אין לנו חוק, אין לנו סמכות

"ביישוב באר אורה הייתה ההתיישבות הראשונה של יהודים בערבה, בראשית שנות ה-50. היה איזה רעיון של יזמים להקים שם מגרשי גולף, ואנחנו התנגדנו", מספר עומרי שלמון, מנכ"ל המועצה לשימור אתרים. "היינו במו"מן עם המועצה האזורית ועם מינהל (רשות מקרקעי ישראל) לשמר חלק מהמבנים, ולשלב אותם בתוכנית עתידית. לילה אחד בא המינהל והרס עם שופל את כל המחנה. זה מראה שאנחנו מדינה של קאובויז, לא מדינה מסודרת. מעבר לזה שמחקו פרק אדיר של אלפי אנשים שעברו שם, התאהבו, גדלו, התחתנו".

שלמון (59), שעומד בראש המועצה מאז 2010, מכיר את הדברים מקרוב. הוא החל את דרכו במועצה כבר ב-1992, כמנהל מחוז הצפון. בראיון ראשון ל"גלובס" הוא מספר על הקשיים שאיתם הוא מתמודד כבר שנים, על המתח שבין שימור ופיתוח ועל החשיבות הגדולה של שימור מבנים במדינה כמו ישראל.

"הרבה תסכולים"

"המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל", עמותה ללא כוונת רווח, היא גוף חדש יחסית, בקושי בן 30. שלמון: "בשלב כלשהו הבינו שצריך לשמר גם דברים חדשים, אולי יותר מארכיאולוגיה או ממצאים מהעת העתיקה. פסיפס עתיק נשמר מתחת לאדמה במשך דורות, אבל בניין בן מאה שנה יכול להימחק ברגע אם לא משמרים אותו".

הבעיה העיקרית שאליה מתייחס שלמון היא שלמועצה אין כמעט סמכות אמיתית להפעיל את כוחה, ואנשיה נאבקים כדי להעלות את המודעות לתחום. אחד הגורמים שמקשה עליה את הפעילות הוא דווקא מי שמנהל 93% מקרקעות המדינה.

"יש לנו הצלחות", מתגאה שלמון, "אבל עדיין יש לנו הרבה תסכולים. הרבה בעיות בהבנת הנקרא, נקרא לזה ככה, אצל גורמים מחליטים. אמנם ב-30 שנה המועצה הצליחה לעורר את הנושא, והיום יש התעניינות הולכת וגוברת בשימור, אבל אין לנו חוק ואין לנו סמכות. יש לנו משקיפים בוועדה המחוזית ואנחנו עכשיו פועלים שתהיה לנו זכות להגיש התנגדויות".

המטרה של שלמון היא לגרום לוועדות להתייחס למועצה כאל גוף ממלכתי ולהעניק להתנגדות מצידה משקל בהתאם. "יש גופים שיש להם זכות התנגדות, כמו איגוד האדריכלים, החברה להגנת הטבע, קק"ל. בנו מכירים כגוף סמי-ממלכתי. פנינו לסגנית שר הפנים פאינה קירשנבאום, להחזיר לנו את הזכות להגיש התנגדות כארגון".

להחזיר?

"כשהיינו בחברה להגנת הטבע היינו חלק מהחברה, אז בעצם זה להחזיר לנו זכות שאיבדנו כשעזבנו אותה. זה חשוב כי ההתייחסות להתנגדויות תהיה שונה. אנחנו כלב השמירה של השימור, גם בהיעדר חוק.

"לוועדות המחוזיות אין חובה חוקית, אבל הן פונות אלינו הרבה לתת חוות דעת. אבל אנחנו צריכים לחזק מאוד את מעמדנו בהיבטים הסטטוטוריים, ואני פועל גם בכיוון הזה".

"המינהל בעייתי"

מקרה באר אורה הוא בהחלט לא יחיד. גופים מרכזיים במדינה לפעמים מחליטים לקבוע עובדות בשטח, או יותר נכון להרוס עובדות בשטח, לא פעם בניגוד להבנות. "יש יד קלה להרס מצד גורמים שונים", אומר שלמון.

לאצבע המאשימה שהוא מפנה יש יעד ברור: "רשות מקרקעי ישראל מאוד מאוד בעייתית. אין לה הבנה מינימלית, הכל כסף, כסף, כסף. הם יושבים על נכסים בכל הארץ, היו לנו המון ניסיונות להידברות, הם תמיד היו סימפטיים, אבל לא ספרו את השימור והמדינה הפסידה".

יש עוד דוגמאות בולטות?

