"הפוליטיקאים החרדים חושבים היום לפני כל צעד מה תהיה הכותרת ב'כיכר השבת'"

קשה לשבת על כורסת המראיין מול מוטי לביא, 34, שדר קול ברמה ובעלים ויו"ר של כיכר השבת, אתר החדשות והאקטואליה החרדי. מהרגע הראשון הוא פוצח במתקפת שאלות משלו, ספק עיתונאי-ספק ילד סקרן, ורוצה לדעת הכל על מי שיושב מולו. כשצפה לבסוף ועולה הסיבה שלשמה התכנסנו - מתפוגגת לפתע הפרסונה העיתונאית ונותר רק ילד ביישן, שבכלל לא מבין מדוע הוא זה היושב בצד המתראיין.

"מוכשר בטירוף", "המשפיע מספר אחת" - אלה הם רק חלק מהסופרלטיבים שמשחררים קולגות למשמע שמו של לביא. את אתר כיכר השבת שהקים הם מכנים "ynet החרדי" ואפילו "אל-ג'זירה של המגזר". עוד קודם לכן הביא את המושג "אקטואליה" לגלי האתר, שהכירו בעיקר תחנות פיראטיות עם רפרטואר שנע בין מוזיקה מסוימת לשיעורים ודברי תורה. פוליטיקאים ואנשי שם במגזר משחרים לפתחו והנושאים העולים על סדר היום לא תמיד ממהרים לרדת ומכים גלים בעולם התרבותי שבו הוא משחק.

אומרים שאתה העיתונאי המשפיע ביותר היום במגזר החרדי. זה נכון?

"אני לא חושב שזה חשוב מי אני בכלל", אומר לביא. "אני לא האישיו, אני לא הסיפור. מה שמעניין זה מה שמתרחש מסביב".

אבל אתה ללא ספק חלק ממהפך שעוברת התקשורת הפנים-חרדית. מעיתונות מפלגתית-רבנית, שאינה באמת עיתונות, לאקטואליה אמתית.

"זה לא אני. הייתה צריכה של אנשים, היו מנכ"לים שנתנו גיבוי. אני הייתי רק הכלי ליישום החלטה מאוד אמיצה. בעקבותינו העסק התחיל לפרוח".

"הנה הפרענק הגיע"

את הקרירה הרדיופונית שלו החל לביא כבר בגיל 15. "הייתי ילד קטן", הוא משחזר, "פתאום הגיעה בשורה - רדיו חרדי-פיראטי. לא היה עד אז דבר כזה, ואני התרגשתי: איך יכול להיות שמישהו יושב ומדבר ואני שומע אותו פה? הייתי ילד מאוד סקרן, החלטתי שאני חייב לראות מה זה הדבר הזה ואיך זה בדיוק עובד. אני, בתור ילד שכל העולם שלי הוא בין שכונת גאולה לכיכר השבת, הלכתי בניין-בניין והתחלתי לחפש אנטנות. מבחינתי כל העולם הוא שלושה-ארבעה רחובות מסביבי, ואני מחפש ולא מוצא.

"עד שיום אחד הגעתי לשוק מחנה יהודה וראיתי שם אנטנה גבוהה. אני מגיע לשם, מסתכל על הבניין ומסתובב סביבו כמה שעות ואז אני רואה פעם בכמה שעות מישהו יוצא ומישהו נכנס. אני הולך בעקבותיו ורואה דלת סורגים אפורה - ואחרי כמה ימים מחליט לעשות מעשה. אז זה לא היה כמו היום: הכל היה דיסקרטי, מפחד המשטרה, בסודי-סודות. אני דופק על הדלת ושואלים אותי מי זה, אמרתי - אני מ'גל-פז' (חברה המפיצה מוזיקה דתית - א"א), באתי לראות אילו דיסקים חסרים לכם. פותח לי בחור בשם אבי ירון, חוזר בתשובה כבד כזה, 'יאללה אחי, בוא תיכנס'. לוקח אותי לאיזה מדף עם 15 דיסקים ואני מתחיל לחפש ולעשות רשימות. אחרי שעתיים הוא יצא להוציא את הבת שלו מהגן ואמר לי: 'שמע אחי, כשזה נגמר תלחץ כאן וכאן, תגיד 'אתם מאזינים לרדיו קול האמת'. מאוחר יותר קניתי בכספי דיסקים והתחלתי להביא להם. ככה זה התגלגל".

