אורי הדומי: "יש לי סיפוק מזה שמזור עושה משהו חיובי"

מנכ"ל מזור פותח את הלב: "אני דומיננטי, אבל אני לא חושב שאני ריכוזי. מזור יצרה לאורך השנים מספר מרכזי כוח ומקצועיות, ובחלקם אני צופה נפקד, כי אני מאוד סומך על מי שמנהל אותם"

מספר דקות לאחר תחילת הריאיון, לאורי הדומי - מבוטא בחולם ולא בשורוק (Ori ולא Uri) - מאוד חשוב לספר לנו באיזה בית גדל. אולי זה בגלל שהביטוי "יוקר המחייה" לא יורד מהכותרות הכלכליות, ואולי זה בגלל שילדותו ברמת השרון עיצבה את אישיותו הבוגרת והובילה אותו למקומו הנוכחי - מנכ"ל מזור רובוטיקה, אחת מחברות הציוד הרפואי המצליחות שנולדו כאן.

"גדלתי בסביבה מאוד קונפורמית", הוא אומר. "השכונה שבה גרתי הייתה שכונה של אנשי חיל האוויר. הפנטזיה של כל מי שגר בה הייתה להיות גנרל, ולכן מהבחינה הזו המשפחה שלי הייתה כמו הכבשה השחורה. את הבית שלנו קנינו ממשפחה שכולה, ולמרות שהוריי לא היו יוצאי חיל האוויר, נטמענו בתוך הסביבה הזו. שנים מאוחר יותר, אחרי שסיימתי את לימודיי האקדמיים, החלטתי לפרוש מעבודתי באינטל לטובת סטארט אפ רפואי. כשבאתי לבשר להוריי על החלטתי, אבי הסתכל עליי כאילו משהו נורא קרה ואמר: 'מה עובר לך בראש? מה זה הצעד הילדותי הזה? יש לך מקום עבודה יציב ובטוח. למה לעזוב אותו?'

- איך הגבת?

"למרות שכבר הייתי בן אדם בוגר, הזדעזעתי. התגובה שלו בפירוש לא הקלה עליי את ההחלטה. באותה תקופה, אורנה הייתה בת הזוג שלי, וכשסיפרתי לה על התגובה של אבי היא אמרה: 'כל מה שעשית - הצלחת. אין סיבה שלא תצליח עכשיו'. וזה עזר לי. בדיעבד הבנתי שבכל פעם שיצאתי מאיזשהו מסלול קבוע, אותה יציאה התבררה כתפנית טובה בחיי. וזו הסיבה מדוע היה לי חשוב להסביר באיזו סביבה גדלתי".

- את הפנטזיה להיות גנרל לא הגשמת. כשהצטרפת למזור, מה הייתה הפנטזיה שלך?

"לבנות ארגון שלאנשים יהיה כיף לעבוד בו. במזור, מלבד להגדיר יעד עסקי וכדומה, הגדרנו את סיפוק צרכי העובדים כחלק מיעדי החברה, ואני מאמין שהודות לזה יצרנו סביבת עבודה נחמדה וטובה".

- אבל לעובדים לפעמים יש צרכים בלתי מוגבלים. לא תמיד המעסיק יכול וצריך לספק את כולם.

"הנחת העבודה שלי היא שאנשים רוצים לעבוד ולהצליח, ותפקיד המנהל הוא לייצר את הסביבה שבה יצליחו לעשות זאת. התפקיד שלי הוא לא לגרום לאנשים לעבוד - כי בהגדרה זה מה שאנשים רוצים לעשות - אלא לייצר עבורם סביבת עבודה שבה יוכלו להוציא את המיטב שבהם, ואני לא מתכוון לפינוקים או לצ'ופרים אלא לסביבה שבה העובד ירגיש מספיק בטוח, ושמקום העבודה שלו הוגן, שקוף ולא מאיים".

- קרה לך פעם שנאלצת לסרב לבקשה של עובד, והרגשת שאתה מאכזב אותו?

