l l l "החברות שלנו לא ממש יכולות לשתף פעולה ביניהן, אבל עלינו, לעומת זאת, אין הגבלים עסקיים", מצהירים בפתח הראיון ראשי הוועדים ההיסטוריים שקמו השנה בענף הסלולר הישראלי, מיה יניב מסלקום וברק לוי מפלאפון. היא משוכנעת שסלקום מובילה, הוא בטוח שפלאפון עדיפה, אבל שניהם מוכנים לשכב על הגדר כדי שהעובדים של האחת לא ייפגעו מהתחרות שמציבה השנייה.
"דופקים אותנו כי אנחנו לא סולידריים אחד לשני, ואני לא מדברת דווקא על ענף הסלולר", אומרת יניב. "לא מעניין אותנו כשדופקים את החקלאים ולא מעניין אותנו כשדופקים את המורים, ולאלה לא אכפת מאלה. וזה צריך לעניין אותנו כאילו מדובר בחבר טוב שמקבל עכשיו מכות; כי אם היינו מראים שאכפת לנו, זה שמרביץ היה חושב פעמיים אם להמשיך.
"זה תהליך וזה לוקח זמן. כשהגעתי למחלקת ההנדסה אצלנו, וקראתי להם לקום ולמחות, הם שאלו אם פיטרו מישהו אצלם במחלקה. בתהליך הזה הם מתחילים להבין שזה לא משנה אם זה מישהו מהמחלקה, אם זה אתה או שזאת מרים, נציגת שירות מבאר שבע".
איך מגיעים בכלל לכל-כך הרבה עובדים שמפוזרים במתקנים שונים? איך משכנעים אותם להצטרף?
יניב: "זה לא רק הפיזור של המתקנים, זה קודם כול ההטרוגניות. תמיד ידעתי שזה כוח מטורף לקחת 4,000 עובדים ולהניע אותם קדימה כמו יחידה אחת, אבל בחברת סלולר יש לך מצד אחד מהנדסים בני 50, ומצד שני ילדים אחרי צבא שכל מה שמעניין אותם זה הטיול להודו. אז אתה בא לדבר איתם על פנסיה? זה לא מעניין אותם. לכן עובדים עם הרגליים, מגיעים לכל מקום, ברמה כזאת שאתה מכיר כל עובד בארץ יותר מכל מנהל בחברה. אתה חייב להגיע אליהם פיזית, לא באמצעות מיילים או פליירים".
איך עושים את הסוויץ' מהיררכיה ארגונית מובהקת, שבה אתם מלאי יראה למנכ"ל, למצב שבו אתם מפגינים מתחת לחלון ביתו עם בובה מתנפחת בצורת עכברוש בגובה שתי קומות?
לוי: "אתה לא מתחיל בבום, זה לא מגיע מיד להפגנה. אתה מתחיל בארוחת צהריים עם קבוצה קטנה של עובדים, 'הגרעין הקשה' נקרא לזה, ואחר כך אתה עובר לאיזה כנס הסברה קטן. אחרי כמה כנסים קטנים ערכנו כנס הסברה גדול בתיאטרון גבעתיים, ממש מול משרדי ההנהלה, ויכולת לראות את המנכ"ל גיל שרון מציץ מהחלון, עומד שם במשרד עם הצל שלו בערב, מסתכל כמה עובדים יורדים למטה.
"ואז אתה רואה איך העובדים חולפים בדרך לכנס על-פני כמה סמנכ"לים שעומדים למטה בלובי כדי להרתיע, אבל כבר אף אחד לא סופר אותם. במקום להסתכל עליהם, העובדים הסתכלו עליי, כאילו אני מגן עליהם. זה מה שנתן לי את האנרגיות, זה מה שחיזק אותי, וכשהעובדים רואים שאתה חזק אז גם הם הופכים לחזקים".
יניב: "אם הייתי גבר, הייתי אומרת שבפעם הראשונה שהפגנתי מול המנכ"ל רעדו לי הביצים. יש פחד, אבל כמו שברק אמר, זה תהליך שנבנה, וההפגנה הראשונה, למשל, הייתה מול משרדי ההנהלה ולא מול הבית שלו. כשמגיעים לבית יש איזה פחד, אבל אתה מבין שזה משהו שצריך לעשות. היה לנו כל הזמן ליווי של האגף להתאגדות עובדים שמדריך אותנו ובונה איתנו את האסטרטגיה, אבל עם כל התכנונים אי-אפשר לצפות את התגובה של השטח. והעכברוש? הוא הפך לחבר הכי טוב שלנו".
