עסקאות מדאיגות

בשקט-בשקט, מתרחש תהליך היסטורי: חברות ישראליות נמכרות לחברות סיניות - חלקן פרטיות וחלקן בבעלות ממשלת סין. השבוע, התבשרנו כי חברת "נטלי" מנהלת משא-ומתן מתקדם למיזוג פעילותה עם תאגיד הענק הסיני "סאנפאוור". אם העסקה תיחתם, היא תהיה אחת מני רבות עם הסינים, שלפניה היו, בין השאר: מכתשים-אגן, שנוחי דנקנר מכר לכמצ'יינה הסינית; רשתות האופנה מתאים-לי וג'אמפ; חברת האסתטיקה אלמה-לייזר; חברת ההיי-טק פגסוס, וגולת הכותרת: קרן אייפקס, שמנהלת מו"מ למכירת תנובה לענקית המזון הסינית Bright Food.

אמנם מדובר בעסקאות חוקיות ולגיטימיות - אבל מדאיגות מבחינת המשק הישראלי. הרוכשים הסינים נוהרים לשוק הישראלי משום שהם מעוניינים בטכנולוגיה הישראלית המשובחת ובאיכות המותג הישראלי. התוצאה עלולה להיות סגירת מפעלים בישראל, והעברת הידע והייצור לסין.

קשה להבין את האדישות שבה הציבור הישראלי מתייחס לאפשרות שתנובה, שהוקמה ב-1926 במטרה לרכז את ייצור המזון בידיים מקומיות, ונחשבת לפאר התעשייה הישראלית, תועבר לסין. דמיינו, למשל, את הכותרות ב"ניו-יורק טיימס" אם חברה סינית הייתה עומדת לרכוש 20% משוק המזון האמריקני. נכון, שבעלת-השליטה הנוכחית בתנובה, קרן אייפקס, היא זרה - אך להבדיל מברייט-פוד, אייפקס היא קרן בריטית בשליטת יזמים יהודים-ציונים, ואין חשש שהם יעבירו את הייצור לחו"ל. מנגד, עסקאות כמו מכירת מכתשים-אגן לסינים עלולות להתגלות כבעייתיות מעוד סיבה: סין אמנם איננה מדינת אויב, אבל היא גם רחוקה מלהיות בעלת-ברית, כך שידע טכנולוגי ישראלי עלול להגיע לידיים הלא נכונות והלא רצויות.

לא מדובר בתוכנית השתלטות של הממשלה הסינית, אלא בחלק מתהליך עולמי שנובע מהתעצמות סין. חברות סיניות משקיעות כיום בכל העולם. ברייט-פוד עצמה רכשה חברות מזון בבריטניה ובאוסטרליה, וכעת היא לוטשת עין לישראל. בכלכלת שוק פתוחה אין דרך לאסור עסקאות - אבל אפשר וצריך לבדוק מה גרם לעסקאות בעייתיות למשק להתרחש.

ראשית, מבנה ההשקעות המעוות בשוק המקומי. רוב האשראי העסקי בישראל אינו מופנה למפעלים עצמם, אלא ל"טייקונים" שקונים ומוכרים אותם. נוחי דנקנר רכש את מכתשים כחלק מקבוצת אי.די.בי בהלוואות ענק מהבנקים המקומיים. כשהכסף אזל, הוא מכר את המפעל לכמצ'יינה. בתסריט אחר, שבו הבנקים היו מקשים על דנקנר ובמקום זאת מעניקים אשראי נוח ליזמים קטנים יותר, ייתכן שיזם צנוע וממוקד יותר היה רוכש את מכתשים, ועסקת כמצ'יינה הייתה נמנעת.

גם התעקשות המדינה, שלא להיכנס בעצמה לשוק האשראי, מעודדת עסקאות כאלה. לא ברור מדוע מפעל ישראלי יכול להימכר לחברה בשליטת ממשלת סין, אבל אינו יכול לקבל הלוואה בתנאים סבירים ממדינת ישראל? גרוע מכך, עודף הרגולציה פועל לרעת ההשקעות בתעשייה המקומית. עד שנת 2004, רק 1% מהחיסכון הפנסיוני שלנו היה מושקע בחו"ל. רפורמת בכר כפתה על הקרנות והקופות להפנות כספים לחו"ל, וכך ב-2012 עלו ל-24% כספי הפנסיה שלנו שהושקעו בחו"ל. והשנה הונחתה "גזירה" רגולטורית נוספת על הגופים המוסדיים - איסור לגבות "כפל דמי-ניהול" על השקעה בקרנות מתמחות שמשקיעות בתעשייה ובעסקים בישראל.

הכללים הללו, שהיו נכונים, אולי, בזמנים שבהם הייתה ריבית גבוהה במשק וגאות כלכלית עולמית, הפכו למסוכנים. בגללם, בין היתר, חוסכים ומשקיעים רבים מתייאשים ומעבירים את הכסף לבועת הנדל"ן; והכסף המועט שנותר להשקעות בתעשייה מופנה לחו"ל - זאת, בשעה שמפעלים ישראליים שמשוועים לאשראי פונים לחפש כסף במקומות אחרים.

הכותב הוא מייסד קרן איתן להשקעות בעסקים צומחים