"בכפר גבירול ברחובות יש בתים יפים מאוד שהיו שייכים לאוכלוסייה הערבית. במשך שנים המינהל טיפל שם בהוצאת הומלסים ולא הצליח אז הוא מילא אותם בבטון דרך החלונות. היה גם בית בתל נעמה בגליל העליון שתכנן אריה שרון, אחד האדריכלים המובילים בארץ - והמינהל בא והרס, פשוט ככה. מחק אותו. אין הבנה ורגישות לתרבות השימור. נקודה".

בנוגע לבאר אורה נמסר מרשות מקרקעי ישראל כי "הייתה כוונה לשמר חלק מהמבנים, אך כתוצאה מאי הבנה נהרס גם מבנה חדר האוכל".

בנוגע לכפר גבירול מגלגלים שם את האחריות לרשות המקומית: "מדובר במבנים שעיריית רחובות לא פעלה לשמרם, ומכיוון שהם היו נטושים השתלטו עליהם פולשים. במשך 14 שנה פעל המינהל בהליכים משפטיים לפינויים והם שבו מספר פעמים. בשל הפלישות החוזרות נאלץ המינהל לאטום את המבנים בבטון כדי למנוע פלישות חוזרות. יחד עם זאת, הרשות מתחייבת שככל שתאושר תכנית שימור במקום, היא תפעל לניקוי הבטון מהמבנים".

לדברי שלמור, הבעיה רחבה בהרבה: "הרשות התחייבה כבר לפני כ-20 שנה להקים בתוך מועצת המינהל ועדת שימור. הוועדה עשתה ישיבה חגיגית אחת וזהו. גם את ההחלטות של עצמם הם לא ממלאים. מפליא שמעבר לכך שזה גוף ממלכתי שפוגע כך בתרבות הבנויה של המדינה, הם מעולם לא קיימו דיון איך אפשר למקסם רווחים כלכליים, סליחה על המילה הגסה, באמצעות שימור נכון. יש דוגמא מצוינת בת"א: במינהל בכו, בכו, בכו על שימור המבנים בשרונה ובסוף שיווקו אותם במיליונים. זה שילם את עצמו כבר עשר פעמים".

על כך נמסר מהרשות כי "בעבר הוקמה ועדה לשימור אתרים במועצת מקרקעי ישראל, אולם במשך השנים היא לא התכנסה כי לא הובאו בפניה נושאים. בנצי ליברמן, מנהל הרשות, החליט לאחרונה להציע ליו"ר המועצה, השר אורי אריאל, לחדש את כינוס הוועדה והנושא יבוא לדיון באחת הישיבות הבאות. מנסיוננו מוכח כי מבנים שלא הוכרזו לשימור והם נטושים מהווים פרצה קוראת לגנב. אם ידוע לרשות על כוונה לשימור אנו משתדלים לא לפגוע במבנים אלו. מפקחי חטיבת שמירת הקרקע ברשות פינו לאורך השנים מאות מקרים של פלישות למבנים ואנו עושים מאמצים רבים להשארתם ראויים ליום בו יוכרזו לשימור".

לשלמון חשוב לציין כי גופים אחרים דווקא משתפים פעולה עם המועצה. "מינהל הדיור הממשלתי גם אחראי על נכסים ואיתם יש לנו הידברות יוצאת מן הכלל. כל מנהלי המחוזות שלנו ישבו איתם והכינו רשימה של 600 מבנים לשימור. כל פעם שעולה סוגיה בעייתית - הם קשובים. יש הידברות. הם לא עושים שום דבר בלי שאנחנו יודעים. למשל, תחנת הרכבת בצמח, בכפר יהושע, מצודת כח".

"לחוק אין שיניים"

בשנים האחרונות אי אפשר היה לפספס תוכניות שימור שגיבשו העיריות כל אחת בתחומה. לדברי שלמון, לא מדובר בהתנדבות וגם לא ביוזמות מקומיות: "זה הכל לחץ שלנו. חלק מהתוכניות האלה אנחנו גם מממנים. בשנת 1991 התקבל תיקון 31 לחוק התכנון והבנייה, שקבע שכל רשות חייבת להקים ועדה סטטוטורית לשימור, לעשות סקר של כל המתחמים במבנים ההיסטוריים שבתחומה ולהכריז על המבנים לשימור".

אז אם מדובר בחוק, איך ייתכן שלא כולם עשו את זה?

"לחוק אין שיניים. הוא הגדיר איך המדינה רואה את ערך השימור, אבל אין ענישה, אין מגבלות על מי שלא עושה זאת ואין תגמול למי שעושה. לכן אנו פועלים לשדרג את החוק, שיהיו לו ערכים תקציביים, ערכים של הקלות במס, של מקל וגזר, מצד אחד יחמיר בשימור מצד שני ייתן מענה. זו הפעילות שלנו בכנסת.