תחת שם בדוי ובלי שאיש ממכריו ומבני ביתו יידע על הרומן החדש החל לביא לשדר בתחנה תוכנית מוזיקה לצעירים. "ההאזנה לתחנות הפיראטיות הייתה מטורפת", הוא אמר, "מכל עבר שמעו אותנו".

משם המשיך לביא לתחנה פיראטית נוספת, וברגע שהעניינים החלו להתמסד - מצא את עצמו ברדיו האזורי לציבור הדתי "קול חי". "הגעתי לתחנה, זו הייתה תחנה אשכנזית כזו. כולם אמרו 'הנה הפרענק הגיע, תוך שבועיים הוא ילך הביתה'. היו קרבות עזים על המקומות. תוך תקופה קצרה התחלתי להגיש לבד, הגיע מנכ"ל חדש עם הרבה אומץ ואמר לי - 'אני רוצה שתעשה חדשות אמתיות למגזר החרדי'. לא היה דבר כזה עד אז".

איך מגייסים כתבים חרדים כשלא קיימת תעשייה כזו במגזר?

"האמת, עכשיו אני יכול לספר שלא באמת היו לנו כתבים. היינו כותבים טקסטים, נותנים למישהו לקרוא ומציגים אותו כ'כתב שטחים'. לאט-לאט, עם הזמן, הרדיו הלך והשתפר".

חבלי הלידה כללו כמובן סדרת חרמות הפגנתית. "הייתה לנו בעיה רצינית", אומר לביא, "היינו שואלים פוליטיקאי חרדי 'למה הצבעת ככה' וישר היו טוענים שאנחנו מתקיפים את גדולי התורה שמאחוריו. מהר מאוד החליטו להחרים אותנו. אברהם רביץ היה הראשון ששבר את החרם, עלה לשידור והגיב. הוא קיבל על הראש, אבל לא הזיז לו. היה אישיות מיוחדת מאוד. הוא התחיל להתראיין וראה כי טוב - איזו במה נותן לו הרדיו. ראו היריבים והלכו בעקבותיו".

על אף שעזיבתו את רדיו "קול חי" לוותה בצלילים צורמים הוא נזהר מלומר מילה רעה על כור מחצבתו. "עבדתי ב'קול חי' הרבה שנים", הוא אומר, "קיבלתי גיבוי מצוין מההנהלה. היה בסוף תהליך שבעקבותיו הייתי חייב לעזוב, אבל אני חייב להם הכרת טובה גדולה, הם עזרו לי הרבה מאוד".

מה ההבדל בין התחנות?

"ב'קול ברמה' ספרדים מקבלים יותר סחורה לעומת 'קול חי'. זה אולי ההבדל היחיד".

"בלי לפגוע ברבנים"

בשנה האחרונה השתנתה שגרת יומו של לביא. ב-8:00 בבוקר הוא עולה לשידור עם תוכנית הבוקר הראשונה במגזר, א-לה רזי ברקאי, ויורה בשצף-קצף את כל מה שראוי מבחינתו לעלות לסדר היום.

"אני קצת משוגע", הוא מעיד על עצמו. "שיטת העבודה שלי קצת שונה ממה שכולם רגילים. אני טוען שמה שיושב לי בבטן צריך לצאת החוצה. אם לא, זה לא יוצא טוב. ככה אתה מייצר אנרגיה שסוחפת את המאזין. אני יכול להעיף כל מה שהיה על הפרק ולעסוק שעתיים בנושא אחד. אני יכול להתעלם מדברים משמעותיים מאוד, לא מחויב לסדר היום. מנסה להתחבר אליו אבל לא בכוח.

"המומחיות הגדולה ברדיו", הוא אומר, "היא האינטונציה: לומר דברים בשידור שהמאזין שומע ומקבל את המסר לבטן, כשהמלל המודפס ביפעת אחר כך לא נראה דרמטי".