"כן, ממש לא מזמן. לפני כשנה החלטתי שמזור צריכה להטמיע תרבות של למידה, הן למידה מטעויות של עצמה - למידה ותחקור יותר חשובים מהטעויות שאנשים עשו - ולמידה למטרות העשרה. לכן, כשחגגנו עשור למזור לפני כחצי שנה, בדקנו את הוותק של עובדי החברה וגילינו שלפחות רבע מהם עובדים בה למעלה משמונה שנים. נמלאתי נחת מהנתון הזה, והחלטנו לתת מלגת לימודים בשווי 16 אלף שקל לכל מי שעובד בחברה למעלה מעשר שנים. מספר חודשים אחרי, ניגש אליי אחד מהעובדים, סיפר לי שהקורס שהוא רוצה להירשם אליו הרבה יותר יקר משווי המלגה, ושאל אם יש אפשרות שהחברה תממן לו את יתרת התשלום, כלומר תגדיל לו את המלגה.

"התלבטתי, אבל לא להרבה זמן, והשבתי לו בשלילה. האמנתי, וזה בתשובה לשאלתך הקודמת, שהמתנה הייתה מספיק נדיבה ושאני לא צריך לפתח בחברה תרבות של לדרוש תמיד יותר ממה שקיבלנו".

- איך הוא הגיב?

"הוא לקח את זה די קשה, והיה מאוד עצוב".

- מה הכי מספק אותך בעבודתך במזור?

"וואו, יש לי תשובה מורכבת! בראש ובראשונה, יש לי סיפוק מזה שמזור עושה משהו חיובי. תמיד, ולא רק במזור, למדתי על עצמי שחשוב לי לעשות משהו חיובי".

- חיובי זו מילה די כללית. תפרט לי.

"משהו שתורם למישהו אחר, שהוא לא הרסני. ראשית, מזור, כשמה כן היא, מביאה מזור לחולים. שנית, יצרנו בחברה סביבת עבודה מפרה שאנשים נהנים להיות בה, להתפתח בה ולצאת ממנה לתעשיות אחרות - וזה אכן קורה. מזור, בעיניי, היא אורגניזם ארגוני שפיתח איברים עצמאיים. שלישית, אני נהנה מהרב תרבותיות בעבודה שלי, מההזדמנות לעבוד במקביל עם רופאים, מנהלי בתי חולים, משקיעים ועובדים של החברה במדינות כמו הודו, יפן, שוויץ, איטליה ואחרות. אני נהנה מהשונות שמאפיינת את המפגשים האלו".

- איזה סוג של מנהל אתה - ביזורי או ריכוזי?

"אני דומיננטי אבל אני לא חושב שאני ריכוזי. מזור יצרה לאורך השנים מספר מרכזי כוח ומקצועיות, ובחלקם אני צופה נפקד כי אני מאוד סומך על מי שמנהל אותם. אני לא תופס את עצמי כצנטרליסטי, אבל אני כן איש של פרטים".

- תן לי דוגמה לטיפ שאתה נותן לעובדי מזור.

"אני תמיד אומר לאנשי המכירות של החברה: 'יש לכם פטור מלעבוד עם אנשים לא נחמדים''".

- אחלה פטור.

(מחייך) "אני מסביר להם שאחד הדברים הכי גרועים שיכול לקרות לנו זה שיהיו לנו לקוחות לא נחמדים. מזור היא חברה יחסית צעירה, והיא צריכה לצידה אנשים שרוצים את טובתה ואת טובת הפציינטים שלה. מהניסיון שלי, עבודה עם אנשים לא נחמדים היא פשוט לא יעילה ולא פורייה. בסופו של דבר, הדבק האנושי הוא מרכיב מאוד מהותי בתוחלת הסיכוי שלנו להצליח".

- כפי שהעדת על עצמך, יוצא לך לפגוש הרבה רופאים. אתה בעצמך חלמת להיות רופא?

