לשלמה בן צבי, בעל המניות, המו"ל והעורך הראשי של "מעריב" יש חדשות טובות וחדשות רעות: החדשות הטובות הן שבדצמבר 2013, לראשונה זה שנים רבות, לדבריו, "מעריב" לא הפסיד כסף. החדשות הרעות הן שאם המגמה תשתנה, הוא לא יהסס לעשות את מה שכבר עשה לא פעם בקריירה שלו כאיש עסקים בתקשורת הישראלית: הוא יסגור את המועדון ללא היסוס ובלי סנטימנטים. בערך כפי שניהל, לטענת אחרים, את מה שהוא מכנה "קרב ההצלה של 'מעריב'" - תוך ראיית השורה התחתונה בלבד.
"אולי הגיע הזמן שבתקשורת הישראלית יהיה מישהו שאין לו סנטימנטים", הוא אומר, "התקשורת היא ביזנס, שצריך שסכום ההוצאות בו לפחות ישתווה לסכום הכנסות. ואם זה לא קורה בחודש הראשון, זה צריך לקרות בחודש השני או השלישי. אולי הבעיה של התקשורת הישראלית היא שהיא מנוהלת על ידי אנשים עם יותר מדי אינטרסים ספציפיים. הנה מגיע מישהו שאומר, 'אני רוצה לעמוד בראש עיתון שלא מפסיד כסף'. הייתי מוכן לסגור את 'מעריב' אם זה לא היה קורה".
אלא שזה לא קרה בתוך חודש וגם לא לאחר חודשיים או שלושה. בן צבי נכנס ל"מעריב" ברבעון האחרון של 2012, כשלדבריו, לפי דוחות החברה, היא הפסידה כ-15 מיליון שקל מדי חודש. בכמה צעדים, שהוא מתאר כהחלטות עסקיות קרות ונכונות ואחרים מתארים כדריסה אכזרית, הוא צמצם הפסדים: בתחילה על ידי חיתוך מסיבי במצבת כוח האדם של העיתון והעלאת מחיר העיתון, צעדים שהפחיתו מיד את ההפסד החודשי ל-8.5 מיליון שקל. התנתקות מחברת ההפצה של העיתון, "גל מעתון", הובילה לרבעון ראשון ב-2013 עם הפסדים של 4.5 מיליון שקל בחודש, ולאחר סגירת בית הדפוס הגיע "מעריב" להפסד של חצי מיליון שקל בחודש באוגוסט האחרון. מאז ירדו ההפסדים בהדרגה, עד ש"מעריב" נולד מחדש בחג המולד כעסק שההוצאות בו משתוות להכנסות. "רווחים זה כבר משהו אחר, ואת זה נראה בינואר", אומר בן צבי.
עיתון של מנויים
האם בן צבי הוא גאון פיננסי שנוחי דנקנר יכול ללמוד ממנו דבר או שניים? נראה שלא. הוא עצמו מודה: "אני לא מבקר את הניהול לפני תקופתי. דנקנר ניסה בכל כוחו להבריא את 'מעריב', מצאנו תוכניות שהוא הכין, שהיו דומות למה שביצענו. כחברה פרטית, שרצה ללא סנטימנטים, יכולנו לפעול ביתר זריזות ויעילות. מכל מיני סיבות הוא לא יכול היה לעשות את מה שאני עשיתי".
בן צבי מדבר בקור רוח ושומר על שלווה, אבל גופו מספר סיפור אחר. בקור הירושלמי, במלחה, שם ניצבת המערכת החדשה של "מעריב", הוא מוחה זעה מפניו במטפחת גדולה ומברך קצרות לפני שהוא לוגם לגימות גדולות של מים בעודו מדבר על הצעדים שעשה כדי להביא את העיתון לאפס הפסדים, צעדים שהביאו לו לא מעט שונאים. אבל באותה פסקנות שבה הוא מצהיר שלא היה מהסס לסגור את "מעריב", הוא מדבר על העתיד הנפלא של העיתון המוכה הזה, שכבר שנים ארוכות נודע כמת מהלך.
"אמרתי בוועידת העיתונאים לפני כחודשיים שתוך שלוש-ארבע שנים נעבור את 'ידיעות אחרונות' במספר המנויים. אמרתי בשנה האחרונה הרבה מאוד דברים, והשתדלתי לקיים. זה חלק מהאסטרטגיה של החזרת 'מעריב' להיות עיתון של מנויים, לא של חלוקת חינם ברחוב. רק עיתון עם מנויים רבים, בעיקר בסוף השבוע, יכול לשרוד לאורך זמן, לצמוח ולגדול".
