רבות מדובר על מצוקת התקציב של התיאטראות בישראל ועל מפת הקריטריונים הסבוכה של מינהל התרבות, שהם נדרשים לעמוד בה, כדי לקבל תמיכה ציבורית, כטריגר המרכזי לכך שתיאטראות חייבים לנייד עצמם לדעת ברחבי הארץ, ולייצר יותר ויותר הפקות קטנות ומשתלמות. יש המכנים את ההצגות הללו הצגות טנדר, יש הדוחסים אותן למיניבוס - יום אחד בקריית מוצקין, יום בנס ציונה, יום במודיעין והלאה למרכז הפיס הקרוב למקום מגוריך.
אני מתייחס לכך משתי סיבות. האחת היא ש"האמת" של בית ליסין לבטח עונה על ההגדרה הטכנית של הצגת טנדר. אחרי הכול, ארבעה שחקנים ותפאורה די בסיסית, מייד אין איקאה או משהו כזה. אפשר שאפילו פרייבט יספיק.
הסיבה השנייה היא ש"האמת" מראה שגם מתוך טנדר אפשר להפיק תוצאה ראויה. לא תיאטרון גדול וגם לא כזה שמתיימר לכך, אבל כן קומדיית קיץ מאווררת, חביבה ומצחיקה.
שעה וחצי של בידור אינטליגנטי ומהנה למדי, שפשוט עשוי היטב.
זה מתחיל מהתרגום הזורם של דורי פרנס למחזהו של פלוריאן זלר הצרפתי. זה ממשיך בבימוי מהודק ויעיל מאוד של משה קפטן, וזה נגמר כמו תמיד בשחקנים, ובדובדבן אחד שעל הקצפת, ליאור אשכנזי בתפקיד מעולה. בכלל, אם צריך לדייק את הפרמטר שעובד בהצגה הזו לעומת, למשל, הצגת בורגנות צרפתית אחרת, שעדיין רצה בבית ליסין, "שם פרטי" (גם כן בבימויו של קפטן ועם אשכנזי בתפקיד ראשי) הרי שאפשר לקרוא לו במילה אחת, טמפרטורה.
שלא כמו בהצגה ההיא, שלא אהבתי, הפעם קפטן לא מתעקש להעלות את גובה הלהבות לרמות שכבר שורפות.
הוא ממתן את מפלס הגרוטסקה, אינו מאלץ את השחקנים שלו להפוך לקריקטורות צעקניות, ובעיקר הוא סומך על האנושיות ועל הקסם האישי של הכוכב שלו, שיספקו את הסחורה.
אשכנזי, עם תזמון קומי מצוין, גומל לבמאי שלו ביד רחבה ומוביל את ההצגה הזו בנונשלנטיות אל קו הסיום.
למי קראתם נאיבית?
כמה מילים על העלילה: זהו סיפורו של מישל (אשכנזי), שמנהל רומן בן חצי שנה עם אליס (הילה זיתון), אשתו של חברו הטוב ביותר פול (ירון מוטולה). השניים יוצאים לוויקאנד ביחד ושם גם נתקפים רגשות אשם. זאת אומרת אליס נתקפת רגשות אשם, על שהיא בוגדת בפול, שבמקרה גם איבד ממש לאחרונה את מקום עבודתו והוא מובטל; שזה אם תשאלו את המחזאי פלוריאן זלר, הרבה יותר גרוע מאשר להיות נבגד. מישל מצדו ממשיך להיפגש עם פול לטניס, אז מה אם הוא שוכב עם אשתו.
אלא שאז מגיע לו טוויסט נאה מאת אשתו של מישל, לורנס (מיכל לוי ביופי של תפקיד), שהרבה פחות נאיבית ממה שאפשר היה להניח, ומבלי לחולל ספוילר משמעותי במיוחד אומר רק שמישל, שמתחיל את ההצגה כגבר-גבר שרגע אחרי שהוא גומר, מחפש את הגרביים שלו בשביל להתלבש צ'יק-צ'ק ולהספיק להגיע לאיזו פגישת עסקים בצוהרי היום - מסיים את ההצגה במקום אחר לגמרי. הוא והגבריות הנחבטת שלו.
האמת, זאת אומרת, השקר, מתפוצץ לו בפרצוף ביחד עם עוד כמה, וליאור אשכנזי לא מפספס אף ניואנס בדרך.
"האמת" מאת פלוריאן זלר, תרגום: דורי פרנס, בימוי: משה קפטן, בית ליסין
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
