שלושה ספרים לחג

השוחט שחט, והחוקר חקר

בזכות הז'אנר הקליל של המותחן, מצליח מחבר הספר להעביר אמירות חברתיות מעניינות על פולין בעבר ובהווה, בלי לכנס את הקוראים לשעת מחנך

יש משהו מרענן מאוד בספר שעוסק באנטישמיות וביחסי יהודים-פולנים מזווית של מותחן. זה עוד לא היה לנו. ובאופן מפתיע זה עובד מצוין. דווקא בגלל הז'אנר הקליל כביכול, מצליח המחבר להעביר הרבה מידע היסטורי ואמירות חברתיות מעניינות על פולין בעבר ובהווה - בלי לכנס את הקוראים לשעת מחנך או לטקס יום השואה הבינלאומי.

העלילה נפתחת ברצח: גווייה מוטלת בין השיחים שליד בית הכנסת העתיק של עיר שדה קטנה בפולין, הידועה בעברה האנטישמי ובפוגרומים שהתחוללו בה. ליד הגופה מתגלה סכין לשחיטה כשרה, וצווארה המשוסף של הגופה מעידה שנעשה בו שימוש. מכאן העניינים מתגלגלים בקצב מהיר, גופות נוספות מתגלות ועולים הקשרים מטרידים למנהגי השחיטה היהודיים. השתלשלות העלילה מחייבת את התובע המשטרתי תיאודור שצקי, גיבור הספר, להתעמק במנהגים יהודיים ובהיסטוריה יהודית, לנבור בארכיונים ולהרגיע ציבור מבוהל, שחושש מרוצח סדרתי מכאן ומחטיפת ילדים לשם הכנת מצות מדם.

דמותו הלא-בנאלית של שצקי, התובע המשטרתי השנון שעבר מוורשה לעיר השדה סנדומייז', מגלמת את פולין החדשה, המודרנית, החברה באיחוד האירופי ולכאורה רחוקה ת"ק פרסה מימים אפלים, מאנטישמיות ומאמונות טפלות על דם במצות. בעיר הקטנה הוא מגלה שמתחת לפולין המודרנית, זו של האינטרנט והטלפונים הסלולריים, האוניברסיטאות ומועדוני הרוק, מהבהבות עדיין גחלים ממדורות ישנות, ועם המניפולציות הנכונות הן יכולות עדיין להבעיר אש גדולה.

את הפער הזה מתאר המחבר כך: "התובע תיאודור שצקי הרגיש כאילו נפתחה בפניו דלת למציאות אלטרנטיבית. מציאות שחשב שהיא נחלת העבר, שנשכחה מזמן ואינה אמיתית, המרופדת בגויות של שדים עתיקים. מה לעשות, מספיק להציץ דרך הסדק כדי להבין ששום שדים לא מתו, הם רק הלכו לישון, ותנומתם הייתה קלה להפליא" (עמ' 166).

ואם נדמה לקורא שהקביעה הזו אינה ריאליסטית, בא סקר שפורסם לאחרונה בעיתונות בפולין, ומדווח ש-63% מהנשאלים מאמינים ש"ישנה קנוניה יהודית לשליטה על מערכות הבנקים והתקשורת הבינלאומית", 13% אחוזים מסכימים עם הטענה שהיהודים עושים שימוש בדם נוצרי לצורכי פולחן ו-18% השיבו בחיוב על השאלה "האם היהודים אחראים למותו של ישו".

העלילה מתרחשת במשך שלושה שבועות טעונים בסמליות. הם מתחילים בחג הפסח (שבו כידוע היהודים אופים מצות, ומי יודע מה הם מכניסים לשם) והפסחא, שבו כידוע נצלב ישו ב"אשמת" היהודים, ומסתיימים ב-8 במאי, יום השנה לניצחון בנות הברית במלחמת העולם השנייה.

בין לבין יש לנו מכל טוב: מצעד החיים באושוויץ', יום הולדתו ה-120 של היטלר, הפגנה של ניאו-נאצים, עיתונות צהובה ושימוש חוזר בביטוי "בכל אגדה יש גרעין של אמת", שבסופו של דבר מתווה את הדרך לפתרון תעלומת הרצח.

חוץ מאשר גוויות ויהודים, יש בספר גם סקס (התובע שצקי הוא גרוש שרמנטי שמחפש זוגיות של אמת, או לפחות נחמה ללילה), טיפוסים צבעוניים, הווי משטרתי ותיאור החיים בעיר קטנה, וכל אלה כתובים היטב ומתורגמים מצוין.

הספר הוא חלק מטרילוגיה (שכל אחד מספריה יכול להיקרא בנפרד) שגיבורה הוא התובע שצקי. הספר הראשון (שלא תורגם לעברית), מתעמת עם עברה הקומוניסטי של פולין.