ל"מעריב" היו, לפי הדוחות שהוגשו לבן צבי, כ-47 אלף מנויים בעת החלפת הידיים. כדי להגשים את מטרתו, הדבר הראשון שעשה היה להבריח לא מעט מהם באמצעות העלאת מחיר המנוי מ-60-70 שקל ל-127 שקל. הוא מסרב לגלות כמה מנויים עזבו וכמה מנויים ישנם היום, אבל מבשר שב-1 בפברואר "מעריב" יתחיל לציין במהדורת סוף השבוע את מספר הגיליונות המודפסים. לטענה ש"ישראל היום" עושה זאת כבר לא מעט זמן הוא מוכן מראש ומשיב במהירות ש"'ישראל היום' טרם מכר ולו עיתון אחד. אם מחר יחליטו לגבות עבורו חמישה שקלים יהיו לו פחות מנויים מאשר לעיתון 'הצופה' ז"ל". לצד הוויתור על מנויים החליט בן צבי לצמצם נוכחות גם אצל הקמעונאים. ההחלטה לגדוע באחת את כל נקודות המכירה שאליהן הגיע העיתון במחירי הפסד, לדבריו, הפחיתה את מספרן מ-4,700 ל-2,000.
לאחרונה החזירו ב"מעריב" חלק מנקודות החלוקה, כשהכוונה היא להגיע ל-3,500 נקודות מכירה, כולן במחירי רווח. לצד זה הוסיף מהדורת ערב המחולקת חינם בעשרות אלפי עותקים ו-5,000 נקודות חלוקה "חינמיות אבל בעלות אימפקט משודרג: בתי מלון, בתי קפה, בתי חולים, מחנות צה"ל. מקומות אסטרטגיים ש'מעריב' הזניח, קד"מ ממוקד לאנשים שממילא לא יעשו מנוי". וגם בעניין המנויים יש לבן צבי בשורות טובות: "לפני חודשיים הגענו לנקודת מפנה, מספר המנויים החל שוב לגדול. העובדה שקודמיי, רכיב ודנקנר ואנשים חשובים אחרים היו מוכנים לספוג הפסד על כל מנוי, היא אם כל חטאת. אתה לא יכול לקיים ביזנס אם כל מנוי שמצטרף מגדיל את החור בבנק. התקשרנו לכל המנויים ואמרנו 'זה המחיר החדש, ובעזרתו ניתן שירות טוב יותר ונתפרנס בכבוד'. לא מעטים עזבו, אבל פחות ממה שחשבנו".
העלמתם את המותג מעיני הלקוחות. זהו סיכון עצום עם מחיר כבד בצדו.
"לקחנו סיכון גדול בעצם רכישת 'מעריב'. זה סיכון מחושב. בנינו מודל תיאורטי לפני שנכנסנו יחד עם רואה חשבון חיצוני, ובחלק מהסיכונים גם נפלנו".
אילו?
"הראשון זה המקומונים, שמראש פקפקנו באפשרות להביא אותם לרווחיות. זו הייתה טעות. לנסות זה קל, זה רק כסף. אחרי זה, לך תסגור משהו שקיים. זה כותרות, זה עובדים מסכנים שלא יודעים מה ילד יום. אי.די.בי הציגה את החטיבה כמאוזנת פחות או יותר, אנחנו הערכנו שהיא מפסידה מיליון או שניים ובספרים ראינו שזה 4-5 מיליון שקל בשנה. זה אולי לא הרבה כסף לנוחי, אבל בשבילי זה הרבה מאוד".
לסגור את "מעריב" לא היה בעיה
בן צבי סותר את עצמו לא פעם: מצד אחד, לנסות זה קל ורק קצת כסף ברבעון, מצד שני זה המון כסף שאין לי. מצד אחד, לא מחלקים חינם ולא מוכרים במחירי הפסד, מצד שני, מחלקים חינם בבתי מלון ומוציאים מהדורת ערב חינמית. מצד אחד, "מעריב" זה עדיין מותג מלהיב וחי שאני מעריץ, מצד שני, לא היינו מהססים למכור אותו. בקשר לשני דברים הוא מציג עמדה יציבה: מערך ההפצה ובית הדפוס של "מעריב", שאליהם התייחס כאל משקל עודף וניסה להיפטר מהם בהזדמנות הראשונה.
