קוד מנהטן

קרוליין (שם בדוי) ואני נפגשות לתה של אחר הצהריים בגלריה של מלון הקרלייל. היא, כרגיל, מאחרת. ואז היא נכנסת בסערה ובמשבר ענק: "אין לי מה ללבוש לגאלה היום, השמלה מפריז לא הגיעה ועל הקניין הטיפש בברגדוף אי אפשר לסמוך, הוא לא נאמן, הוא מסוגל לתת את אותה שמלה לשתי בחורות שהולכות לאותו אירוע, וזה אסון. כל כך קשה למצוא אנשים נאמנים בעיר הזאת", היא נאנחת וצונחת על הכיסא מולי. "יש לך את הדיור השחורה החדשה שעוד לא לבשת", אני מזכירה לה. "היא לא מספיק מדויקת לאירוע הזה. לפי המקורות שלי הולכים להיות שם כמה בחורים שבהחלט יכולים להיות פוטנציאל, את יודעת", היא מגמגמת, קשה לה להודות, "אני צריכה להציג דמות של בחורה שיכולה לעמוד בסטנדרטים בינלאומיים, לא עוד נערת מסיבות ממנהטן". אני יודעת. זה כל מה שבחורות מדברות עליו בעיר הזאת, חתונה ומי קיבלה יהלום גדול יותר.

בתוך דירות הענק בפארק אווניו, בלאונג'ים של בתי המלון היוקרתיים, ומבעד לשמשות השחורות של רכבי הלימוזינה המתוחים, מסתתרים חיי החברה הגבוהה של מנהטן. נשות אנשי העסקים, ההון והפוליטיקאים הבכירים, עסוקות באופן אובססיבי בתחזוק המעמד החברתי שלהן, במערכת שבה החוקים נוקשים כמו משטר כושר קפדני.

אנשי מנהטן מחבבים את המושג 'סושיילייט', אולם המונח המדויק הוא נשות ה'היי מייטננס', אצלן התחזוקה העצמית תופסת את רוב שעות היום. הן עשויות להוציא 7,500 דולר בשנה על מעצב שיער ומאפר אישי שמגיעים הביתה, 18 אלף דולר על מאמן כושר ו-5,700 דולר בממוצע על בוטוקס ופילינג. קרוליין, לדוגמה, מחדשת את הגוונים בשיערה הבלונדיני פעם בעשרה ימים בדיוק, הולכת לרופא העור שלה לפני כל אירוע חשוב, כלומר לפחות פעם בשבוע, ומקדישה את שעות הפנאי לאיתור בגדים של העונה הבאה, שעדיין לא הגיעו לחנויות. איש יחסי הציבור האישי שלה דואג שיצלמו אותה בכל אירוע שהיא מגיעה אליו, ולכן המעצבים נוהגים לשלוח לה באופן קבוע שמלות ואקססוריז.

את הבקרים היא מעבירה בשינה, וכשהיא מתעוררת היא בודקת כל אתר, לראות האם התפרסמה תמונה שלה מהאירועים שבהם נכחה ערב קודם. התקציב השנתי לסטיילינג של הנשים האלה נע בין חצי מיליון ל-5 מיליון דולר. הן כולן באותו מעגל, כולן מכירות את כולן, וכל אחת רוצה את מה שהאחרת לא יכולה להשיג. הן לוקחות את אותו הסטייליסט כדי שלא יקרה חלילה שייראו באותה השמלה באירוע. יש להן אירועים על בסיס כמעט יומי: גאלות, קוקטיילים, ארוחות ערב, והן דואגות ללבוש בגדים שעדיין לא נמכרו בחנויות, אלא מגיעים ישר מן המסלול. גם כשהן קונות בגד, הוא חד פעמי. אחרי שלבשו אותו פעם אחת, הן לעולם לא ייראו איתו בשנית.

