אין ביקורות חינם

מבקרת קולנוע, כתב צרכנות ועיתונאים אחרים שעוסקים בביקורת הם, באופן אידיאלי, אנשים שמתמחים בתחום הסיקור שלהם, ודעותיהם עשויות לרומם או להחריב מסעדה, תקליטור או חנות לכלי בית. מנגד יש אנשים שצרכו מוצר, שירות או תרבות, ופרסמו ביקורת באתר המוקדש לביקורות צרכניות. הם לא אנשי מקצוע בהכרח, אלא צרכנים שהאתר נותן להם במה להביע את דעתם.

דעתם של אותם מבקרים אינה בעלת חשיבות רבה למי שלא מכיר אותם אישית. אבל במצטבר, כמות גדולה של ביקורות בכיוון מסוים יכולה להשפיע על צרכנים פוטנציאליים אחרים שגולשים באתר להחליט אם לשכור שיפוצניק או ללכת להצגה. כלומר, לפעול עליהם באותו אופן שבו פועלת ביקורת של מבקר מקצועי. האם מבקרים חובבים זכאים גם הם לתשלום?

אלן פנזר, איימי סיירז, לילי יונג ודארן וולצ'סקי חושבים שכן. הארבעה הגישו תביעה ייצוגית נגד קהילת הביקורות האמריקאית Yelp, בטענה שהיא מוכרת פרסומות באתרה על גבי תוכן ש"נוצר ללא שכר על ידי גדודים של כותבים שהתבקשו לעשות זאת, תוך הפרת חוק העבודה הסטנדרטי הפדרלי".

הסוגיה הזאת אינה חדשה. כל מי שמפרסם תכנים בפייסבוק, אינסטגרם, ישראבלוג, תפוז אנשים ואפילו בטוקבקים באתרי חדשות יודע שהוא לא רק צרכן השירות, אלא גם עובד היזע שמייצר את התכנים שמושכים את הטראפיק שמייצר את ההכנסות. גם מי שמפרסם תכנים באתר עצמאי משלו הוא חלק מהתעשייה הזאת. מי ששולח אימייל לכתובת בג'ימייל מאכיל את המכונה של גוגל,. אפילו מי שמשחק בקנדי קראש הופך לנציג קידום מכירות של המשחק.

אף אחד לא מכריח איש לעבוד בחינם, אבל הסביבה שנוצרה מטמיעה את העבודה הזאת כחלק מהותי מחיי הרשת. בהנחה הסבירה שהתביעה תידחה, מי שירצה לשמור על זכויותיו הסוציאליות יצטרך להעביר את הסלולרי למצב טיסה ולתלוש את המודם מהחשמל.