"ידענו מראש שאסור להיכנס עם חטיבה פנימית להפצה. אי אפשר להחזיק חברה של כמעט 1,000 איש שעובדים שעה בבוקר. זה לא כלכלי", הוא מנמק. "צריך לעשות אאוטסורסינג. ההסכם שלי עם דנקנר ביולי-אוגוסט 2012 היה שאינני מחויב לחברת 'גל מעתון'. חתמתי איתו על הסכם שדומה למצב הנוכחי של 'מעריב': בלי חברת הפצה, בלי בית דפוס, עם 200-300 עובדים ולא יותר מזה. שלוש שעות אחרי החתימה הודיעו לנו שהחברה עוברת לפירוק. כשחברה בפירוק קורים כמה דברים: הראשון הוא שהמוניטין והשם מתמוטטים, השני הוא שבית המשפט חושב שהוא שיודע מה טוב לחברה ולא המו"לים. אני יודע יותר טוב מבית המשפט איך להפעיל עיתון, כי הפסדתי מספיק שנים בעיתונות".
גם עניין ההתמחרות פגע לך בכיס.
"הוא לא עשה טוב לאף אחד ומיטיב בעיקר עם מערכת המשפט, שמראה שהיא שומרת על העובדים ומה שהיא באמת עושה הוא שומרת על המקום שלה. ברגע שמכרו את בית הדפוס, שבית המשפט ראה לנכון למכור ליזם הנדל"ני המרבה במחיר, אני הייתי המציע היחיד לרכישת העיתון".
כל מי שמבין בתחום יודע שזו טעות לקנות עיתון בלי בית דפוס.
"ההיגיון שלנו הפוך: אי אפשר לקיים עיתון עם בית דפוס. אי אפשר לקיים עיתון עם מערך הפצה. אתה חייב להיות בשניהם באאוטסורסינג, כי זה לא ליבת הביזנס. אבל בית המשפט חייב אותנו וניסינו להתמודד עם העלויות האלה. הדבר הזה כמעט הפיל אותנו. את העובדים זה לא מעניין, ואת ההסתדרות ודאי לא, לא חוזה שנחתם ולא הוראת בית משפט, והם יצאו לרחוב. אבל זה כתוב שחור על גבי לבן בהסכם: אחרי חצי שנה מותר לנו לצאת אם המחירים אינם תחרותיים. זה נכנס לתוקף בתחילת נובמבר ויצאנו בסוף אפריל, כי התעכבנו עוד חודש לבקשת בית המשפט, כשכל חודש כזה עלה לי מיליונים רבים".
הצהרת שתמשיך להשתמש בחברת ההפצה חמש שנים.
"הפוך. כתבנו שאנחנו מחויבים לעשות את זה באאוטסורסינג ולא נשתמש בה בשום ואופן, וזה אושר בבית משפט. כתבנו שניתן לחברה 60 יום, מתחילת נובמבר עד סוף דצמבר, להציע מחיר מתחרה לשוק. הם לא עשו כלום, אף אחד שם לא ידע לנהל את זה, אוסף של עובדים ופקידי הסתדרות, מה להם ולניהול חברה. מה שעשו זה לבכות לשופטת, שכמובן מרחמת על חשבון מישהו אחר. היא לא פיצתה אותי על המיליונים שהפסדתי, ואמרה 'מר בן צבי, אתה לא רחמן, איך אתה לא שומע את זעקת העובדים'. נתתי עוד 60 יום, טעות נוספת. ובתום 60 יום, לא ייאמן, אותו דבר. ובכל פעם בית המשפט מאיים עליי שיראה זאת בחומרה אם לא אתן עוד קצת זמן, כי הם לומדים את הנושא, כאילו זה לא ביזנס שהם עושים כבר 40 שנה. כל חודש הפסדתי 2.5-3 מיליון שקל. בסוף אפריל אמרתי 'זהו, אם לא מגיעים להסכם אני סוגר'. בשבילי, לסגור את 'מעריב' זו לא נקודה בעייתית במיוחד. לא היו לנו חובות, לא היה לנו אשראי. זו לא הייתה בעיה מבחינה כלכלית".
ככה בקלות?
"כן. אני לא דנקנר ולא יכול לסחוב התחייבויות אין קץ, אני לא מוכן להפעיל ביזנס בהפסדים כאלו רק כי מישהו קבע שלא נוח לעבוד אחרת. רק אחרי שאיימתי לסגור התחילו להקשיב לי".
אתה נשמע כועס.
"אני כועס על ועד העובדים ובית המשפט שכביכול מתוך רחמנות על העובדים היו מוכנים להקריב גם את שאר עובדי 'מעריב'. ככה לא מתנהגים עם חברה שמנסה להציל מקומות עבודה".
על נוחי דנקנר הוא לא כועס. "לא הכרתי אותו לפני הפגישות הרבות שעשינו על 'מעריב'. ההתנהגות שלו תמיד הייתה מאוד מכובדת, הוא פעל מתוך אינטרס עמוק להישרדות 'מעריב' וקיום העובדים. לא ראיתי פסול בהתנהגותו".