הביוגרפיה שלהן די דומה, ומי שלא נולדה לתוך המיקום החברתי, עושה מאמץ להתחתן איתו. קרוליין, למשל, מגיעה ממשפחה שבה הכסף עובר מדור לדור. היא גדלה עם אומנות, ולמשפחתה יש בתים בכל עיר מרכזית, מתוחזקים על ידי צוותים של עובדים, ועל קירותיהם תלויות יצירות אמנות נחשבות בשווי של מיליוני דולרים. כשהיא עוברת ברחוב, מטופפת על נעלי העקב היקרות, שיערה החלק זהוב וזוהר, הליכתה הזקופה והבטוחה מסתירה בצורה מושלמת בדידות וחוסר ביטחון. המרוץ הוא אחר הגבר העוצמתי שיעניק לה את רמת החיים שלה הורגלה: טיסות במטוסים פרטיים, נהגים צמודים, הזמנות לאירועי צדקה בלא פחות מ-25 אלף דולר למושב בשולחן, וחופשות בסן טרופה וסיינט בארטס.

שאנל על הכתף

במנהטן נחלקות נשים לשלושה מעמדות כלכליים, ואפשר לזהות אותן לפי אמצעי התחבורה שבו הן משתמשות. בחורות רגילות נוסעות בסאבווי, בחורות בעלות משרה נאה או ממון ממוצע פלוס נוסעות במוניות צהובות, נשות החברה מתנהלות בעיר עם נהג צמוד (אף אחת לא יכולה באמת לצעוד על הנעליים האלה יותר מעשר דקות), ברכב שכור או פרטי של המשפחה, בדרך כלל בנטלי או מרצדס. יש מעט משפחות המחזיקות רולס רויס בעיר.

בחורות בעלות הון ממוצע פלוס יבררו מה הקולקציה בקלאב מונקו, ג'יי קרו ובלומינגדיילס, וישקיעו במארק ג'ייקובס, סטלה מקרטני או הלמוט לאנג. נשות ה'היי מייטננס' לובשות תמיד את העונה הבאה כפי שהוצגה על מסלולי התצוגות של ניו יורק, פריז ומילאנו. בעוד בחורות ממוצעות פלוס ישתדלו להשקיע בתיק פראדה או בלנסיאגה, והאופנתיות שביניהן יחפשו את האיט באג (התיק שהוכתר כטרנד של העונה), לנשות החברה יש בארון ועל הכתף שאנל והרמס, בירקין או קלי. היהלומים של בחורות רגילות הם חיקוי או סברובסקי, במקרה הטוב. הממוצע פלוס ישאפו לטבעת אירוסין מכובדת מטיפניז (הכלל: המחיר בגובה שלוש משכורות של החתן המיועד). בחורות עשירות לא יסתפקו בפחות מהארי וינסטון. ככל שמעמדך החברתי גבוה יותר, כך היהלום איכותי וגדול יותר.

מעלימות עין בחדר השינה

בינתיים, קרוליין התפשרה על שמלה של קרולינה הררה. שבוע לאחר מכן, כשאנחנו סועדות יחד ארוחת ערב לפני הופעה של הבלט של ניו יורק, היא מתייפחת שוב: "הציפיות מבחורה כמוני הן פשוט לא הגיוניות", היא מודה בפה ריק (בחורות כמו קרוליין לעולם אינן אוכלות). "ההורים שלי לא יקבלו כל אחד. הם רוצים לדעת שהוא בא ממשפחה כמו שלנו, את יודעת, מישהו שלמד בהרווארד או ייל, שהמשפחה שלו נוצרית ומוכרת, אחד כזה שיעשן סיגר עם אבא שלי וישתה ויסקי על המרפסת בבית שלהם בהמפטונז ואבא שלי ירגיש בנוח לידו. נו, רפובליקני כזה", היא לוחשת.