(מחייך) "כן. כשהייתי בתיכון, והייתי צריך לבחור מגמת לימוד עיקרית, האמנתי אז שאני קובע את גורלי. פניתי לאבא של בת כיתה שהיה מנהל מחלקת אא"ג בבית החולים "מאיר" בכפר סבא (הדומי מספר יותר מאוחר כי מדובר בפרופסור יעקב שדה, ט.צ.). אף אחד מילדיו לא התעניין ברפואה, ויעקב ידע שאני משתוקק למוצא פיו. התייעצתי איתו באיזו מגמה לבחור, פרטתי בפניו את האפשרויות שלי ואז הוא אמר לי: 'פעם בשבוע אתה תבוא אליי למחלקה, ואני אצמיד אותך לאחד המתמחים שלי, וכך תתחיל להבין מה זה להיות רופא. אז תחליט מה אתה רוצה ללמוד. יעקב חנך אותי במשך תקופה מסוימת, ולפני השירות הצבאי אפילו הספקתי להיות נוכח איתו בחדר ניתוח".

- הוא יודע מה אתה עושה היום?

"בוודאי. לפני מספר שבועות פגשתי את בתו, והיא אמרה לי שהוא כל הזמן קורא ושומע על מזור והיה שמח אם הייתי בא לבקר אותו. הוא כבר בן 89. נפגשנו, והוא מאוד שמח ואני ממש נמלאתי נחת מהמפגש".

- אבל בסוף לא למדת רפואה.

"נכון כי אחרי שהשתחררתי מצה"ל, הייתי כבר בן 25, וחששתי שאני מבוגר מדי בשביל להתחיל את המסלול הרפואי. ועדיין, רציתי להיכנס לעולם הרפואי, ובגלל זה למדתי כימיה באוניברסיטה".

- נניח שאתה פורש ממזור. באיזו קריירה חלופית תבחר?

"קודם כל, אני לא רוצה להקים עוד תעשייה או את 'החברה הגדולה הבאה'. זה ממש לא מדגדג לי באצבעות. כן בא לי להיכנס לשדות די בתוליים עבורי כמו חינוך, טבע ואומנות".

- תפשט לי.

"יש לי פנטזיה להקים משתלה. משתלה של ממש. כשהייתי בתיכון, עבדתי כדוור וכגנן. עבודת הגננות הייתה עבורי כמו תרפיה".

- יש לך גינה בבית? היא זוכה לטיפול צמוד שלך?

(צוחק) "כן ולא. יש גינה, אין טיפול צמוד".

- מה הייתה הטעות הכי גדולה שלך?

"היו מספר תקופות בחיי שלא הקשבתי מספיק לאותות שהיו סביבי, בעיקר מבני המשפחה שלי. כשזה קרה, הזוגיות היא זו שגרמה לי לצלוח את המשברים האלו".

- יש איזשהו הרגל שהיית רוצה להיפטר ממנו?

(מחייך) "וואו, יש לי הרבה! לדוגמה, הייתי מאוד שמח להיות מסוגל לא להתעייף מקריאת ספר אחרי עמודים בודדים. זה נורא מתסכל אותי.

"הייתי רוצה להיפרד מהתחושה של רגשי אשם על המון דברים שאני עושה או לא עושה מספיק - הן בחיי הפרטיים והן בעבודה - והייתי רוצה להיפרד מהשקיפות שמאפיינת אותי. כשטוב או רע לי, הסביבה רואה ויודעת וזה לא תמיד עוזר".

- מה מרגיע אותך?

"שלושה דברים: הראשון, מרחבים. קשה לי לחיות בסביבה אורבנית. אני זקוק למרחב, ובגלל זה אני רץ. אני נהנה לצאת לשדות, ושהאוויר חולף על פניי. השני, כמובן, זו הריצה והשלישי - לחבק את הילדים שלי ולהיות עם המשפחה שלי".

- אז איך זה שאתה גר ברמת השרון ולא בגליל למשל?

(צוחק) "את יודעת...אני לא מקבל החלטות לבד..."

- מה מעצבן אותך?