כשאתה רואה את הנפילה שלו היום, מה אתה חש?
"כואב לי לראות אדם שתרם הרבה מזמנו, וגם מכספו, אבל זה פחות מעניין - לפילנתרופיה ישראלית מנושל מחבריו, אבל בחברה קפיטליסטית אתה עולה ויורד".
אתה לא כועס על הנכס שהעביר לך?
"לא. הוא לא נתן תצהיר שהיה ורוד מהאמת, הרושם שקיבלנו מחלק ממנהלי הביניים היה כזה, והיינו צריכים לעשות בדיקות שמקוצר הזמן והעובדה שהחברה הייתה בכינוס לא התאפשרו. ידענו שאנחנו לוקחים חברה שמפסידה 14-15 מיליון שקל בחודש, לא ציפינו למצוא רווחים נסתרים".
"העיתון הוא לא קרדום
לחפור בו"
בן צבי אכן הציל לא מעט מקומות עבודה של עיתונאים כשקנה את העסק המקרטע של דנקנר, אבל קשה להגיד שעולם העיתונות המקומי מתפעל מזה במיוחד. הרבה יותר בולטים הקולות של אלו שנופו מכוח האדם של העיתון, מהלך שבן צבי מקפיד להגדיר כ"אי העסקה" ולא "פיטורים".
"לא רציתי בעיתון אנשים שאין להם עין טובה. שרואים הכל בצרות עין. מי שעזב, עזב".
מה זה עין טובה?
"אמרתי מספיק, הלאה".
השתמשת ב"עין טובה" כעילת פיטורים מול אנשים?
"לא, לא, לא. אני לא מאתמול בביזנס. לא פיטרנו כמעט אף אחד. אנשים שעזבו עשו זאת מרצונם החופשי, או שלא קיבלנו אותם לעבודה. חוץ מטעמי התייעלות, וגם שם קיבלנו היתר לשחרר עוד 25 עובדים, ותודה לאל חזרנו לעצמנו ולא היינו צריכים".
צרות עין זה דעות ספציפיות?
"שמשתמשים בעיתון כקרדום לחפור בו. אני לא סובל פרשן או כתב שמנצל את הבמה להזיז אג'נדה אישית, ואמרתי את זה לכל הכתבים והפרשנים, ומי שנשאר לא אכזב אותי. אנשים מצוינים שרואים את החברה בעין חיובית טובה, שיעשו טוב לעיתון ולחברה".
בן כספית לא כזה?
"אני לא מגיב על שמות ספציפיים".
לו יש ספציפית הרבה מאוד נגדך, ולהרבה מאוד אנשים שעזבו איתו, על ההתנהלות שלך והאופן שבו פוטרו.
"אני לא פיטרתי את בן. הוא בחר לא להצטרף למערכת החדשה, זו בחירה שלו, ואני חושב שעיתון חדש ('סופהשבוע', שאלי עזור הקים יחד עם פורשי 'מעריב', י"א ול"א) זה דבר טוב, ואני מאחל להם קוראים רבים בתשלום".
אנשים ששמם הוא שם נרדף ל"מעריב", שעבדו בו עשרות שנים, שמזוהים עם העיתון, מספרים שהם פוטרו בשיחת טלפון בזמן נהיגה.
"אתה מתכוון לליאורה המכונה רכלנית. לא העסקתי את ליאורה. חשבתי שיש להיפרד כראוי מאנשים שחשובים בעיני המערכת, והרמתי אליה טלפון להסביר מדוע לא נעסיק אותה. לא פיטרתי אותה. היא הודתה על הטלפון ואמרה 'איזה נימוס בריטי, אף אחד אחר לא היה מתקשר אליי' וסגרנו יפה. איך זה התגלגל למשהו אחר, צריך לשאול אותה. מדוע לא לקחת רכלנית? לי קשה לחיות עם רכלנית בעיתון שאני העורך הראשי שלו. זה לא דבר שאני חושב שראוי להכניס לכל בית אב בישראל. מי שמגדיר את עצמו כרכלן, לא יכול למצוא מקום בעיתון בריא, חיובי, חשוב לציבור".
יש רכילות ב"מעריב" גם היום.
"יש אולי רכילות, אנחנו מנסים לא להביא רכילות זולה. אבל תקן כזה, אדם שהוא הרכלן, לא תמצא אצלי".
מה שהיא הביאה היה רכילות זולה?
"איני יודע, לא קראתי אותה".
זה נשמע אידיאלי - לא פיטרנו אף אחד, אנשים הודו לי בטלפון. זה לא מה שקרה בפועל.