"החלפנו את הטלפונים"
יניב (32) ולוי (39), חוללו בשנה האחרונה היסטוריה קטנה בענף הסלולר, אבל הם מייצגים תופעה רחבה בהרבה, אולי אחת הבולטות והמשמעותיות שחווה המשק הישראלי בשנים האחרונות. הם מסמלים את תופעת המתאגדים החדשים, את עשרות אלפי העובדים שהצטרפו בשנים האחרונות לארגוני עובדים והקימו ועדים. רובם צווארון לבן, אקדמאים, הישגיים, כאלה שלא בהכרח נאלצים להילחם נגד התעמרות או שכר רעב, אלא בעד חלוקה הוגנת יותר של העוגה. זה קרה בויזה כאל, בלאומי קארד, בישרכארט, בכלל ביטוח, במגדל, ביו-בנק, והרשימה מתארכת והולכת מדי יום.
המאבק בפלאפון היה המתוקשר ביותר, כזה שבסופו נרשמה על-שמו אחת הפסיקות התקדימיות והשנויות ביותר במחלוקת, שאסרה על המעסיקים במשק להתבטא בכל אופן שהוא בעניין מהלך ההתאגדות של עובדיהם.
נקודת הסיום של פלאפון הייתה לנקודת הפתיחה עבור עובדי סלקום, שנאלצה להתמודד עם הנהלה הרבה יותר מתוחכמת. ההנהלה לא גררה רכבים של עובדים מהחניה הפרטית של בית ההסתדרות בתל אביב, אבל המסרים עברו בכל זאת. אנשי ועד זומנו לשימוע בהול, עלונים וסטיקרים הופצו במשרדים בגנות ההתאגדות, ננקטו מהלכי דה-לגיטימציה למובילי המהלך ועוד. בשני המקרים, המנהיגות והכריזמה שהפגינו מובילי ההתאגדות ניצחו את הנחישות שהפגינו המעסיקים שלהם.
פיקנטי לגלות שתוך כדי המאבק הסתובבתם עם טלפונים סלולריים של החברות המתחרות, מחשש להאזנות. זה היה חשש מבוסס או קצת פרנויה?
יניב: "אני בן אדם מאוד לא פרנואידי ומאוד מחוברת לקרקע, עד כדי כך שגם אם מישהו יעמוד מולי עם מסיכה מפחידה, אני לא אחשוב שמשהו לא בסדר בתמונה הזאת. אז בסלקום לא גררו אמנם רכבים כמו בפלאפון, אבל הרגשנו שההנהלה יודעת בזמן אמת מה יהיה הצעד הבא שלנו, וזה כולל גם את העיתוי שבו התכוונו לעבור לשלב הגלוי של ההתארגנות. פתאום שישה אנשי ועד זומנו לשימוע, כולל אותי, למרות שהמנהלת שלי מסבירה לי שאין לה מושג מה פתאום קוראים לי לשימוע ושזה הגיע מלמעלה.
"השימועים האלה בוטלו בזכות התערבות ההסתדרות, אבל ההתנהלות הזאת הביאה אותי לנקוט כל מיני צעדים, כמו להכניס ליומן שלי במחשב כל מיני דברים מטעים כדי שיחפשו אותי במקומות אחרים. אם עמדנו לצאת למבצע צירוף עובדים בצפון, אז היינו שולחים אחד מחברי הוועד למוקד בדרום, סוג של 'דמה', כדי שיחכו לנו בבאר שבע בזמן שאנחנו מריצים עם ההסתדרות פעילות בחיפה".
לוי: "החלפנו את הטלפונים כי לנו היה ברור שהצפצופים והניתוקים שחווינו לא היו מקריים. כשהכרזנו על סכסוך עבודה, ההסתדרות העמידה לרשותנו אוטובוס שהביא אותנו לכל מקום בחברה. היינו מנתקים את הטלפונים, ורק ברגע האחרון היינו מספרים לנהג לאן נוסעים".
