מה אם ראשי ערים ישלטו בעולם?

בשנה שעברה הפסיד מושל סאו פאולו באחוזים בודדים בבחירות שבהן התמודד לתפקיד ראש ממשלת ברזיל, והוא צפוי להתמודד שוב בבחירות הבאות. ראש עיריית בואנוס איירס מתכוון להתמודד ב-2015 לנשיאות ארגנטינה וגם לראש עיריית מקסיקו סיטי, מרסלו אבררד, יש שאיפות לנשיאות. ראש עיריית לאגוס, העיר הגדולה בניגריה, הוא הדמות הפוליטית הפופולרית ביותר במדינה, ומהצד האירופי של העולם - כמעט הכל סבורים שראש עיריית לונדון, בוריס ג'ונסון יתמודד מול דיוויד קמרון על ראשות ממשלת בריטניה בבחירות הבאות, וכך גם בארה"ב, שבה מייקל בלומברג, ראש עיריית ניו יורק, נחשב למועמד לגמרי טבעי להחליף את ברק אובמה בבית הלבן.

"אנו הממשל הקרוב ביותר לרוב האנשים בעולם. בעוד מדינות מדברות, ולעתים קרובות גוררות רגליים - ערים עושות", כך טען בלומברג לאחרונה, ורבים הסכימו עמו.

לחוקר מדע המדינה בנג'מין ברבר יש התבוננות פרובוקטיבית על הנושא. בספרו If Mayors Ruled the World: Dysfunctional Nations, Rising Cities, הוא טוען כי מצב האנושות יהיה טוב בהרבה לו ראשי ערים ישלטו בעולם, וכי רק ראשי ערים יכולים להציע כיום ניהול טוב.

התיאוריה משכנעת משום שברבר לא החל את הקריירה שלו כאורבניסט, אלא כפרופסור למדע המדינה. ספרו הקודם, "ג'יהאד נגד מקדונלד" (Jihad vs. McWorld), העלה את השאלה האם יכולים להתקיים מוסדות בין-מדינתיים וגלובליים שימתנו את המתיחות בין הקדמה האגרסיבית לבין הכוח הריאקציוני של הג'יהאד. ברור יותר ויותר כי מוסדות כמו האו"ם משותקים על ידי ריבונות המדינות ומוסטים על ידי כוחות השוק החופשי, ואינם מסוגלים לגשר בין כוחות מנוגדים. כתוצאה מכך, ברבר החל לבחון מבנים אלטרנטיביים למינהל גלובלי, והערים הופיעו כמועמדות טבעיות. למעשה, הערים כבר מעורבות עמוקות ברישות ושיתוף פעולה בינלאומי. העיר היא התשובה לשאלה האם יש מופע גלובלי לדמוקרטיה. ערים מאכלסות כיום יותר מ-50% מאוכלוסיית העולם, והשיעור ממשיך לטפס. הן משמשות חממה לתרבות, לחברה ולחדשנות פוליטית, וחשוב מכל, הן משוחררות מעיסוק בדברים כמו גבולות וריבונות המסכסכים בין מדינות.

הריבונות הפוליטית, אומר ברבר, עברה אל הסקטור הכלכלי, ותאגידים בינלאומיים צוברים עוצמה מקומית ובינלאומית. ערים חולקות את השיפוט על משאבים כלכליים. העיר היא המקום שהון מסחרי, פיננסי והון של מידע מתרכז, אבל שיפוט זה מוגבל על ידי התגברות הריבונות של הכלכלה על זו של הפוליטיקה.

מקדמים עצמאות

חובת הערים לציית לשיפוט המדינה עשוי לפגום בשיתוף פעולה ביניהן באופן חוצה גבולות. כך עיר שרוצה לשלוט בכמות הנשק ברחובותיה, עשויה להיחסם על ידי חוק המדינה המגדיר את הזכות לשאת נשק.

היכולת של ראשי ערים לשתף פעולה מגיע משותפות ודמיון בבעיות עמן הם מתמודדים. ראשי ערים הם פרגמטיים וחייבים לבצע מייד. עליהם להניח בצד אידיאולוגיות, כדי לנהל. ברבר מצטט בספרו ראש עיריית ירושלים טדי קולק שאמר (לאנשי דת) "רבותי, תחסכו ממני את הדרשות ואני אתקן לכם את הביוב" - זה מה שראשי ערים עושים. הם מתקנים.

יש מדינות שכבר מקדמות עצמאות לערים ולראשיהן. אירלנד עברה לאחרונה רפורמה מקיפה בשלטון המקומי שכלל צמצום מספר הרשויות והגדלת סמכויותיהן. בריטניה החלה השנה לתת יותר עצמאות לעריה הגדולות, בהמשך למדיניות כזו שכבר מיושמת בערים מנצ'סטר וליברפול. ביפן, חקיקה חדשה תאפשר לערים אוסקה ויוקוהמה להתארגן מחדש משנת 2015 כישויות חדשות, לפי מודל הממשל של טוקיו.

לא מפתיע לפיכך שראשי ערים תופסים יותר ויותר את תפקידי ראשי מדינות: ראש עיריית איסטנבול לשעבר רסיפ טייפ ארדואן מכהן כראש ממשלת טורקיה; ראש עיריית טהרן לשעבר, מחמוד אחמדיניג'אד, היה נשיא אירן; וגם ראש ממשלת צרפת, פרנסואה הולנד, כיהן כראש עיר. לא פחות משמונה ראשי מדינות המכהנים כיום, היו ראשי ערים, והמספר צפוי רק לעלות. בסין, מתוך שבעת חברי הוועדה של הפוליטביורו, שישה היו ראשי פרובינציות.

בעולם, וגם בישראל ניכרת גם תנועה בכיוון ההפוך - מהמדינה אל הערים. רם עמנואל עזב את הבית הלבן כדי להתמודד ולהיות ראש עיריית שיקגו. כרמל שאמה מתמודד בבחירות השבוע על ראשות עיריית רמת גן, יואל חסון על ראשות ראשל"צ, ציון פיניאן בטבריה, יעקב אדרי באור עקיבא, וכמובן ניצן הורוביץ, המתמודד על ראשות עיריית תל אביב.

הכותב הוא עורך cityncountrybranding.com