מה בעצם המאזינים שלך רוצים לשמוע?

"את הנושאים החשובים שקורים במדינה - אבל שיגישו להם אותם בצורה חכמה. הרבה נושאים פנים-חרדיים שרוצים לדבר עליהם, אבל בקודים הנכונים. המוטו כל הזמן - שהרדיו יוכל להיות פתוח במהלך כל היום בבית, בלי שהורים יצטרכו לחשוש ממה שהילדים ישמעו. יש מקרים חריגים שבהם אני מתריע שאעסוק בנושא מסוים, מדבר בקודים ונותן הזדמנות להורים להנמיך או לכבות לכמה דקות. עשינו את זה גם עם הנשיא קצב".

מאיפה המאזינים משלימים את האינפורמציה? הרי הם מעורים מן הסתם בפרטים גם כשאתם מדברים ברמיזות.

"המידע זורם. כדי להתעדכן באמת מה קורה במדינה מספיק להיות בתור למרפאה. אנשים נחשפים, זה לא כזה מורכב. רוב הנשים עובדות, גם עם חילונים, אנשים מחוברים לאינטרנט".

יש לך קו אדום? נושאים שבהם לא תעסוק?

"ודאי שיש קו אדום - לא לפגוע ברבנים. מעבר לזה אנחנו מדברים על הכל, רק בדרך אחרת".

היו מקומות שנפלת בהם?

התשובה לא פשוטה ללביא. הוא משתנק, כמעט מזיל דמעה. "היה לי אירוע שפגעתי במישהו מאוד-מאוד קשה בשידור", הוא נזכר. "זה ממש אירוע טראומטי עבורי. מאז נהיינו חברים מאוד טובים, עזרתי לו במה שאני יכול. אני לא יכול לסלוח לעצמי, אבל מאז למדתי שלא משנה מי מולך, תמיד יש עוד צד. אין אמת אבסולוטית. זו הזוועה הנוראית בעבודה הזו. אתה עולה לשידור ונמצא בסחרור של אנרגיות. אתה צריך להיות כל הזמן עצמך. לשים לעצמך את הגבולות".

את "כיכר השבת", הבייבי האמיתי שלו, הקים לביא במאי 2009. השפעתו במגזר נחשבת דרמטית, על פיו יישק דבר, ולנתוני הגלישה המרשימים היה מן הסתם חלק בהחלטת ynet באפריל האחרון לרכוש 50% מהאתר במיליוני שקלים. את הבעלים החדש מזכיר לביא כמי שדרבן אותו בתחילת הדרך לצאת במיזם המצליח: "למה כדי לצרוך חדשות אני צריך להיכנס ל-ynet ולחשוש למה שאראה מסביב?", הוא אומר.

ו"כיכר השבת" הוא בעיניך אכן ynet של החרדים?

"לגמרי".

אל-ג'זירה?

"אל-ג'זירה זה כבר ביטוי של מהפכנים. אנחנו לא מחפשים מהפכות, אנחנו מנסים לתת לקורא את מה שהוא רוצה וצריך".

את הכניסה הדרמטית לתודעה הציבורית הרוויח לביא בלי להשקיע שקל בפרסום - בעזרת כמה פרובוקציות: "כבר בהתחלה נתתי כותרת", הוא נזכר משועשע, "'זעזוע: חילוני שמאלני רצח את בתו'. שעה אחר כך - רדיו, טלוויזיה, רזי ברקאי. ראיונות בכל מקום. בלגן מטורף. בפרשת האם המרעיבה הבאנו תמונות בלעדיות של הילד. כמה באזזים כאלה עשו את העבודה".

מי שצריכים להדביק את הקצב הם המפרסמים. "משרדי הפרסום החרדיים פשוט לא יודעים מה זה אינטרנט. לך תסביר להם מה זה דף נחיתה. הם נמצאים בתהליך למידה והסתגלות ארוך וקשה, עוד לא יודעים איך לאכול את האינטרנט".

בינתיים מושקעים לא מעט משאבים בתוכני וידיאו (מעימות פוליטי ועד פינת בישול בהגשה נשית - "פשוט להיט היסטרי"), בחדירה לנישות כמו המגזין המקוון "מאמע" ("xnet של החרדים") ובמיזמים נוספים שעל הפרק.