היו ניסיונות לערער את הבית שלכם בכל המאבק הזה? את המשפחה? האישה או הבעל לא אמרו למה לעזאזל אתם צריכים את זה?
לוי: "היה יום אחד שכמעט כל חברי הוועד בפלאפון קיבלו שיחה מאיזה פקיד שומה כביכול, ובכל המקרים מי שקיבל את השיחה היו בני הזוג או אפילו ההורים. ניסו להלחיץ אותנו, להראות מין זרועה ארוכה כזאת, וככה לפורר לנו את הבית. אבל היינו חזקים, וזה לא היה מתאפשר בלי התמיכה מהמשפחות שלנו".
יניב: "כשהתחלתי לבנות את ההתארגנות הזאת, הילד שלי היה בן 8-7 חודשים, ובעצם במשך חצי שנה כמעט לא ראיתי אותו. אפילו כשהוא התחיל ללכת לא ראיתי את זה. הייתי יוצאת מהבית לפני שהוא מתעורר וחוזרת כשהוא כבר ישן. הייתה כאן התגייסות של בעלי, שניצל כל יום חופש אפשרי, ושל ההורים שלי, אבל זה לא קל והמצפון הציק. כל הזמן אמרתי לעצמי שכשהוא יגדל, הוא יראה מה עשיתי והוא יהיה גאה בי".
"להנהלות הרבה יותר קשה כיום"
האם הפסיקה התקדימית שרשומה על-שם מאבק העובדים בפלאפון, שאסרה על המעסיקים להתבטא בעניין התארגנות עובדיהם, אכן עשתה את החיים קלים יותר עבור המתאגדים החדשים?
יניב מציגה את שני צדדי המטבע. מצד אחד, היא אומרת, "המאבק בסלקום התרחש לאחר הפסיקה ההיא, וניכר שהנהלת החברה למדה כל פסיק בפסיקה ופשוט עשתה את הדברים בצורה מתוחכמת יותר. מה לא אמרו עליי במסדרונות החברה - שאני מיועדת לפיטורים, שאני ערסית, אפילו מטומטמת בגלל הבלונד. הצמידו תמונה שלי לזאת של גילה אדרעי מהרכבת וניסו להשוות בינינו.
"ובכל זאת", היא מסכימה, "להנהלות קשה יותר כיום לבלום את העובדים שלהן. אתה רואה מקומות כמו לאומי קארד או מגדל, שהעובדים שם התאגדו בתוך יום אחד. יש גרף נורא ברור שמראה איך מאז הפסיקה של פלאפון יש יותר התאגדויות מוצלחות".
לוי: "אני מבקש למחות מיה... תראי מה קורה בהוט, איך העבירו את כל העובדים לקבלנים בזמן ההתארגנות. תראי מה קרה באלקטרה, איך ניתקו לעובדים טלפונים ודלקנים. איך סגרו את המרכז הלוגיסטי והעבירו את הציוד למקום אחר כי העובדים שם התארגנו. אני הלכתי להפגין שם איתם. מאז הפסיקה של פלאפון היו אפילו כמה מקומות עבודה שפיטרו את מובילי ההתארגנות. למה? כי בראייתם זה משתלם להם. אפילו עם הקנס שהם יקבלו מבית המשפט זה משתלם להם.
"בעלי ההון תמיד יתנגדו להתארגנות עובדים וינסו בדרך כזאת או אחרת להכשיל אותה, כי עובדים מאוגדים עולים להם כסף. זה כל הסיפור. האינטרס שלהם זה לדכא התאגדויות, והם עושים את זה גם בשביל החברים שלהם במקומות עבודה אחרים; כדי שחלילה העובדים לא יחשבו שזה קל ויתאגדו בכל המשק. אפשר לספר עד מחר איך באסם חושבים שעבודה מאורגנת זה טוב. רוב המעסיקים זה לא אסם".
מיה: "אבל אתה יודע מה? מצד שני, עם יד על הלב, בלי המאבקים האלה, אתה היית היום ברק לוי, יו"ר ועד חזק?".
לוי: "לא".
