מישהו לרוץ איתו

מספר המשתתפים בריצות המרתון בכלל, ובמרתון תל אביב הקרוב בפרט, עולה מדי שנה. האם אפשר להתכונן לריצה כזו לבד, או שצריך ליווי מקצועי, במיוחד בפעם הראשונה?

רגע לפני שהאביב נוחת, יש כבר הרבה רצים שמתכוננים למבול המרתונים העונתי. מרתון תל אביב המתקיים מחר, מרתון ירושלים שיתקיים בחודש הבא, ולשוחרי המרתונים בחו"ל גם מרתון ברצלונה (16.3), מרתון רומא (23.3), חצי מרתון ברלין (30.3), מרתון פריז (6.4), מרתון לונדון (13.4) ועוד רבים וטובים - הם יעד נכסף ללא מעט גברים ונשים. עד לא מזמן נתפסו אלה כמשוגעים לדבר, אבל כשמספר הרצים עלה ועלה, הפכה ריצת המרתון מטרנד לתופעה, שלא לומר הדבקה ויראלית.

כששואלים אצנים למה החליטו לרוץ, מקבלים מגוון רחב של תשובות. בספרו הפופולרי "קיצור תולדות האנושות" טוען יובל נח הררי, שהחיטה בייתה את האדם וגרמה למהפכת החקלאות. על אותו משקל, אמר פעם בראיון נועם אייל, אתלט ופסיכולוג שעובד עם ספורטאים, "זה לא שהאדם בוחר את הריצה, אלא הריצה היא זו שבוחרת אותו". גלעד קובו, מאמן אישי שהקים את "האקדמיה למרתון", יודע לספר על מגוון גדול של סיבות שמעלים מתאמניו: "יש נקודה בחיים שאנשים מרגישים שהם יכולים לעשות עם עצמם משהו. יש כאלה שלא נוח להם עם הגוף שלהם, לאחרים זה מטעמי כושר ובריאות ויש את אלה שעבורם זה חלום, משהו שתמיד רצו להשיג. כל אחד פוגש את זה במקום אחר על גרף החיים". מי בחר במי, קשה לדעת, אבל אין ספק שנסיבות מסוימות הן הטריגר, והשאר היסטוריה.

מספר המשתתפים בריצות המרתון בכלל, ובמרתון תל אביב הקרוב בפרט, עולה מדי שנה. החולמים שבחבורה, שמחליטים להגשים את משאלת לבם, יוצאים לרוץ את עצמם לדעת באימונים מפרכים. יש כאלה שיזיעו לבד ויש שיתקבצו יחדיו ויתאמנו בצוותא. כך קמו להן קבוצות ריצה של חברים, של מקומות עבודה, של חברות עסקיות, מרכזי ספורט ומועדוני כושר, ששואפות להביא את חבריהן מנקודה אחת בחיים לקו הסיום. לקבוצה, יגיד כל פסיכולוג (ומאמן) מתחיל, יש השפעה טובה על הפרט. קבוצה היא מסגרת שמאפשרת התמדה, יש בה סדר וארגון, וכמובן אפקט פסיכולוגי תומך ומחזק.

מלבד האפקט החברתי, הכנה למרתון היא עבודה מקצועית, שדורשת תוכנית אימונים אישית ומשמעת ברזל לקיים אותה. השוק מוצף במאמנים אישיים ובקבוצות מאורגנות (שלהן מחיר כלכלי לא קטן - ועל כך באחד המדורים הבאים), אבל בעידן שבו המידע זמין כמו חמצן, אפשר גם להתכונן למרתון בשיטת "עשה זאת בעצמך". דניאל קרן, מייסד ומאמן ראשי במרת"א (מועדון רצי תל אביב) חיבר את "ספר הריצה השלם", שלדבריו מכיל את כל המידע שרץ זקוק לו כדי להתכונן נכון למרתון. "ריצה זה ספורט אינטואיטיבי, משהו שטבוע בנו באופן אורגני", הוא אומר, אבל מסביר שכדי למצות את הפוטנציאל הגופני וכדי למנוע טעויות ופציעות - צריך ללמוד. מה? פיזיולוגיה, מקורות אנרגיה, מתודות אימון, תוספי תזונה, טכניקת ריצה ועוד. עם הידע ותוכנית אישית נכונה אפשר להגיע כעבור שנה לריצת מרתון.

קרן עצמו גם מאמן רצים, אבל השיטה שלו קצת יוצאת דופן, כי הוא מתייחס לריצה מנקודת מבט רוחנית. ריצה בעיניו היא כלי להשגת חיים רוחניים כחלק מתמונה הוליסטית כוללת. לשם כך הוא מעביר סדנאות ריצה ומדיטציה משולבות בפילוסופיה של המזרח, מחשבה יהודית ותובנות מעולם הריצה. "זו גישה אזוטרית, שלא מתאימה לכל אחד", הוא אומר, ומדגיש שמה שחשוב הוא המאמן ולא התורה, יותר האישיות ופחות הטכניקה. אצלו נפגשים ארבע-חמש פעמים בשבוע בין שעה וחצי לשעתיים וחצי, והמאמן נותן מענה לכל צורכי הרצים (180 שקלים בחודש, www.marta.org.il).

למתאמנים מתחילים יש לו כמה טיפים חיוניים-רוחניים משהו: ליהנות מהריצה, לרוץ לאט יותר ובחוץ, להצטרף לקבוצה, ובעיקר לחשוב על הריצה כחלק מהחיים, כטבע שני, "כמו שציפורים עפות".