"אנחנו כל הזמן במלחמות. הרבה פעמים אנחנו עושים מיפוי, כי אף אחד אחר לא עושה זאת ואנחנו מפחדים שיזמים ישתלטו על מבנים. שימור מחייב חשיבה מראש, מהנקודה הכי חשובה - בית שהרסת, גמרת את הסיפור".

אז אתה מקדם חקיקה?

"המדינה צריכה חוק לשימור. החוק הזה צריך להתבסס על הערכים האדריכליים, ערכים של בני אדם שחיו, ולמה הם בנו ככה, ומה הייתה האידיאולוגיה שלהם. ערכים פונקציונליים. לפעמים הערך הוא לא אדריכלי, זה יכול להיות הבית שראש העיר הראשון גר בו או הבית של משורר חשוב. היה לנו מאבק גדול בבאר שבע על הבית של ראש העיר הראשון. בית שאין לו שום ערך אדריכלי. המשפחה מכרה את הבית והוא היה מיועד להריסה. רצו לבנות שם קניון אבל יצאנו למאבק והבית עומד בהמתנה לשימור".

הטענה היא שהשימור פוגע בפיתוח. יותר מתוכנית אחת עוכבה או בוטלה בשל הצורך בשימור מבנים או מתחמים.

"בשנים האחרונות הוכחנו שהשימור אינו פוגע בפיתוח והפיתוח לא פוגע בשימור. זה דבר שמקובל בעולם והיום יודעים שהשימור הוא גורם מסייע בפיתוח. השימור הוא ערך תרבותי. במקביל, אנחנו גם יודעים לצקת ערכים כלכליים, תיירותיים, קהילתיים ואחרים".

כמה בניינים ראויים לשימור היו ואינם עוד?

"המון. אם הייתה מועצה לשימור אתרים ב-1959, גימנסיה הרצליה לא הייתה נהרסת. יש לא מעט דברים שנעלמו - כל הרובע היהודי בטבריה נמחק. כך החליט ראש העיר. כמעט כל יפו נהרסה, למה? כי החליטו כך בשם הקדמה והציונות והפיתוח".

"המועצה נולדה לתוך מציאות של ואקום"

המועצה לשימור אתרים החלה לפעול ב-1984, והיא מטפלת בכל מבנה או אתר שיצאו מתחום אחריותה של רשות העתיקות שאחראית על פי חוק על מסגרת הזמן שעד שנת 1700.

"המועצה נולדה לתוך מציאות של ואקום. כמעט שלא הייתה התייחסות ממלכתית לעניין של שימור מורשת של העת החדשה. זאת מדינת תנ"ך, והיסטוריה, ופרה-היסטוריה, שנחקרה, ונחפרה, לעומק ולרוחב, בהיבטים הארכיאולוגיים. המבט היה תמיד לעומק. לגבי מה שמתחת לאף, יש המון דברים שלא התייחסו אליהם", אומר שלמון.

"אבל במשך 150 שנים אירע פה נס. הייתה פה התפתחות שכמעט אין שניה לה בעולם: עליות, פיתוח, חקלאות, תשתיות, כבישים, בעיקר מתקופת המנדט".

הצורך בהקמת המועצה נולד מהשטח, מראשי רשויות, אומר שלמון. "הם באו ואמרו, 'רגע, אנחנו רוצים לטפל במושבות הראשונות, ביישובים הראשונים, בגרעינים ההיסטוריים'. אבל לא הייתה להם כתובת.

"בהתחלה פעלה המועצה כחלק מהחברה להגנת הטבע, אבל עם השנים הבינו שזה תחום אחר לחלוטין. זה נדל"ן וזה נכסים פרטיים, ואלה נושאים מורכבים של תכנון, ושל פיתוח ושל שימור. הסתבר שזה עסק ענק, עם משמעויות מאוד כבדות, תכנוניות, ציבוריות, והגענו למסקנה שצריך להיפרד מהחברה להגנת הטבע".

מאז סוף 2007 פועלת המועצה כגוף עצמאי, מוסד ללא כוונת רווח (מלכ"ר). המועצה מתבססת על כספי תמיכה ממשרד התרבות והספורט, "משרד סימפטי שאנחנו מאוד אוהבים אותו, אני מקווה שגם הם אוהבים אותנו", אומר שלמון בקריצה. סיוע כספי נוסף מגיע למועצה גם ממשרד ראש הממשלה. התמיכה המדוברת מהווה רק בין שליש לחצי מתקציבה השנתי של המועצה, שעומד על עשרות מיליוני שקלים לשנה. שאר הכסף מגיע מתרומות בארץ ובעולם.