"אמא שלי עורכת מסיבה לכבוד יום ההולדת שלה ומזמינה את כל האמהות של הפוטנציאליים. היא יורדת לאט לאט מהפסים בגלל המסיבה הזאת. היא סגרה על סידורי פרחים שמטיסים לה יום לפני מהולנד, את השמפניה מביאים מפריז, ואני לא זוכרת מאיזו עיר מטיסים לה יינות. מה שבטוח, זה יעלה המון. היא מתעללת בקייטרינג כבר חודש ובחרה מדים וכפפות לכל המשרתים. היא מצפה ממני לרדת קצת במשקל ולהלבין שוב את השיניים". עכשיו היא הצליחה להפתיע אותי. "להוריד ממה?", אני זועקת, "את נראית כמו קיסם. כמה את שוקלת, 50 קילו?".

"49, אבל אני נראית הכי טוב ב-48 וקצת יותר שזופה. אני חייבת לזכור להזמין תור לשיזוף", היא שולחת טקסט בהול לאסיסטנטית שלה. "הבעיה הכי גדולה של אמא שלי היא שהביציות שלי מתיישנות. היא טוענת שאם אני לא אתחתן בשנה הקרובה התוקף שלי יפוג, ואז אני אצטרך להתפשר על איזה מנהל קרן הון סיכון או מישהו מתחום הנדל"ן, והוא יעבוד כל הזמן ולא יהיה לו זמן ללכת איתי לערבי התרמה, למסיבות ובטח לא לחופשות סקי. את יודעת, הגברים האלה שעובדים מאוד קשה בשביל הכסף שלהם. הם גם מאוד עצבניים ולחוצים כאלה".

קרוליין מתעלמת מכלל הברזל של העולם שלה. הנשים והגברים חיים יחד ומתחזקים 'זוגות כוח', אולם בדרך אל חדרי המיטות החוקים שונים, והקודים ברורים. מכיוון שהן נוהגות לצאת לשלושה עד ארבעה אירועים בשבוע, הבעלים לא תמיד מצטרפים, והן נוהגות לשכור שירותי ליווי לאירועים (walker). במקביל הן נוהגות להעלים עין ממאהבות צעירות, ולהשלים עם רומנים (לעתים גם מתוקשרים) רק כדי לא לאבד את ממונן, מעמדן והקשרים החברתיים. סרטו האחרון של וודי אלן, 'יסמין הכחולה', מגולל את סיפורה של אשת החברה יסמין פרנסיס (בגילומה של קייט בלאנשט), מעמודי התווך של חיי החברה הגבוהה במנהטן, שבעלה איל ההון התברר כנוכל ובוגד. הלקח מן הסרט מתייצב באופן ברור מעל הדירות הענקיות של מדיסון אווניו: אם תעזי להפר את קוד השתיקה סביב הבוגדנות הזו, תזכי לקריסה כללית וכלכלית, לנידוי, ומעבר לזה - לאיבוד דעתך. על כן המאמץ העיקרי של נשות החברה הזוהרות הוא להיזהר שחלון הראווה של הקסם המנצנץ לא יתנפץ במפגש עם מראת המציאות.

היסטוריה של עושר

בשנות ה-20 של המאה הקודמת האפר איסט סייד בכלל, והשדרות החמישית ופארק אבניו בפרט, אוכלסו בתושבים ממשפחות האצולה והממון. אנשי "הכסף הישן" שלטו בחברה האמריקאית וניהלו אורח חיים בדלני, פרוע ומעורר קינאה. מי שלא היה צאצא למשפחה בעלת רכוש רב ושם משפחה מוכר, לא יכול היה לבוא בדלתות חברה זו. מאחורי הדלתיים הנעולות התנהלו חיי הוללות מפוארים: שמלות יקרות בתפירה אישית, סיגרים קובנים, משחקי קלפים, שמפניות שזרמו כנהר, ויהלומים, פנינים ואבני חן שבהקו מכל עבר.