עד כמה חשוב לכם להיות עיתונות חוקרת?

"כמה שאפשר, אבל בלי לפגוע ולשבור מוסכמות. אין לי שום עניין בזה. הנה, הייתה תקופה שבה עסקו בכיכר השבת באובססיביות בתופעת הפדופיליה בציבור החרדי. בהתחלה זה זכה לביקורת נוראית, אבל אחר כך היו פתאום הרבה תגובות טובות".

ואיך מתעסקים "נכון" בנושא רגיש כזה?

"כותבים על מקרים חמורים של פגיעה קשה בילדים ומתארים את השתלשלות האירועים בלי להיכנס לגרפיקה. מכניסים פרונט של ילד שמסתיר את הפנים בפחד וכולם כבר מבינים במה מדובר. היה אזור בירושלים שהייתה בו איזו תקופה פעילות ענפה של פדופילים. אתה מביא סיפור אחד ופתאום צצים עוד הרבה אחרים - ככה תפסו את הפוגע. זו ממש הצלת נפשות. אני לא הולך לשבור מוסכמות, אבל לעשות מה שצריך בצורה חכמה".

יש תחקיר מיוחד שאתה גאה בו?

"אני לא גאה בכלום. מה גורם לי סיפוק? לקבל דוח של חצי מיליון כניסות בחודש עם זמן שהייה של מעל ל-15 דקות. היום הפוליטיקאים החרדים חושבים הרבה מאוד פעמים בכל צעד מה תהיה הכותרת בכיכר השבת. כולם מצטטים את האתר, מביאים מה שכתוב בו כאסמכתה".

פידבקים ממאזינים יש? דף פייסבוק?

"אני לא מאמין בזה. מי שמגיב ממילא הם בדרך כלל הקיצונים".

מהפכה בציבור החרדי

לביא, שדיבר יידיש לפני שידע עברית ו"בא מבית שלא מצביעים בו בבחירות", מאמין שהציבור החרדי נמצא היום בפאזה אחרת לגמרי. "העיתונים היומיים כבר לא רלוונטיים", הוא אומר, "החבר'ה הצעירים כבר לא מנויים עליהם. הציבור החרדי עובר אותם תהליכים שעוברת החברה כולה אבל באיחור. מערכת הבחירות הנוכחית במגזר החרדי מתנהלת באינטרנט וברדיו. היום, הקרב הגדול ניטש על אינטרנט מסונן, לא על התנתקות מהאינטרנט. "החרדים", הוא אומר, "נעשים יותר ויותר ישראלים".

"אני מאמין שבעוד עשר שנים לא יהיו מפלגות חרדיות", הוא חוזה. "יהיו מפלגות ישראליות. אלמלא היו מפלגות חרדיות שלי וביבי היו רבים על הקול של הבוחר החרדי. היו נלחמים על מי נותן להם יותר. בכלל, בתוך חמש שנים תהיה מהפכה גדולה מאוד במגזר החרדי. גם אריה דרעי שב ואמר את זה".

אבל חזר לש"ס.

"כי הרב עובדיה אמר לו לא, ולא היה לו מספיק אומץ".

והמעורבות הזו של רבנים היא דבר לגיטימי בעיניך?

"ודאי. חייב להיות כך. מסיבה פשוטה - כשאתה בא לרב, אתה לא בא בשביל ההיגיון, אלא בגלל שהוא קרוב יותר לבורא עולם ממך. אם מאמינים בזה באמונה שלמה, שיש להם הסיעתא דשמיא שלהם, אתה חייב שהרבנים ייתנו את הכיוון, במיוחד בהחלטות הרות גורל".

מה בעניין שוויון בנטל?

"המניע לעיסוק בנושא בא מתוך שנאה ולא מתוך כאב אמיתי. מי שהיה רוצה לדאוג לשוויון בנטל היה עושה תהליכים לשילוב החרדים בעולם התעסוקה. יש הרבה מאוד דברים שהיו יכולים לעשות. אין ספק שמי שלומד באמת בישיבה צריך להיות שם, אבל אפילו הרב שך אמר שמי שלא לומד בישיבה ולא משרת בצבא יש לו דין רודף. צריך לשרת במסגרות. אם אתה לא לומד בישיבה ולא משרת בצבא - איזה סוג של שייכות יש לך למדינה הזו?".

