"הסגנון שלי הוא פחות פאנצ'ים מצחיקים, בלי גסויות, רק תיעוד"

נונימייד, ובשמה הארצי נועה סיון, 34, היא מעצבת גרפית ואינפוגרפיקאית, שבילדותה עברה בין בסיסי חיל האוויר. בגיל 16 עברה לתל אביב ולפני תשעה חודשים עברה לספרד. לטוויטר היא הצטרפה ב-2010, בהמלצת חבר. "בהתחלה לא ידעתי מה לכתוב", היא מספרת. "כל מה שרציתי זה למצוא חן בעיני אנשים. היו לי כמה פאנצ'ים מצחיקים וזה הספיק לתקופה מסוימת, אבל לא הרבה מעבר לכך. אחרי כמה חודשים התחלתי לכתוב משפטים קצרים על פתקים וניירות זמינים". החומר היה אוטוביוגרפי, לפעמים עם עוקץ סוריאליסטי. למשל 'זולה קבועה בבניאס':

מעולם לא הייתה לי

זולה קבועה בבניאס

ואף פעם לא ידעתי

להכין שקשוקה על הגזייה

אבל לשכב עם מישהו

כי לא נעים להגיד לא -

זה כן".

בסטטוסים שלה, שנשארו פתוחים גם אחרי פרישתה, היא מרבה לעסוק בארס-פואטיקה של טוויטר, ובפרט במטא-מטאפורות, כמו בשיר "הטחב הרגיל":

יום אחד אתה נכנס הביתה

ויש שם ריח של זבל

ואתה בודק את הפח

ואת הכיור ואת סמרטוט הרצפה

ואת הטחב הרגיל ואת חצר הבניין

וכלום. שום מטאפורה.

"העניין עם המטאפורות גם התפתח מעצמו", היא אומרת. "התמקדתי בקציר של רגעים, אבל לרוב לא קרה כלום ומצאתי את עצמי יושבת בבית או בעבודה ובוהה בקומקום חשמלי או בקיר עם טחב".

הסטטוסים הצטברו והועברו לחשבון חדש ונמוך פרופיל. "אז התחיל קיץ 2011 ומהפכת האוהלים. כל האווירה החדשה גרמה לי להתגעגע לקהילת הטוויטר, לאנשים הנהדרים שהפכו לחברים במציאות, שעוזרים אחד לשני ומעשירים את הידע שלך. חזרתי ליוזר הישן, נונימייד, והמשכתי בסגנון שלי, פחות פאנצ'ים מצחיקים, בלי גסויות, רק תיעוד".

לפני שנה, כאמור, עזבה את טוויטר. "לא יכולתי להיות שם בלי לתת ולקבל יחס אישי ואינטימיות, עד כמה שאפשר". ביום העזיבה החלה לאסוף את מיטב הציוצים שלה, "שתהיה לי אפשרות לעבור עליהם או להראות אותם לחברים בלי להיכנס לטוויטר. ערכתי את הספר, אבל פחדתי להוציא אותו תחת השם האמתי שלי. חששתי שאכאיב לאנשים הקרובים אליי, אבל לא היה שום רגע שבו רציתי להפסיק".