הסכסוך בנייר חדרה: כשוועד אטום פוגש הנהלה כוחנית

1. נייר חדרה נעה בשנים האחרונות בין רווחים מצומקים להפסדים כבדים. גם פיטורים כואבים של 270 עובדים שהצליחו להעביר את החברה לרווח ברבעון האחרון של 2012, לא סייעו לחלץ אותה מהפסד של 61 מיליון שקל ברבעון השלישי של 2013. נכון, ההפסד ההוא נרשם בעיקר בשל תשלום עתק לרשויות המס בטורקיה (42 מיליון שקל) בעקבות הליך משפטי שנפתח נגד חברה-בת הפועלת במדינה, אבל הדשדוש והשחיקה העקבית בפעילות הנייר הלבן בעולם היא שהשלימה את המצב העגום, והיא שנותרה גם בחודשים שלאחר מכן.

מהסיבה הזו, לא יעלה על הדעת שעובדי החברה ייהנו מתוספת שכר קבועה, "טייס אוטומטי", שמגדיל את השורה התחתונה בתלוש ב-4.5%. מנגנון כזה קיים בעיקר בבנקים, השמנים והרווחיים לעילא ולעילא, ואפילו שם מעוניינים בביטולו. 4.5% לשנה, אגב, זה בדיוק מה שמשלמת לעובדיה ענקית התרופות טבע. זו לא תוספת יוצאת דופן. אבל גם טבע לא עושה זאת אוטומטית, אלא לאחר מו"מ עם הוועדים שמתנהל כל 2-3 שנים. הדרישה של הנהלת נייר חדרה, לפחות הרשמית, יותר מלגיטימית: תוספת השכר צריכה להיות תלוית רווח ובהתאם לרווח. אם הוא גדול, כך תהיה גם התוספת.

במקרה של הפסד, לעומת זאת, לא בלתי סביר לבקש מהעובדים לקצץ בשכרם 5% בממוצע (2.5%-10%) - ודאי מאלה שמרוויחים יותר מ-10,000 שקל בחודש, כפי שדרשה ההנהלה. בוועד מסכימים לביטול זמני של תוספות השכר, אבל מתנגדים לקיצוץ בשכר. ההתנגדות הזו של הוועד, אף שהוא מייצג 370 עובדי ייצור בשכר ראוי ומכובד, מעידה על אטימות. מקום עבודה מפסיד לא יכול להישאר כזה לאורך זמן, ומנהיגות עובדים אחראית צריכה לדעת את זה.

2. כמו במרבית הסכסוכים, הדרישה הרשמית שמציגה הנהלת נייר חדרה בפני אמצעי התקשורת מסתירה דרישה אחרת ומשמעותית יותר, שמהווה את הסיבה המרכזית למאבק שמתחולל בחברה. מדובר בדרישה ליצירת מה שמכונה דור ב' - מעמד נוסף של עובדים בתנאי העסקה הרבה פחות טובים. למעשה, מעמד כזה כבר קיים כיום בנייר חדרה, וכולל 200 עובדים המוגדרים "זמניים", אף ששום דבר אינו זמני בהעסקתם.

הכוונה היא ל"תקופת זמניות" של חמש שנים עד לקבלת קביעות, שבמהלכה רשאית ההנהלה לפטר את העובדים ללא חובת היוועצות עם הוועד, ובוודאי ללא מנגנון הכרעה כפי שקיים במקרה של פיטורי עובד קבוע - זאת אף שהעובדים האלה מיוצגים רשמית על ידי הוועד ומשלמים להסתדרות דמי חבר. אלה, ה"זמניים", זוכים לתנאי שכר הרבה פחות טובים מאלה הקבועים, ועל פי טענת הוועד בחמש השנים האחרונות איש מהזמניים לא זכה לקביעות - החברה פשוט פיטרה את כולם לפני מועד הקביעות והעסיקה חדשים בשיטת "הדלת המסתובבת".

