"המחסנים זו הפרנסה שלנו"

70 שנה שמרתי על המדינה, הקמתי יישובים בדרום ובצפון וישבתי בכלא הבריטי. עכשיו אני משכיר כמה מחסנים כדי להתקיים ולהמשיך ולשמור על הקרקע ועושים לי רק קשיים. נתתי את כל החיים למדינה ומתייחסים אליי כאילו אני זר. זה מרגיז. פקידים שעוד לא נולדו בזמן שאני שמרתי על הקרקע אומרים שאין לי זכות. אז הקרקע אולי שווה היום הרבה כסף אבל בימים ההם אף אחד לא רצה לבוא לכאן, פחדו ללכת בחוץ בלילה".

כך אומר שאול גלעדי (90), חקלאי בדימוס מהמושב מגשימים הסמוך לפתח תקווה. גלעדי, כמו מושבניקים לא מעטים ברחבי הארץ, נמצא בהליכים משפטיים מול מינהל מקרקעי ישראל שדורש ממנו להרוס את המחסנים המושכרים על הנחלה במושב. מבחינתו של גלעדי, מדובר בכפיות טובה מצד המדינה, שעבורה הוא מרגיש שהקדיש את חייו.

המקרה של גלעדי, כמו מקרים רבים אחרים, מדגיש את הקונפליקט בין החלטות מינהל כאלה ואחרות לבין מציאות בשטח ועבר קשה שלפעמים נדמה שלא כולם זוכרים.

סיפור חייו של גלעדי שזור בתולדותיה של מדינת ישראל. החל מהעלייה מעיראק, דרך גאולת קרקעות בנגב לפני קום המדינה והקמת יישובים בן לילה ועד פעולות פלמ"ח נועזות ותקופת מאסר בכלא הבריטי בעכו. כיום גלעדי גר עם אשתו טובה במשק במושב שמשתרע על פני 25 דונם. בעבר עסקו השניים בחקלאות מסוגים שונים, אך אט אט הענפים קרסו ולא סיפקו פרנסה.

"חושבים שאנחנו מיליונרים"

גלעדי חולה, ולדבריו, האפשרות היחידה להתפרנס מהקרקע היא בפעילות נדל"נית - סככות ישנות שאותן שיפצו והפכו למחסנים להשכרה. "הגענו לכאן כשאף אחד אחר לא רצה לבוא. היו ארבעה בתים. גידלנו פרות, תרנגולות, פרדס, מטע פקאנים, ירקות, פירות, כל מה שיכולנו להתקיים ממנו. לאף חקלאי אין פנסיה, והיום השכרת המחסנים היא הדרך היחידה שלנו להתפרנס. אנחנו משלמים עליהם מסים וארנונה כל השנים כולם מתפרנסים מזה. אנחנו לא רוצים לבקש טובות מהילדים כדי לחיות. שנים היינו רעבים כאן ובנינו הכול בשתי ידיים. הכול שכחו".

גם בכל הנוגע לזכויות הבן הממשיך במושב סבור גלעדי שהמצב הנוכחי, שמאפשר לבן ממשיך אחד להמשיך ולהפעיל את המשק החקלאי, אינו מתאים למציאות: "זו בעיה קשה. איך אפשר להעביר משק לילד אחד? אין בן או בת היקרים אחד יותר מהשני. צריך אפשרות לתת לכולם. זה יוצר הרבה בעיות במשפחות ויריבות בין אנשים. דורות שלמים מתו כדי שהקרקע הזו תהיה שלנו. הילדים היום לוקחים משכנתאות בחוץ, מתחייבים לבנקים, גרים בשכירות. זה פיתוח? זו שמירה על ההתיישבות? צריך לתת לכולם את האפשרות לבנות כאן בית. צריך להיות פתרון צודק".

בני הזוג גלעדי יושבים שניהם בבית הישן, מוקפים בתמונות של בני המשפחה ובתמונות ישנות מימים רחוקים שבהן נראה גלעדי רוכב על סוס לבוש בסגנון ערבי בדרום הארץ. "אנחנו מאוכזבים מאוד ממה שקורה היום במושבים", מוסיפה טובה, "הכול הפך לווילות עם מכוניות יקרות. אין יותר שכנים, אין עזרה הדדית. כולם רק מסתכלים על הכסף ששווה הקרקע וחושבים שכולם מיליונרים".

עו"ד גד שטילמן, שמייצג את בני הזוג גלעדי מול מינהל מקרקעי ישראל, מספר שתביעות מסוג זה נפוצות במושבים בכל הארץ: "הוועדות המקומיות והמינהל מגישים את התביעות בכל מקום. הבעיה היא שהמינהל מתייחס לחוק היבש בלי לראות את המציאות בשטח. זו עצימת עיניים. במקביל, חוסר הגמישות של בתי המשפט והיעדר מנגנון של ועדות חריגים בתחום זה אינו מאפשר להתייחס לסיפור של האנשים וללכת לקראתם. גם במקרה של משפחת גלעדי, מוטב היה לאפשר להם לשמור על הכבוד העצמי בלי להיות תלויים בכספי הביטוח הלאומי או בילדים".