מי שהמציאה את המושג 'נשות הסושיילייט' והייתה למלכת הביצה של נשות החברה הגבוהה, הייתה קרוליין אסטור, שנולדה למשפחה בעלת הון עצום והפכה את המושג סנוביזם לדרך חיים ואת גלגול העיניים והמבט המתנשא לאופנתי. אסטור ערכה את המסיבות הטובות בעיר.

האויבת הגדולה שלה היתה אווה ונדרבליט, דמות מרכזית במאבק הנשים באמריקה על זכותן להצביע. השתיים התחרו על תואר האישה הזוהרת והעשירה במנהטן. ונדרבליט החליטה לעשות הכול על מנת לכבוש את מנהטן, וערכה נשף מסכות מהמפוארים שידעה העיר, שאליו הוזמנו כאלף מהאנשים המשפיעים במנהטן. עלות הנשף הוערכה ב-3 מיליון דולר. מכיוון שלא השתייכה למשפחות הכסף הישן היא התקשתה להשיג תא פרטי באקדמיה למוזיקה, שבה הציגה בזמנו האופרה של ניו יורק. כנקמה הצטרפה לקבוצת יזמים והובילה את הקמת בית האופרה המטרופוליטן, שכידוע הפך לסמל תרבות עולמי ושרד הרבה אחרי האקדמיה. את כל החגיגה סיקר העיתון 'סושיאל רג'יסטר', עיתון צהוב ומבוקש שתיעד את המסיבות, הקוקטיילים והדרמות שמאחורי הקלעים של עולם הזוהר. אז, לראשונה, ערכן של נשות החברה דורג לפי מדורי הרכילות - כותבים עלייך משמע את קיימת.

בשנות ה-60 הפך הסופר טרומן קפוטה לאייקון לאחר שתיעד בנובלות ובסיפורים קצרים את נשות החברה הגבוהה במנהטן וסודותיהן. הוא הכיר את עולם השעשועים מקרוב בזכות חברתו הטובה בייב פיילי, שהייתה אחת "הברבורות של קפוטה" - נשות חברה מליונריות שאהב לחגוג בחברתן. ביצירתו הידועה "ארוחת בוקר בטיפניז", הולי גולייטלי, הצעירה היפהפיה והענייה המפלסת דרכה בין גברים עשירים, צמאי כיבושים, סימלה את חוקי העולם הישן שהשתנו. נשות המעמד הגבוה נדרשו כעת להתחרות עם עלמות החן הכובשות, שקיבלו כרטיס כניסה למגרשן הפרטי והאקסקלוסיבי. יופי כובש, גוף רזה ועצימת עיניים מול פילגשות מפורסמות, הפכו לדרישות סף.

בשנות ה-70 ההדוניסטיות הצליח אנדי וורהול לחדור ללב הסצנה בזכות קשריו עם יורשת המיליונים אידי סדג'וויק, שאותה ניצל בציניות. סדג'וויק הציגה שיק חדש של מיליונרית מורדת, שבוחרת לא להתחתן ולא להתערבב עם מיליונרים כמוה. היא הכניסה את האמנות לסצנת הבילויים של העשירון העליון, מימנה את הסטודיו של וורהול 'פקטורי', והייתה כרטיס הכניסה שלו למועדון הנחשק 'סטודיו 54'.

שנות ה-80 הצמיחו נשות חברה אינטליגנטיות, בעלות ערכים ורגישות, ששמו להן כיעד משימות פילנתרופיה. המובילה ביניהן הייתה ברוק אסטור, שהחזירה את נשות המעמד הגבוה המקוריות לקדמת הבמה. הן קידמו פרויקטים תרבותיים, גייסו כספים עבור בתי חולים ותמכו בשכבות חלשות ובנזקקים. מאז שנות ה-90 הפכו הפילנתרופיה, ובעיקר אירועי הצדקה הגרנדיוזיים, למגרש דומיננטי שבו הארנק הגדול ביותר הוא מפתח לביסוס מעמד חברתי. נשים כמו פאלם ולוסי סייקס, ארין לאודר, לורן דו פונט ומרינה ראסט קונור, הן מנהיגות הסצנה.