"האנשים שדיברת איתם לא זכו להיות מועסקים פה ולכן היו ממורמרים או שהקימו עיתונים מתחרים והיו עוד יותר מתוסכלים וממורמרים. זו זכותם. אני מתאר מה שהיה בפועל. הרבה רעש עשו אנשים שלא נכללו, והחלטנו לשתוק. ראשית, בשל כבודם, ושנית, כי היינו עסוקים בצרות מבפנים ולא היה זמן להגיב לכל אמירה".
במידה מסוימת בן צבי צודק: לחברה שרכש ניתן סף לקליטת עובדים מ"מעריב", והיה מדובר בכמה מאות מהם, הרבה פחות ממספרם בעיתון טרם הפירוק. פרק הזמן להחלטה מי לשבט ומי לחסד היה קצרצר, והניפוי היה אגרסיבי.
זה היה יום קשה מבחינתך?
"מאוד. קצת פחות קשה כי לא הכרנו את האנשים. זה יותר קל כשאתה מסתכל על רשימות. אבל ידענו שמאחורי כל שם יש משפחה ועולם שלם. בית המשפט חייב אותנו, מישהו היה חייב לעשות את העבודה הקשה הזו. האם רצינו לקחת יותר? בטח, אבל זה היה פוגע גם באלה שלקחנו".
הרבה מאוד אנשים נוטרים לך טינה.
"זה לא קשור לעיתונות. כל איש עסקים שניהל חברה עם מאות עובדים יודע שיש תקופות שאתה קולט, ויש תקופות שאם לא תצטמצם תפיל את כל החברה. נורא קל להיות לארג', זה כיף. יותר קשה כשהקפיטליזם אומר שצריך לצמצם".
הדרך שלך לשמור על עצמך היא לשמור על דיסטנס, לא להתחבר לאנשים, כמו שהרבה מתארים אותך?
"חס ושלום, יום-יום היינו במשרדים. כשמפטרים יש טינה או תסכול. אף אחד לא רוצה לחשוב שאותו לא צריך, ויש תחושות קשות. צריך לעשות את זה מתוך אמפתיה גדולה. הכאב הוא כאב גדול, גם למנהלים. כמובן שקל יותר להיות בצד המחליט מאשר בצד שמחליטים עליו, אבל אל תזלזל בכמה שקשה למנהל".
כל ההחלטות שנעשו באותו יום היו נכונות?
"התזמון היה מהיר מדי, היה עדיף לעשות הערכה לכל עובד ועובד. ודאי טעינו פה ושם, אבל ככה זה כשאתה מנסה להציל חברה, שבתוך כל הבלגן הזה ממשיכה להוציא עיתון יום-יום, אולי חוץ מיום אחד. אילו היה לנו יותר זמן אולי היינו עושים את זה יותר בזהירות".
חגי מטר היה טעות?
"הוא היה במקומון של תל אביב וקבענו שלא יהיו כתבים במקומונים, ולכן לא היה טעם לקלוט אותו. מה עוד שמטר בעיניי הוא אדם שכעורך ראשי איני יכול להעסיקו ככתב. במופגן ומוצהר, ואולי צריך לכבד אותו על כך, הוא מבלה את זמנו בזריקת אבנים על חיילי צה"ל שהם הילדים שלי ושלך. אני לא יכול להעסיק כתב שעובר את הגבול של הלגיטימיות הישראלית. הוא לא הסתיר את זה. בבית המשפט הוא עומת עם האמת ולא הסתיר".
הוא לא הסתיר את העובדה שהוא מפגין, לא שהוא זורק אבנים על חיילי צה"ל.
"גם בחברה הכי פלורליסטית יש קווים אדומים שחברה נורמטיבית שרוצה לשרוד קובעת, ולפעול בהפגנה אלימה, לא משנה אם אתה מתנחל או כתב שמאלני רדיקלי, זה פסול. כתב מערכת זו משרת אמון ואני צריך לסמוך לא רק על ראשי מערכת החדשות, אלא גם על אחרון הכתבים".
ומי שהורשע בפעילות במחתרת היהודית?
"מישהו שהיה במחתרת היהודית וקיבל חנינה מנשיא והדבר נתפס על ידי הממסד כלא רלוונטי, אני לא רואה צורך להחמיר בו יותר מנשיא ישראל".
ארץ ישראל הישנה והטובה
בן צבי הוא עוף מוזר קצת בנוף התקשורת הישראלית. הוא נתלה בדמותו של עזריאל קרליבך, אבל העורך הראשון של "מעריב" היה ברנז'אי בכל עצמותיו, הולל ותל אביבי, ואילו בן צבי הוא נטע זר, עדיין.