"זלזול, חוסר כנות, חוסר ענווה, כוחניות בוטה, חוסר ביקורת עצמית וחוסר מקצועיות. כשאדם לא מכבד את הסיטואציה שבה הוא נמצא או את האדם שמולו הוא עומד, בסגנון של 'אני ואפסי עוד' - זה מאוד מפריע לי. אני מתרחק מאנשים כאלו".

- אז אנשים צנועים עושים לך את זה?

"ממש כך. אני מתענג על תכונות כמו ענווה, רגישות ורכות, ורוחב ידיעה מעבר לעולם התוכן המקצועי. אפשר להגיד שאני מתגעגע לעידן ואנשי הרנסאנס. אולי זה לא מקרה שלמוצר הדגל של מזור קוראים רנסאנס..." (מחייך).

על המקצוע של אשתו אורנה, רבה רפורמית: "לא שילמנו מחיר יקר על הבחירה שלה"

נודה ולא נבוש. כשהדומי סיפר לנו שאשתו אורנה היא רבה רפורמית, הרמנו גבה. בכל זאת, לא מדובר במשלח יד שכיח - במיוחד במדינה כמו ישראל - וסקרן אותנו לדעת כיצד סללה זוגתו את דרכה למקצוע זה, ואיך הוא משפיע על הדומי וילדיו. במסגרת מקצוע זה, אורנה מנחה סדנאות לאימהות וילדות שהגיעו לגיל מצווה, ואפילו כתבה ספר שנקרא "את ואני - אימא ובת מצווה". "אורנה עברה כל מיני מסלולים בחייה", אומר הדומי. "אך תמיד היא נעה בתפר שבין הספרות ליהדות. לפני בערך 12 שנה היא אמרה לי שהיא רוצה ללכת ללמוד רבנות. אמרתי לה שכל עוד זה לא יטיל עליי את עול הרבנות - אין לי בעיה, וכך היה. היא רכשה את התואר בבית המדרש הירושלמי לרבנים רפורמים.

- היא גדלה בבית דתי?

"לא. להיפך, היא גדלה בבית אפיקורסי אבל בגיל מאוד צעיר היא חזרה בתשובה, ואחרי כמה זמן היא חזרה קצת בשאלה עד שמצאה איזושהי פשרה בדמות רבה רפורמית. למען האמת, זה יוצר הרבה קסם בחיים שלנו וזה די נוכח בבית שלנו".

- איך בדיוק?

"עולם התוכן התלמודי וסיפורי התנ"ך הוא מרכיב קיים בתקשורת שלנו עם הילדים. זה מגיע מאורנה ולא ממני, ולכן מהבחינה הזו אני מאזין ולומד. אני מרגיש שהמשפחה שלנו מרוויחה מזה".

- כשילדיך היו יותר קטנים, לא היה להם קשה להסביר את המקצוע של אימא לסביבה?

"אני לא חושב. לפני חמש שנים אורנה כתבה מאמר במדור "הורים" של ynet ובו סיפרה על מקרה שקרה לה בגן של תמר, בתנו הבכורה. 'לפני מספר שנים הגעתי למסיבת חנוכה בגן של בתי', סיפרה אורנה. 'איפה אורי? קיבלה את פניי הגננת. בחו"ל, עניתי. למה את שואלת? בררתי. רציתי לבקש ממנו להדליק את הנרות בחנוכייה. ארגנתי את עצמי ועניתי - את יכולה לבקש ממני. גם אני יודעת להדליק. אבל מותר לאישה להדליק את הנרות? את תוכלי גם לברך? הגננת, חילונית למהדרין, לא הקדישה מחשבה לשאלה האם ראוי להדליק חנוכייה מלאה ולברך על הנרות בשם ובמלכות שבוע לפני המועד, אבל שאימא תברך? עד כאן'".

- ומה מוסר ההשכל שלך מהסיפור הזה?

"אני לא מרגיש ששילמנו מחיר יקר על הבחירה של אורנה".