מיכל יערון, פסיכולוגית ספורט ומנכ"ל "לעוף", בוחנת את הריצה מתוך עיני הנפש, ולא חושבת שאפשר לקום יום אחד ולהחליט לרוץ מרתון. "צריך להתאהב בריצה", היא מדגישה. "זה מתחיל מסיבה כלשהי, ובעקבות ההנאה והממד הרגשי-חברתי-מדיטטיבי שהריצה מספקת, מוצאים שזה עונג". אגב, הכי חשוב בעיניה זה שכל אחד יזכור את אותה הסיבה במדויק, כי כשיהיה קשה וכואב ולחוץ הוא ייזכר בה ויוכל להתמודד עם המשבר. מבחינתה ריצה היא סוג של התמכרות. "כשזה מספק אושר, מגדילים את טווח הריצה וצורכים יותר פעילות גופנית. כשהגוף מסתגל לעומס, סף הגירוי עולה ומפתחים תלות בהנאה. המכורים זקוקים לתחושה שנוצרת כשמשיגים מטרה, לאימפקט החברתי הסוחף ואחר כך מחפשים גירויים חדשים ועוברים לשחייה, לאופניים ולטריאתלון".

אבל יש גם כאלה שקורצו מזן אחר, ויעדיפו לרוץ בטווח מסוים, יישארו באותה נקודה וימצאו משמעות. כך או כך, בעיניה רץ חייב ליווי מקצועי ותוכניות אימון ותזונה שימנעו משברים, פציעות והרהורי כפירה, ויש לה גם כמה עצות טובות: להציב מטרות ריאליות, לשזור את התחביב נכון בחיים, ולמצוא תמיכה בסביבה הקרובה ונקודות עוגן להתחבר אליהן. לזכור שספורט זה יקר, מזיע וכואב, ולא להיות מופתעים בכל פעם מחדש, אלא להכיר ולהודות שכואב לפעמים זה גם נעים. להתגבר על משברים, אבל להתכונן אליהם במודע, להפנים שהמרתון הראשון יהיה קשה ואולי לא תעמדו בציפיות של עצמכם, ובכל מקרה להתכונן לנפילה שאחרי כי היא קשה ומלאת ריקנות, אבל היא גם נקודת ההתחלה למרתון הבא (www.lauf.co.il).

בהכנה למרתון יש לממד הגופני תפקיד מכריע. אם הגוף אינו מוכן כהלכה, המרתון יחכה לפעם אחרת. גלעד קובו מאמין גדול בתפקיד הגוף במערכה, אולי כי המיזם שלו נולד מתוך כישלון אישי. קובו נשאב לקלחת במקרה, ולהתנסות הראשונה שלו בטריאתלון הגיע בלי הכנה. "כמעט נפחתי את נשמתי", הוא נזכר בחוויה הטראומטית, אבל במקום להתייאש ולוותר, הוא בחר ללכת עם זה עד הסוף, וכיום ב"אקדמיה למרתון" (www.kovo2max.co.il) הוא מכשיר רצים בכלל ורצים למרתון בפרט במשך שנה. "יש הרבה נעלמים שצריך להסיר", הוא גורס, "ולרצים חסר ידע". זו הסיבה לכך שלצד אבני הדרך העיקריות - מאמן ותוכנית אישית - הוא מעניק מעטפת רחבה ומקצועית הכוללת גם ליווי תזונתי, בדיקות רפואיות, הרצאות וסדנאות בשלל תחומים משיקים.

לשאלה אם אפשר להתאמן לבד, הוא עונה שכן, אבל שזה לא נכון. בעידן של חופש המידע, הבעיה היא בעודף המידע, כי צריך לסנן, להבין מה הנכון ומה מתאים לכל אחד וזה גוזל זמן יקר. "לא לוקחים נעליים ורצים", הוא טוען, "צריך שמישהו יסתכל מהצד, יבקר, ייתן טיפ, יעצור או יטפח על השכם". ואכן, לתהליך האימון שלו יש משנה סדורה ותוכנית עבודה בת שנה, המתחילה בבניית יסודות, דרך העלאת כושר אירובי ועד הגדלת טווחי ריצה ועומסים. בכל שלב מתקדמים מעט. מתחילים בעשרה קילומטרים דרך חצי מרתון ועד לריצה מסכמת של שלושים עד שלושים-35 קילומטרים. האימונים שלו בבוקר, 3-4 פעמים בשבוע, כשעה וחצי בממוצע.

למרות התוכנית השנתית, כל אחד פועל בקצב משלו, ואין לחץ אלא התאמה ליכולת הפיזית והמנטלית. "כמאמן חשוב להתחבר לאדם כי אתה פה בשבילו ולא הפוך. קשר בין אישי זה כלי מאוד חשוב". יש כאלה שעומדים בקצב, אחרים עוצרים בנקודה כזו או אחרת ותמיד יהיו כמה שעבורם המרתון הוא טריגר, והם ממשיכים להתאמן איתו לטריאתלון או לאיירון מן.

בכל מקרה, גלעד חושב שיש כמה טיפים שחשוב לקחת כצידה לדרך: לעשות את זה לאט, לרוץ לפי מסגרת זמן ובתוכה להגדיל את המרחק, להתמיד במרכיבי הכושר (כוח, גמישות, קואורדינציה), לרוץ בדופק האירובי של הגוף ולא מעבר לו, וכמובן בנעליים מתאימות.

העלויות באקדמיה הן מהגבוהות בתחום: 650-800 שקלים בחודש. בכל מקרה, השנה ישתתפו במרתון תל אביב 25 רצים מהאקדמיה, מחציתם יעשו זאת בפעם הראשונה.