אתה מרגיש שכבר קיבלו אותך?
"זה לא מעניין אותי כלל".
ודאי שזה מעניין. אתה עולה חדש, לא צבר, ימני, לא איש תקשורת רגיל. אדם כזה זקוק שיקבלו אותו.
"אני כבר 25 שנה בארץ, לפי ההגדרה שלך אני אמות עולה חדש. כל הילדים שלי משרתים בצה"ל, ואני עובד רק פה למעט גיחות לחו"ל. אני איש עסקים ישראלי. חשוב לי מאוד לא להתחבק יותר מדי עם הממסד, ודאי לא הממסד הפוליטי. הם מנסים לחבק אותנו ואותי, ואני חושש מאוד מחיבוק קרוב מדי לממסד שאני אמור לבקר".
אבל יש לך קשרים אישיים ברורים וידועים עם נבחרי ציבור לא מעטים.
"ודאי שיש לי קשרים, יש הרבה פוליטיקאים שאני מאוד מעריך. אני מנסה להבדיל בין חובתי לבקר גם אותם, לפעמים יותר מאחרים, ובין הידידות האישית. בדבר אחד זכיתי - באיכות אנשי הציבור שלי. יש לנו במה להתגאות".
הציבור לא גאה במיוחד.
"בכנסת הנוכחית יש פרצופים מלאי עוז ואידיאליזם שלא מפסיקים לעבוד, ואולי יותר מדי. כמות החקיקה מדהימה. אני נהנה מהפעלתנות והאקטיביזם והאכפתיות של רוב אנשי הציבור בכנסת".
והממשלה?
"גם בממשלה".
אתה ימני. מתנחל. זה מפחיד קוראים, שלא לדבר על הברנז'ה.
"הם רואים את מה שאני והעובדים שלי מייצרים יום-יום. אני 12 שנה בתקשורת. הייתי נשיא ערוץ 10, היה לי יותר מכובע אחד בטלוויזיה, ניהלתי כמה עיתונים, איש לא טען ש'ישראלי' היה עיתון ימני".
"מעריב" היום הוא עיתון ימני.
"'מעריב' הוא עיתון למשפחה הישראלית. זה הסלוגן שלנו ל-2014. עיתון של המשפחה הישראלית, ושל ערכי המשפחה הישראליים".
אתה מדבר על זהות, אבל לא ברור יותר מהי הזהות של קוראי "מעריב".
"קורא 'מעריב' מאמין בשני דברים: הראשון הוא מעורבות והדדיות. לא סתם אריק איינשטיין בחר לכתוב טור אישי דווקא ב'מעריב', אחרי שסירב לכולם. לצערנו הרב לא זכינו ליותר מטור אחד, אבל כולם הבינו ש'מעריב' זה ארץ ישראל הישנה והטובה. השני זה ערכי המשפחה. הם רוצים שהמשפחה שלהם תיראה כמו משפחה ישראלית אידיאלית, ויודעים שב'מעריב' הם ימצאו יותר נקיות הדעת ונקיות הוויז'ואל. מבין 'ידיעות' ו'מעריב', עיתון אחד, כאשר זמר מפורסם עשה מה שעשה, הקדיש לפרשה את עמודים 1-12, כולל תמונות מטושטשות של בנות 12. אנחנו חשבנו שמגיע לו אייטם קטן בעמוד 12. זה ההבדל. הורה שרואה שני עיתונים כאלה, אחד הוא יכול להכניס הביתה, ואת השני הוא יתבייש להכניס. לשני קהלי היעד האלו 'מעריב' תמיד קסם ויקסום בעתיד".
סיקור של אונס לכאורה זה לא דבר שצריך להתפרסם בעמודים הראשונים?
"בעמוד הנכון ובתיאור התמציתי הנכון ובלי האינפוגרפיקה. בשביל מה צריך עמוד אחרי עמוד של תמונות מטושטשות של בנות 12? מה זה מועיל לחופש העיתונות, חוץ מלצהוב? ב'מעריב' זה לא יהיה".
מעבר לתכנים הנעלמים, "מעריב" חווה שינויים דרמטיים. המערכת הירושלמית שלו ושל "מקור ראשון" פעילה יחסית ונראית ריקה פחות מכפי שאפשר היה לתאר. לבן צבי יש כל מיני תוכניות לעתיד, אחרי מהדורת הצהריים החינמית, שבחלוקתה הוחל באחרונה.
אתם עושים את זה בשביל ה-TGI. האחרון היה קטסטרופה.