יניב: "ברור שלא, היית חלשלוש. תאר לך שבתוך כמה ימים ההנהלה הייתה מכירה בהתארגנות שלכם, בלי שום מאבק. אתה יודע מה אני חושבת? שיש כיום יותר מעסיקים שמעדיפים מבחינה אסטרטגית לוותר על המאבק, כדי לא לאפשר לוועד לבנות את הכוח שלו. ואז יש להם ועד חלש שאפשר להחליש אותו עוד יותר".
עד כמה ההכרה בוועד היא תהליך גם עבור ההנהלה? או שזה סוג של שיטת מצליח, שאם בסופה אתם ניצחתם אז ההנהלה מקבלת בקלות את הכללים החדשים של המשחק?
לוי: "שאלת קודם איך עושים את הסוויץ' הזה ומפגינים מול המנכ"ל, אז אצל ההנהלה זה סיפור דומה. זה תהליך איטי מאוד של הפנמה, הם מתחילים להבין ולדבר בשפה של עבודה מאורגנת, מה שעד לפני כמה חודשים היה בבחינת 'אלוהים ישמור'. אני לא יודע לגבי שיטת מצליח, אבל ברור שמנסים לבלום אותך, עד שאתה מוכיח להם שהם לא יכולים עוד".
יניב: "אתה מרגיש כיום שההנהלה חיה עם זה, והיא גם מנסה לחיות עם זה טוב. אתה רואה סמנכ"לית משאבי אנוש שיושבת איתנו, ורוצה שהדברים ייראו וייעשו אחרת ביחס לאיך שהם נעשו בעבר. אתה רואה, למשל, איך מוציאים כיום בהסכמה עובד מבוגר עם ביצועים מאוד חלשים, עם פיצויים מוגדלים ועם הבטחה שאם לא מוצאים לו עבודה מתאימה, אז הוא חוזר לסלקום. פעם לא היינו יודעים בכלל שמישהו כזה הלך הביתה. ואתה יודע מה? הראשון שהתקשר לברך אותי אחרי ההכרה בהתארגנות היה המנכ"ל ניר שטרן. מה הוא אמר? מגיע לך שאפו".
אז גם גיל שרון מפלאפון, זה עם המעלית הפרטית מהחניון עד המשרד, הוא אחרת כיום?
לוי: "עם כל מה שחושבים עליו כמנהל, הוא גם בן אדם. לפני שהתחלנו לדבר ביזנס, במשא ומתן על הסכם קיבוצי, קודם כול הקדשנו לא מעט זמן להיכרות אישית. אני יכול להגיד לך שאנחנו מדברים על טיולים שעברנו ועל כל מיני חוויות, ובמובן מסוים אני יכול להיות חבר שלו. הוא מאוד בעניין של אופניים, ואני מנסה להכניס אותו עכשיו לעניין של קרטה".
יניב: "אתה חזק בקרטה? איזו חגורה אתה?".
לוי: "לא מגלה".
יניב: "נו!".
לוי: "אני חיה".
המחאה מחלחלת לתודעה
לא לוי ולא יניב גדלו במשפחות עם זיקה לעבודה מאורגנת. הם לא התחנכו בנוער העובד והלומד, אפילו חברות במועצת תלמידים לא עניינה אותם. במחאה החברתית של קיץ 2011 יניב נותרה בביתה. לוי, לעומת זאת, הגיע "כאדם מהיישוב שחושב שמחיר הקוטג' באמת מוגזם". כיום שניהם מסמנים את המחאה החברתית כמאורע שבכל זאת הזיז משהו בתודעה, אבל משוכנעים שהמהפכה שהם וחבריהם מובילים הרבה יותר משמעותית.
מתי כל זה התחיל אצלכם? תארו לי את הרגע הזה, ואת הקשר, אם בכלל, למחאה של קיץ 2011.
לוי: "אני רואה לפעמים ילדים מחזיקים שלטים בהפגנות וברור לי שהם גדלו לתוך זה וכמה זה טבעי עבורם. אצלי זה אף פעם לא היה ככה. אני הגעתי להסתדרות מהאינטרס המקומי שלי, אחרי שראיתי חברים שלי מפוטרים כל פעם מחדש, ומתוך הרצון לחלק קצת אחרת את הרווחים הגדולים במקום העבודה שלי. בחלקת האלוהים שלי, באותו זמן, ראיתי איך מקצצים לנו בתנאים, כל פעם משהו אחר, וזה הרגיז. כי פוגעים במשהו שהוא שלי, שמגיע לי מבחינתי. רק מאוחר יותר התחלתי לראות את זה כבעיה לאומית של ממש, והתחלתי לחשוב לא רק על עובדי פלאפון, אלא על כלל העובדים במשק.