אבל ישנם הרבה כאלה.

"לצערנו כן, אבל זה רק בגלל המדינה. חברי הכנסת החרדים לא דואגים לנוער השוליים והמדינה לא עושה מהלכים חד-צדדיים בשביל לעזור להם. באסון הכרמל דרעי שאל למה חרדים לא יכולים לשרת, למשל, בכיבוי האש? המדינה מנציחה את הסיטואציה, ובאים אלינו בטענות".

כאב לארבעה בנים לביא לא שולל אפשרות שהם יתגייסו בעתיד לצבא. האם הם גאים באבא המפורסם? "הם לא בעולמות האלה בכלל", אומר לביא, "הילדים שלי בעולמות של תורה לגמרי. הם יודעים, הם שומעים, הם מתעדכנים, אבל הם גאים בזה שסיימו מסכת ברכות". הוא עצמו, לדבריו, ביקש להתגייס וסורב.

מהניסיון לראות בו "סלב" מגזרי הוא נחרד: "אני לא באמת מקושר, לא מסתובב באירועים, אני מתעב את זה. זה לא באמת נכון. אם אתה לבד בעולם לא היה ממך כלום. זה לא אתה, זה אנשים מסביבך".

איך התייחסו בבית לבחירות שלך?

"בהתחלה היה לא קל. לאט-לאט, כשאתה מתחיל לעסוק בנושאים חשובים, מתייחסים יותר לתוכן. אבל גם אני הייתי מרוצה יותר אם הייתי יכול לשבת כל חיי וללמוד - בנקודה הזו אני מתחבר להורים שלי, שהיו מעדיפים לראות אותי במקום אחר. אבל אני הייתי ילד היפראקטיבי, קשה לי לשבת. לפחות שעתיים שידור מאלצות אותי להתמקד".

מרדכי (מוטי) לביא

מבעלי ומנכ"ל אתר האינטרנט כיכר השבת, שדרן ברדיו קול ברמה

אישי: בן 35, נשוי ואב לארבעה, תושב ירושלים

מקצועי: החל את דרכו כנער בתחנות רדיו פיראטיות, ולאחר כמה שנים עבר לרדיו קול חי, שם הגיש את תוכנית האקטואליה "המהדורה המרכזית" עד לקיץ 2011, כתב טור פרשנות ברשת המקומונים "קו עיתונות דתית"

עוד משהו: עוסק גם בנדל"ן

"אישה היא לא מוקצית"

לביא, המשדר בתחנת רדיו שלא משמיעה נשים, פורס את האני-מאמין שלו בכמה נושאים בוערים

הדרת נשים: "הנשים החרדיות יוצרות סביבן את המקום שבו הן רוצות להיות. זה משהו שאי אפשר להסביר. יש גדרים של הלכה, ויש מנהגים שכל אחד מוסיף לפי מה שהוא רגיל. אני בקול ברמה מעלה נשים לשידור. אישה היא לא מוקצית, צריך לראיין את שלי יחימוביץ', אתה תראיין את שלי יחימוביץ'".

פייסבוק: "לא מצליח להתחבר לעולם הזה".

פרינט: "העיתונים החרדיים תמיד יחזיקו, כי הם מפלגתיים. אבל כל העיתונים החרדיים לעומת כיכר השבת - אין מה להשוות מבחינת חשיפה. כל אירוע משמעותי במגזר החרדי חייב לעבור דרך כיכר השבת".

בחדרי חרדים: "היו חלוצים, עושים עבודה טובה מאוד. עשו כברת דרך מאוד ארוכה. אנחנו במקום אחר, הם לא התחרות שלנו. אנחנו משחקים מול העיתונים היומיים".

TGI: "האמת, לא מאמין בזה. זה יכול לתת מגמות, אבל לא באמת יכול לסקר את הציבור החרדי".