"לא בטוח שהנוכחי יהיה יותר טוב. לא עושים פעולות כאלה לטובת ה-TGI. אנחנו לא מחפשים עכשיו גידול, זה יבוא לדעתי בעוד שנה. המטרה היא להגיע לקהל ששמע קצת על 'מעריב' ולא טעם. וזה מצליח מאוד, מפרסמים החלו להיכנס שוב לעיתון היומי בכמויות משמעותיות".
החינמון מכניס מפרסמים לעיתון היומי?
"התחושה שדברים קורים, החיות החדשה, ההגעה לקהלי יעד. נגיע לכיסוי משמעותי בארץ, כשהכוונה היא לדחוף את הקוראים של המהדורה הזו לעשות מנוי שישי".
הולכים לכיוון אינטרנט בימי חול, עיתון מודפס בשישי?
"כן. כשנכנסתי ל'מעריב' ראיתי שיש יותר מדי מנויים שעדיין רוצים מוצר מודפס במהלך השבוע. אבל ברור שהכיוון לא שם, אלא פרינט בסוף השבוע ומוצר דיגיטלי באמצע השבוע. זה החיבור הנכון לעיתון העתידי. ההשקעה הגדולה השנה תהיה בפרינט, בעיקר בסופי שבוע, ובפיתוח nrg ומיתוגו מחדש, כולל שם חדש, עם יותר מקריצה לטלוויזיה".
אולפנים כמו בוואלה וב-ynet?
"כן. הם עדיין לא פיצחו את זה, ועדיין מנסים לשכפל את ערוצי הברודקאסט וזה לא עובד. נדרש פורמט אחר שאנחנו מפתחים. ואנחנו עובדים על מהדורת פרינט אנגלית בסופי שבוע. קהל אנגלוסקסי גדול מחכה למוצר כזה. אני מקווה שבחודש הקרוב נשיק מוצר שיתחרה ב'הארץ' באנגלית וייקח את מקומו".
לחשוף את העולם לדעות אחרות?
"כן. בישראל יש שני כוחות הסברה, משרד החוץ ו'הארץ' דוט.קום. השני לצערי יותר משפיע מהראשון, וצריך להחזיר מלחמה שערה. לא יכול להיות שהנציגות הישראלית האפקטיבית והמשפיעה של המדינה זה 'הארץ' דוט.קום, שחותר יום-יום לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל".
זה מה ש"הארץ" עושה?
"כך אומרים לי דיפלומטים רבים, שרים, חברי כנסת ואנגלוסקסים שאני פוגש בעולם".
אלוף בן היה אומר שהוא ציוני לא פחות ממך.
"אז שיסביר את תוכן האתר שלו, כי בעולם זה לא נתפס ככה".
כשאתה קורא "הארץ" כך אתה מרגיש?
"אני לא קורא 'הארץ' יום-יום, יש לי שני עיתונים טובים ממנו ואני מסתפק בהם".
אתה לא קורא עיתונים אחרים בכלל?
"כשיש צורך מפנים אותי לשם ואני רואה אותם באינטרנט".
אז לא כואב לך ש"ישראל היום" נוגס בכיס של "הארץ" ומפסיק להדפיס שם.
"זה לא ענייני להביע צער, צפיתי שזה מה שיעשו".
אתה לא מאוכזב שלשלדון אדלסון, יריבך, יש בית דפוס?
"אני מאוד שמח שאוכל לקבל מחירים עוד יותר טובים מבעבר מ'הארץ'".
אולי תדפיס אצלו.
"אם ייתן לי מחיר טוב, אני אשמח".
אתה לא פוסל לעשות עמו עסקים?
"ודאי שלא פוסל".
הוא מתחרה שלך.
"לא בעיניי. ההבדל בין עיתוני זהות ועיתוני רחוב הוא חד וברור לכל, ודאי לברנז'ה. כל הכבוד לו על ההשקעה האדירה, שהוא מוכן להפסיד 80-90 מיליון שקל בשנה, לא כל אחד היה מסוגל לעשות את זה בשביל האמונות והדעות שלו. אנחנו לא שם, אנחנו עיתון רווחי, עיתון זהות, עיתון איכות, שאנשים מוכנים להשקיע בו כסף".
מה דעתך על הקטטות שהוא מנהל עם "ידיעות"?
"לא נכנס לזה. יש עיתון אחד שיתמוך בכל מה שראש הממשלה עושה, יש אחד שיתנגד לכל מה שהוא עושה, יש עיתון אחד שהוא נגד המדינה. חסר עיתון אחד ששופט את ראש הממשלה לפי מעשיו ובעד המדינה בכל מחיר. אנחנו העיתון הזה".
אם יש ידיעה שמאירה את המדינה באור שלילי מאוד אבל היא נכונה וחשובה, לא תפרסמו?