"אם מזכירים את המחאה החברתית אז אי-אפשר לדבר במונחים של כישלון, כי בכל זאת מאות אלפים יצאו לרחובות, אבל אני כן חושב שאפשר היה לנהל את זה אחרת. בכל זאת תאר לך כמה כוח זה שאנשים יוצאים ככה החוצה, ובתקופה האחרונה אני שואל את עצמי כמה אפשר לשנות אם נצליח להשתמש בכוח הזה כדי לאגד את כל העובדים במדינה.
"השינוי הזה קרה אצלי כשהגעתי להסתדרות, וראיתי שלא מסתובבים שם עם עגלת תה. ראיתי אנשים שיושבים עד השעות הקטנות של הלילה כדי לעזור לאנשים אחרים, וככה למדתי גם אני לתת מעצמי".
יניב: "אצלי זה התחיל זמן קצר אחרי שחזרתי מחופשת לידה, כשקראו לי ולכל החברים שלי מהמכירות באגף העסקי. כל עובד נכנס לפגישה של חמש דקות עם שלושה מנהלים, שהניחו על השולחן חוזה חדש שחותך לנו את השכר. כל מי שיצא מהחדר חתם. האלטרנטיבה היחידה שהציבו לנו זה להתפטר ולקבל פיצויים. גם אני חתמתי בסוף, אבל רק לאחר כמה ימים ולא לפני שהבטחתי לעצמי שאני משנה את הדבר הזה. שאסור לקבל את השיטה הזאת".
ואולי זה מחיר התחרות?
"מחיר התחרות אתה אומר? יום לפני זה המנכ"ל קיבל בונוס של מיליון וחצי שקל. מאז, בכל פעם שעובדים שאלו אותי מה יהיה אם לא נצליח, אמרתי להם שבחיים לא ישאלו יותר שאלה כזאת. שישאלו כל שאלה רלוונטית, אבל לא כזאת. כי אין דבר כזה לא להצליח, אין חיה כזאת. אנחנו מנצחים, לא משנה מה". u
ניתוח יפעת מחקרי מדיה:
1. סכסוכי העבודה בחברות הסלולריות היוו ציון דרך תקשורתי בשנה החולפת. הסכסוך בפלאפון שהחל עוד בשלהי 2012, תואר בתקשורת במונחים היסטוריים, כאשר הנרטיב המרכזי התמקד בתיאור העובדים כצד החלש במשוואה אל מול התנהלותה של ההנהלה שהוצגה ככוחנית ודורסנית. במקרה של המאבק בסלקום שהתרחש בקיץ השנה, הסיקור היה מתון ומצומצם יותר (ראו פילוח בעמוד הבא), בעיקר בשל תגובתה הראשונית של הנהלת החברה, שהכירה לפחות כלפי חוץ בזכות העובדים להתאגד.
2. השוני המהותי באופי הסיקור של כל אחת מן הפרשיות טמון בהתנהלות ההנהלה כלפי העובדים בשעת המשבר ובנטייתה של התקשורת להדגיש סיפורים סנסציוניים. המאבק בפלאפון זכה לתהודה רחבה יותר מאשר המאבק בסלקום משלוש סיבות מרכזיות: ראשית, הראשוניות של הסכסוך בפלאפון בענף הסלולר, כביטוי נוסף של אובדן כוחן של החברות בענף לאחר השינוי הרגולטורי. שנית, תגובת הנהלת פלאפון, שגררה עניין תקשורתי בשל חריפותה כלפי העובדים. נוסף על כך, בעוד שהסכסוך בפלאפון הוצג כמאבק בין המנכ"ל גיל שרון לבין העובדים, בסלקום תואר המאבק בין ההנהלה לעובדים. נוכחותם של פנים וכתובת ברורה להטחת אשמה סייעה אף היא לתקשור המאבק.