"אני שונא להיות רעב! אני מאוד לא נחמד כשאני רעב"

רגע לאחר שהדומי משיב לנו שהמאכל האהוב עליו הוא השניצל של אימא של אשתו, הוא מודה - בכנות די מרשימה שמאפיינת אותו לכל אורך הריאיון - שהוא "שונא להיות רעב!" כדבריו. "אני מאוד לא נחמד כשאני רעב. אני הופך לקצר סבלנות, והפרעת הקשב שלי מרימה ראש. מצב הרוח שלי משפיל מבט, והאמפטיה שלי נכנסת למוד של המתנה. כשהצטרפתי למזור, הגעתי להסכמה עם המזכירה שלי. הסברתי לה שאין סיכוי שאני אזכור מדי בוקר להזמין לעצמי את ארוחת הצהריים, ומאידך - אני ממש לא בררן ובעיקר שונא להיות רעב. הסברתי לה שאפילו לה יש אינטרס שאני לא אהיה רעב, וכך הגענו להסכמה: מדי בוקר היא מזמינה לי את ארוחת הצהריים, והיא פטורה מכל חובה לשאול אותי להעדפותיי.

"מאידך, אני מוותר על כל זכות להתלונן ו/או להביע אי שביעות רצון ו/או לבקש תחליף. אני רק אומר 'תודה'. ההסדר הזה עובד מצוין כבר 11 שנה, ומוסר ההשכל שלי - יותר משחשוב לי מה אני אוכל, חשוב לי ולסביבתי שאוכל. אני נהנה מאוכל, וייתכן שזה נובע מכך שאינני אנין טעם או בררן באופן מיוחד". והנה עוד משהו שקשור לאוכל בחייו של הדומי. "אני רגיל לאכול שוקולד בסוף כל ארוחה, וזה הרגל שהייתי שמח להיפרד ממנו. לפעמים יש לי הרגשה שהשוקולד הוא זה שגורם לי לנקר במהלך ישיבות ונהיגות ארוכות..." (מחייך)

אורי הדומי

מי אני

אורי הדומי (46), מכהן כמנכ"ל מזור רובוטיקה כבר 11 שנה. מזור היא אחת מחברות הציוד הרפואי המוצלחות שצמחו בארץ, ולאחר שהונפקה בארה"ב היא נסחרת באופן דואלי לפי שווי של 464 מיליון דולר. מזור פיתחה ומייצרת רובוט שמסייע בניתוחי עמוד שדרה והופך ניתוח כזה לקל ויעיל יותר. לפני מזור, שימש כסמנכ"ל פיתוח עסקי של חברת ההזנקImage Navigation שמספקת טכנולוגיות לימוד ואימון דנטליות לרפואת השן

איפה גדלתי

הדומי גדל ברמת אביב, ויותר מאוחר עברה משפחתו לרמת השרון. בצה"ל שירת כמפקד צוללת והשתחרר אחרי 7 שנות שירות. הוא מוסמך בכימיה תעשייתית ובמנהל עסקים מהאוניברסיטה העברית

המשפחה שלי (1)

אביו של הדומי עבד בבנק דיסקונט, ואמו הייתה מורה למלאכת יד בחינוך המיוחד ("משפחה יציבה מהמעמד הבינוני. שונאי סיכון"). הוא ילד סנדוויץ' בין אח בכור, שעובד ב"טבע" כמנהל מוצר, לאחות שלומדת אדריכלות

המשפחה שלי (2)

הדומי נשוי לאורנה, רבה רפורמית במקצועה, ולזוג שלושה ילדים: טל (24), מנישואיה הראשונים של אורנה, ושניים משותפים: תמר (15) והלל (10)

איפה אני גר

הדומי מתגורר ברמת השרון

שווי הון

הדומי מחזיק במניות ואופציות של מזור המגלמות הטבה כוללת של 7.6 מיליון דולר (27 מיליון שקל, ברוטו לפני מס)

הבחירות של הדומי
 הבחירות של הדומי