"אי אפשר להיות בעד המדינה בלי לרצות לשפר אותה, כביקורת בונה. יש הבדל בין ביקורת בונה לדה-לגיטימציה. מדה-לגיטימציה אני בורח. ביקורת בונה? אנחנו ראשונים בתור".
תגובות
בן כספית מסר בתגובה לדברי בן צבי: "עד לפני חמש דקות לא היה לי עניין להתקוטט עם שלמה בן צבי. אפילו חלקתי לו כבוד מסוים. כעת, מתברר לי שמדובר בשקרן. אני מתקשה להאמין שהוא אמר, בקולו, שלא פיטר אותי. הוא קרא לי לפגישה. ישבנו בבית קפה ליד 'מעריב'. הוא היה נחמד ודיבר בכנות. אמר לי שאני עולה יותר מדי ושהוא רוצה 'להחליף את הגנטיקה' של העיתון. אמרתי לו שאם אני עולה לו יותר מדי, הוא מוזמן לתת לי הצעה כספית ואולי נגיע לעמק השווה. אפילו הצעתי לו להיפרד במדורג, כדי להרגיל את הקוראים. לעבוד מול חשבונית ולהוריד את מימון הכתיבה תוך כמה חודשים עד לאפס. הוא אמר שיחזור אליי תוך יממה. הוא לא חזר אליי. הדבר הבא ששמעתי מ'מעריב' זה מכתב פיטורים לקוני בדואר. אפילו לכתוב טור פרידה לא נתנו לי. אני מקווה, למען המעטים שנותרו ב'מעריב', שבן צבי שיקר בבוטות רק ל'פירמה', וכשהוא מסביר להם שתוך ארבע שנים הוא יעבור את 'ידיעות', זה לא יסתיים בדרך דומה".
ליאורה גולדנברג-שטרן מסרה בתגובה: "ב'מעריב' שה'רכלנית' עבדה בו, היו 70 אלף מנויים. ב'מעריב' שבן צבי עורך יש בערך עשירית מזה. כיהודי שומר מצוות, צר לי לראות איך האיש ההזוי הזה פוסל מקצוע לגיטימי. הרי בכל עיתון מכובד בעולם המערבי יש רכילות, ומדורי הרכילות הם הנקראים ביותר בכל המדידות. יחד עם זאת, אחרי שהאיש בכלל טוען שהוא לא פיטר אותי ואת בן כספית, נראה לי שהוא אינו ראוי לתגובה. עדיף להיות רכלן מאשר לשקר".
היועץ המשפטי של ארגון העיתונאים, עו"ד אמיר בשה ממשרד בנימין (בני) כהן ושות', מסר בשם חגי מטר: "במקום להמשיך ולהכפיש את שמו של מטר מוטב כי בן צבי יקרא היטב את שני פסקי הדין שנפסקו נגדו ויפנים את הביקורת הקשה שמתח בית הדין על התנהלותו ואמירותיו משוללות היסוד, כאילו מטר הוא עבריין, גם לא בקירוב, כלשון בית הדין. עושה רושם כי בן צבי ממשיך להפר את החוק ברגל גסה ולהתעלם מפסיקת בית משפט כאחרון המעסיקים, ולא כמו"ל ועורך ראשי של עיתון חשוב כמו 'מעריב'. כנראה כי גם קנסות חסרי תקדים בסך של 100 אלף שקל על רקע אפלייתו של מטר על רקע פוליטי, פגיעה בזכות ההתארגנות ותשלום הוצאות משפט, לא מביאים את בן צבי להתעשת ולפעול בהתאם לחוק ולפסיקה נגדו".
מ"ידיעות אחרונות" לא נמסרה תגובה, אולם מקור בכיר בעיתון מסר: "כנראה שאפילו מר בן צבי, כמו כל עם ישראל, לא קורא את 'מעריב'. כי אם היה קורא את עיתונו היה ודאי מבחין שהעיתון שבחר לפרסם את תמונתו של אייל גולן עם נערה צעירה בבגד ים ובפנים מטושטשות, ולא בעמוד 12 אלא בעמוד הראשון שלו, היה דווקא 'מעריב'. העיתון עוד כתב בטעות שהמצולמת היא הנערה שהתלוננה כנגד גולן. אני בטוח שלפחות ההורים של אותה נערה יעדיפו להכניס הביתה את 'ידיעות אחרונות', שנהג באחריות ולא פרסם את הצילום הזה, ולא את העיתון שחשף את בתם - שלחלוטין אינה קשורה לפרשה - לפגיעה נוראית".
מ"ישראל היום" ומ"הארץ" לא נמסרו תגובות לדברים.
כתבות
ני"ע