לוח זמנים מתוקתק

נשות החברה הגבוהה נראות מושלמות על גבי העיתונים, אך מציאות חייהן דומה יותר להיאבקות ילדי גן בארגז חול. הפינוקים והחזות מעוררת הקנאה באים עם תג מחיר כבד.

אשת החברה אלכסנדרה לבנטל, המכונה 'מלכת וול סטריט' בשל העובדה שהיא נצר למשפחת ברוקרים ותיקה ועדיין מנהלת את חברת ההשקעות המשפחתית, העידה על עצמה כי היא מוציאה 218 אלף דולר על אירועים חברתיים ונשפי צדקה רק בעונה הבוערת, בין יוני לספטמבר. היא משקיעה בממוצע 100 אלף דולר במלתחה מושקעת, 25 אלף דולר בכרטיסים לערבי פתיחה של תערוכות נחשקות וערבי גאלה, 5,000 דולר על עשרה טיפולי יופי פרטיים לפני כל אירוע, ו-4,800 דולר למאמן אישי בשבוע של האירוע עצמו.

הן חייבות להיות רזות, ולכן כמעט ולא אוכלות. שגרת יומן מתחילה בצהריים בפגישה עם מאמן כושר פרטי בחדר במלון או בדירה המרווחת שבה הן מתגוררות. לאחר מכן הן קופצות לקוסמטיקאית, שתזריק רסטלין או בוטוקס, או תנסה עליהן טיפול חדשני מטורף כמו 'טיפול הערפד', שבו שואבים דם מהווריד ביד, מעבירים לצנטריפוגה שמפרידה את הטסיות ואז מחדירים את הדם חזרה לפני המטופלת בהליך הזרקה של עשרות מחטים דקות. גם מקומן של מסיכת זהב טהור או כניסה לבלון חמצן לא נפקד מהסיפור.

הן ימלאו במילויים שונים או יקלפו בפילינג עמוק כל סימן גיל שצץ במהלך הלילה, ימשיכו לאחת ממורטות השיער הידועות בעיר (ג'י סיסטר או בליס) לשעווה (ברזילאי), מניקור, פדיקור, פילינג גוף, שיזוף בהתזה ומסז' מרגיע. גם בתחום הפדיקור-מניקור יש חידושים: פדיקור דגים או טיפולים בתה ירוק ודבש. אחר הצהריים מוקדש לקניות עם אחד הקניינים האישיים בברגדוף גודמן, בארניז, סאקס או אחד הבוטיקים של פראדה, שאנל, איב סן לורן וטום פורד, שם מוציאים עבורן קולקציות קוטור לימיטד אדישן או וינטג' שבתי האופנה שומרים עבור הלקוחות המיוחדות.

לפעמים דרושה השתתפות באחת מוועדות הארגונים שבהן הן מתנדבות לגיוס כספים, לא, חס ושלום, להיפגש עם הנזקקים. הארגונים הנחשקים ביותר הם העמותות למען חסרי הבית, מסגרות חינוכיות לילדים שזקוקים למקום מסודר ללכת אליו אחרי בית הספר, אמנות, או גיוס כספים לבית חולים. אם, חלילה, התרחשו רעידת אדמה או צונאמי, זו הזדמנות פז להוכיח את רוחב הלב ולחשוף את יכולות המימון האדירות של המשפחה (ולא לשכוח קבלה בכדי לקבל החזר מס שמן). לקראת הערב הן יחזרו להתכונן לאירועי הערב. מעצב השיער מכין את הפאה או תוספות השיער המתאימות, והמאפרת כבר ממתינה בדירה. הבגד הנכון כבר הוכן על ידי הסטייליסט שרקח תרכובת מושלמת של שמלה, נעלי מעצב ידוע (לובוטן, בריאן אטווד), תכשיטים וקלאץ' קלאסי (שאנל, איב סן לורן, דיור).