אז למה צריך דור ב' אם כבר יש כזה? משום שבאופן פרדוקסלי, זו הדרך הפרקטית היחידה דווקא להיטיב עם העובדים שעדיין לא קיבלו קביעות. ההנהלה לא מוכנה עוד לעלות העסקה של 25 אלף שקל לעובד, ואם הברירה היא בין דור ב' לפיטורים רגע לפני הקביעות - עדיף לכאורה דור ב'. תנאי השכר יהיו טובים פחות מהעבר, אבל העובדים האלה יזכו לפחות לשמור על מקום עבודתם, להתקדם עם הזמן בשכר וליהנות ממנגנון הגנה מפני פיטורים שרירותיים. יו"ר הוועד, אדי חננוב, טוען כי הוועד הסכים לדבר על יצירת דור ב' תוך בניית מדרגות שכר מתונות יותר, אך התנה זאת בכך שבשלב מסוים, לאחר לא מעט שנות ותק, עובדי דור ב' "ייפגשו" בתנאי השכר של דור א'. ההנהלה, בראשות המנכ"ל עופר בלוך, סירבה.

3. החשש מפני יצירת דור ב' מובן מאליו. שני חברים עובדים כתף אל כתף, באותו תפקיד בדיוק, אבל פער ההכנסה ביניהם בלתי נסבל. מובן וראוי אולי שהוותיק ירוויח יותר, אבל הצעיר רוצה לדעת שיום אחד גם הוא ירוויח כמו חברו. שיש לאן להתקדם. מנגד, כל מערכת השכר הזו שקובעת מראש כמה עובד ירוויח בעוד 20 שנה, לא מתאימה לעולם הדינמי של ימינו. הרי מי יודע מה יהיה בעוד 20 שנה? ועד עובדים צריך למקסם את השכר לעובדים, זה תפקידו - אבל כל זמן שזה אפשרי.

כל עוד החברה מרוויחה, אין שום סיבה להרים גבה ממלגזן בן 50 שמרוויח 20 אלף שקל ברוטו ויותר תוך עבודה במשמרות. פרסום נתוני השכר של עובדי הייצור בנייר חדרה נועד לגרום לנו - עיתונאים, רואי חשבון, עורכי דין, מהנדסים ופרסומאים - להביט בהם במבט מתנשא ולשאול מה פתאום פועל שאינו אקדמאי מגיע לרמות שכר כאלה. הוא הגיע, כי הוא יכול. כי גם לו הגיע. כי החברה הזאת הרוויחה במשך שנים, גם בזכותו, והוא וחבריו דאגו לחלק בצורה הוגנת את העוגה. לא צריך לכעוס עליהם, צריך לקנא בהם ולעשות כמותם. אבל הוועד בנייר חדרה עושה עכשיו דבר אחר: הוא מתעקש לשמר את השכר הגבוה לעובדים הוותיקים גם כשהחברה מפסידה עשרות מיליונים, ובד בבד דורש שגם בעוד 20 שנה העובדים הצעירים של ימינו ירוויחו בהתאם.

יצירה של דור ב', למרות החשש המובן, יכולה להיות דווקא הזדמנות. זוהי הזדמנות לבניית מערכת שכר גמישה, עם פנים למציאות ולא רק לעבר. מערכת כזו צריכה לכלול שכר התחלתי גבוה, בניגוד להסכמים הקיבוציים ההיסטוריים של ההסתדרות, שהעניקו שכר התחלתי מעליב שקפץ משמעותית רק לאחר שנים רבות מדי - כל כך קפץ עד שהעניק תמריץ למעסיק לוותר על העובד בגיל 50. בצד השכר ההתחלתי הגבוה, תוספות השכר צריכות להיות תלויות רווח ובוודאי לא באמצעות "טייס אוטומטי".

4. הנהלת נייר חדרה מבקשת להציג את הוועד ככוחני, אבל למען ההוגנות היא כוחנית הרבה יותר. כבר יותר משבוע שהיא משביתה בעצמה את המפעל כאמצעי לחץ יוצא דופן תוך איום בפיטורי מאות עובדים. תחילה ניסו לטעון בהנהלה כי מדובר באילוץ בטיחותי בשל חבלה לכאורה במכונות מצד העובדים, אבל היום (ב') מודה בשיחה עם "גלובס" מנהל בכיר בחברה: "הדבר היחיד שיגרום לנו לחדש את העבודה במפעל זה חתימה על הסכם חדש". ובכן, גם זו אלימות.