"גם מכיסא הגלגלים, הוא ידע להזיז את כל העולם"

"דוביק אהב אותי אהבה גדולה ואמיתית שנתנה לי את הכוח ואת החיזוק בעולם המסורבל והמסובך הזה. הוא תמיד ידע לחבק אותי, גם כשכבר לא הצליח להזיז את הידיים. הוא בנה וטיפח אותי. האמין בי. הוא היה עבורי אבא, מורה דרך, חבר אמיתי ורק אחר כך שותף". בקול חנוק מדמעות נפרד כך היום (א') עמאד תלחמי מהתעשיין וחתן פרס ישראל, דב לאוטמן ז"ל.

לאוטמן מת בסוף השבוע בגיל 77 בת"א, לאחר עשר שנות מאבק במחלת ניוון שרירים (SLA). בצהריים הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקריית שאול.

במשך 30 שנה הלך תלחמי, ערבי ישראל מעוספיא, לצדו של לאוטמן והיה ליד ימינו. הוא התחיל כמנהל מתפרה קטנה של דלתא גליל. הפעילות האינטנסיבית והשנים קירבו בין השנים ורקמו ביניהם קשר אישי מיוחד, שלדברי תלחמי חשף אותו לחזון ולדרך של חשיבה ועשייה ייחודיים. תלחמי העריץ אותו, ויותר משראה בו מורה ומתווה דרך, ראה בו אבא שהאמין בו וקידם אותו עד שהיה מספר 2 שלו בדלתא גליל. "ניהלתי אלפי עובדים. בימים הטובים מספרם היה בין 10,000 ל-15 אלף איש בכל העולם. 5,000 עובדים רק במתפרות שלנו במצרים, עוד 2,500 איש בירדן. עובדים רבים במתפרות בסין, בתאילנד וברומניה. מכרנו לאירופה ולארה"ב, ניהלנו משרדי מכירות בניו יורק, בפריז ובלונדון. 70% מהזמן שלי העברתי בטיסות בכל העולם", שיחזר בשיחה עם "גלובס".

בשנת 2007, חודשים אחדים אחרי שלאוטמן זכה בפרס ישראל למפעל חיים על תרומתו הייחודית לחברה, הוא מכר את השליטה על דלתא גליל לאיש העסקים אייזיק דבח. גם אחרי העסקה הזאת, הקשר הייחודי בין עמאד (54) לבין לאוטמן נשמר. "פרשתי יחד איתו וקיבלתי ממנו רוח גבית חזקה שאפשרה לי להקים לפני כחמש שנים את החברה 'באבקום סנטר' שמספקת שירותי מענה טלפוני לחברות גדולות במשק. היום אנחנו מעסיקים קרוב ל-1,300 עובדים, ודב ראה את החזון הזה ותמך בו יחד עם בנו נעם. מבחינתי, דוביק ונועם הם משפחה לכל דבר. דוביק ראה בקידום החברה הערבית מטרה חשובה, ראה את הפערים בין יהודים לערבים ובין חרדים לחילונים כמסוכנים יותר מחמאס, ועשה רבות למען קידום המגזר הערבי בתחום התעסוקה ולמען שילוב של אקדמאיים ערביים בחברה הישראלית. הוא האמין במתן הזדמנות שווה, האמין בכל לבו שזה חייב להתחיל בחינוך".

לפני כשנה וחצי, אמו של תלחמי הלכה לעולמה ולאוטמן המשיק להיאבק במחלה חשוכת המרפא שהוסיפה והגבילה את תנועתו. "ביקשתי ממנו לא להגיע לטקס שקיימנו כי יהיה שם צפוף ועמוס, ולמרות הכל, באמצע הטקס הוא בא עם הכיסא והתיישב לידי והכניס פתאום למקום הזה אור גדול. ישב איתי 4-5 שעות, אמר לי שהוא לא יכול לא להיות לצדי בשעות כאלה", סיפר.

גם באחרונה, כשחלה החמרה במצבו של לאוטמן, הקשר הטוב ביניהם נשמר. "בפעם האחרונה כשראיתי אותו, לפני כשלושה שבועות, הוא עדיין היה בטוח שהוא יתגבר על המצב וייצא מזה. הוא התחיל לתכנן איתי את הביקור שלו אצלי בקריסמס. גם מכיסא הגלגלים, בלי היכולת להניע את הידיים ואת הרגליים, הוא ידע להזיז את כל העולם. הוא ידע לתת תקווה וביטחון וכוח לכל מי שהקיף אותו. הוא תופעה נדירה למדינת ישראל".