כל אירוע הוא הזדמנות לביסוס מעמדן בעיר. כאן מתחילה העבודה האמיתית. עליהן לוודא שמצלמים אותן לעיתונים ולאתרי האינטרנט הנכונים מחובקות ומחייכות לצד האנשים הנכונים. אם הן עדיין לא נשואות, חשוב לסרוק את חדר האירוע על מנת לאתר חתן פוטנציאלי ולהתקרב אליו בדרך מתוחכמת ולא מתאמצת, כל זאת בשימת לב לשעון, כי האירוע הבא מתרחש ממש באותו הזמן, וגם בו חשוב לראות ולהיראות.

התחרות גדולה, הנשים היפות והחכמות ביותר בעולם מגיעות לניו יורק על מנת למצוא חתן ולהתברג בהיי סוסייטי. הלחץ על הבחורות הצעירות עצום, חלון ההזדמנויות שלהן קטן. ככל שהן מתבגרות ערכן בשוק יורד, ולחץ ההורים גובר. לכן רובן מקבלות כדורי הרגעה מפסיכיאטר צמוד ומדברות על זה פעם עד פעמיים בשבוע עם פסיכולוג או פסיכותראפיסט מוסמך.

עודף תשומת הלב שלו זוכות הבחורות הצעירות והיפות האלה מנתק אותן מהמציאות וסוגר אותן בבועה חברתית ובתחרות יומיומית עם שכמותן. הן לא רואות ולא מתעניינות בדבר חוץ ממעמדן החברתי, וכל מאמציהן מוקדשים לבנייתו ולשימורו. היחס שהן מעניקות למי שיכול לקדם אותן מנומס, חייכני, נעים ואלגנטי על פי הקודים החברתיים הנוקשים. כשהן פונות למי שעובד עבורן, ממשרתות ועד עורכי דין, הן הופכות את עורן וחושפות צדדים אחרים.

"אל תטרידי אותי בהסברים, פשוט תעשי את העבודה שלך", שמעתי את קרוליין נאנחת בטלפון. "את חושבת שזה ניקוי יבש?", צווחה אחת מחברותיה על עובדת המלון שבו התגוררה וזרקה עליה את השמלה בגסות. העובדת הרימה את השמלה מהרצפה. "תתפני מכאן או שאני שוברת לך בקבוק על הראש", המשיכה, ואז פנתה להמשיך בשיחה נעימה איתנו, הבנות שאירחה במועדון הקריאה. פניה הכעורות הצורחות והמתנשאות השתנו כבמטה קסם והפכו לשמש זהובה וזורחת, כאילו דבר לא ארע.

כשניסיתי לברר, בעדינות וזהירות, את פשר השינוי הקיצוני, הסבירה קרוליין שמי שגדל עם משרתים והביט בהוריו וסביבתו היהירה, למד לראות את בני האדם דרך משקפי המעמד והכסף. מי שאינו שייך למיליה החברתי שלהן הוא בסך הכול אמצעי להשגת מטרה: להכין מזון, לנקות, לפתור בעיות. אנשים אלה נועדו להקל ולהנעים את חייהן, ומי שלא מתפקד כראוי זוכה למפגש עם הצד האפל של המעמד העליון.

"כולם רוצים לחיות בעיר הזאת ולבלות כמו שאנחנו מבלים", טוענת קרוליין. "אנחנו חיות את החלום, מה זה משנה איך אנחנו באמת חיות אותו?". היא משנה את כיוון השיחה לנושא שיותר מטריד את מנוחתה: ליד מי היא תשב באירוע הבא שאליו היא מוזמנת.