סוף עידן עיני
מה נזכור מתקופת עופר עיני כיו"ר ההסתדרות
זה אמור היה להיות סיכום אפור לשנה אפורה עוד יותר עבור יו"ר ההסתדרות עופר עיני. שנה שבה נדמה היה כי הלך ונחלש, התרחק עד מאוד משיא כוחו, מהימים שבהם כונה "המנכ"ל של המדינה". ממשלת נתניהו החדשה, עם הציר החדש של השרים בנט, לפיד וישראל כ"ץ, שינתה את כללי המשחק בכל הקשור למעמדה של ההסתדרות, עד כדי התנהלות המזכירה את אחרון המעסיקים שמתעלם מוועד העובדים שקם בחצרו, תוך ניסיון לנגח ולהחליש אותו. אבל עיני, שתמיד ידע להיעלם ואז להגיח בסערה ולהכתיב את סדר היום, עשה את זה שוב. בחודש שעבר הודיע כי החליט לפרוש מתפקידו בפברואר 2014, פחות משנתיים לאחר שנבחר לקדנציה נוספת, ומעל שלוש שנים לפני סופה.
ההודעה הזאת שלו פתחה את מהדורות החדשות בטלוויזיה ומילאה עמודים רבים בעיתונים, אולי תזכורת לכך שבשמונה השנים שלו כיו"ר ההסתדרות הפך עיני לא רק את עצמו, אלא בעיקר את הארגון שבראשו הוא עומד, לאחד הגורמים המשמעותיים ביותר במשק - זאת אחרי שנים שבהן הארגון נתפס כשריד ארכאי מההיסטוריה, גוף המזוהה עם עסקנות, ולכל היותר קרש קפיצה לתפקיד בכיר יותר בכנסת או בממשלה.
עיני משאיר מאחוריו ארגון מאוזן כלכלית אחרי שנים של גירעונות עתק, ארגון עובדים שנמצא בצמיחה, בשעה שהעבודה המאורגנת בעולם רושמת מגמה שלילית. מנהיגים צעירים כמו ברק לוי מפלאפון ומיה יניב מסלקום, על כל מה שהם מייצגים כחלק מגל ההתאגדות במשק, הם תוצר של הקדנציה שלו בהסתדרות. נכון, המחאה החברתית עשתה את שלה, ודאי גם הקמתו של הארגון המתחרה כוח לעובדים בשנת 2007; אבל עיני היה זה שקרא נכון את המפה, הקים אגף להתאגדות עובדים, והפך את הארגון הפוליטי והעסקני לאיגוד מקצועי מובהק.
מנגד, עיני משאיר מאחוריו ארגון עובדים ללא עוגן פוליטי, לאור מצבה הנוכחי של מפלגת העבודה וישיבתה באופוזיציה - עוגן הכרחי כדי לייצר רוח גבית פרלמנטרית לפעילות הארגונית ולקידום העובדים, ואם להיות ריאליים - בעיקר כדי לבלום פגיעה בעבודה המאורגנת לאור הרוח שנושבת מכיוון הממשלה.
עצם העזיבה של עיני, למעלה משלוש שנים לפני תום הקדנציה, אפילו שנבחר בבחירות ישירות, התקבלה באמביוולנטיות. מצד אחד, נדירים המקרים בנוף הישראלי שבהם מנהיג נבחר אומר "מיציתי, אני כבר לא יכול לתת מאה אחוז". מנגד, המהירות שבה ניסה "להמליך" לעצמו יורש, ראוי ככל שיהיה (יו"ר האגף לאיגוד מקצועי אבי ניסנקורן), גררה לא מעט ביקורת והרמות גבה. אולי רמז למנהיגות הריכוזית מדי של עיני, יש שיאמרו כמעט טוטליטרית.
על-פי רוב ההערכות, עיני יעבור לסקטור העסקי לאחר שיחזור מחופשה ארוכה. תמיד היה לו חוש עסקי מפותח. למרות זאת, לא מן הנמנע שיתקשה להתרחק מהחיידק הפוליטי והציבורי, ושוב יגיח לאחר היעלמות קצרה. אנחנו מבטיחים לעקוב.
כתבות
ני"ע