"גרעין של אמת", השני, מתמודד עם אנטישמיות, ואילו השלישי נכתב בימים אלה.

מילושבסקי הוא חלק מגל שלם של בני הדור השני במזרח אירופה, שמתמודדים עם הנושאים הללו בספרות, בקולנוע ובתיאטרון, אחרי עשורים של שתיקה, השתקה והכחשה. יש לקוות גם ספריו האחרים יתורגמו לעברית במהרה.

"גרעין של אמת", זיגמונט מילושבסקי, הוצאת פן וידיעות ספרים, 388 עמ'. תרגום: ענת זיידמן

ספינת העבדים, היסטוריה אנושית / מרקוס רדיקר

גלי התופת

במשך עשרות שנים, חקר הכותב יומני ספינות, רישומי נמלים וארכיונים ימיים, והצליח לשחזר בדייקנות מצמררת את החיים בספינת העבדים

דומה שאין זמן טוב יותר להמליץ על הספר המבריק "ספינת העבדים, היסטוריה אנושית" של מרקוס רדיקר, מאשר ערב חג הפסח, שבו חוגג העם היהודי את יציאתו לחופשי מבית עבדים. רדיקר, היסטוריון ימי אמריקאי עטור פרסים, זכה בפרסים שלו בצדק רב. במשך עשרות שנים הוא חקר יומני ספינות, רישומי נמלים וארכיונים ימיים, והצליח לשחזר בדייקנות מצמררת את החיים בספינת העבדים, שאותה הוא מתאר כ"צינוק צף, שילוב מוזר ורב עוצמה של מכונת מלחמה, בית כלא נייד ובית חרושת".

אחד החידושים של רדיקר הוא ניתוח של ספינת העבדים עצמה ותיאור הדרך שבה הוסבה מכלי שייט קונבנציונלי למחסן סחורות אנושי. פנים האונייה תוכנן כך שיהיה אפשר לדחוס בו מקסימום עבדים למען הרווחיות, אבל מבלי שימותו יותר מדי מהם בדרך, ובכך יפגמו בשורת הרווח (זה לא עזר. מיליונים מתו בדרך, בעיקר ממחלות).

הספר הזה מטלטל, מהמם, מהפך קרביים. מול הגיהינום שמתאר רדיקר, מחווירה אפילו התופת של דאנטה. אבל עוצמתו טמונה במידה רבה דווקא בטון המאופק שלו. רדיקר לא מטיף, לא מתלהם. בטון ענייני הוא מביא עובדות, המון עובדות. ובניגוד להרבה חיבורים המבוססים על מחקרים אקדמאיים, הוא מצליח לא לייבש את העובדות הללו, אלא לתת להן איכויות ספרותיות של פרוזה. זה נשמע מוזר, אבל הספר קריא להפליא, אף שהוא מכיל תיאורים קשים מאוד לקריאה. כמעט 500 עמודים, והם נבלעים בקלות.

הבירוקרטיה של הרוע

רדיקר מצליח לתרגם את הסטטיסטיקות ואת העובדות ההיסטוריות לבני אדם. העבדים אינם המון נטול פנים, כפי שביקשו שוביהם להעמיד פנים, אלא בני שבטים שונים, עם תרבויות, מנהגים ושפות משלהם. אחד מאמצעי הדיכוי היה לערבב בכוונה בני קבוצות אתניות שונות, בעיקר כאלה שאינם דוברים את שפתם של האחרים, כדי להפחית את הסיכוי שיצליחו להתקומם. עם זאת, מדהים לגלות שגם בתנאים הבלתי אפשריים האלה, של עבדים כבולים זה לזה בשלשלאות, היו גם היו מרידות, התקוממויות וסיפורי גבורה, כולל התאבדויות קבוצתיות בנוסח מצדה או פיצוץ של מחסן אבקת השריפה באונייה, בסגנון תמות נפשי עם פלישתים.

כמה מהסיפורים האישיים חזקים במיוחד, כמו זה של אולאודה אקוויאנו, שנחטף מכפרו ונמכר לעבדות ב-1754 כשהיה בן 11 בלבד. הוא הועבר מיד ליד, מאדון לאדון ומארץ לארץ, חווה סבל שקשה לתארו, אך הצליח לרכוש שליטה באנגלית, למד את דרכי הלבנים והיה לאדם משכיל. הוא היה הראשון שתיאר את חוויות סחר העבדים מנקודת מבטם של המשועבדים, והעלה על הכתב את מה שהיה בשעתו היצירה הספרותית הגדולה ביותר של התנועה לביטול העבדות.

מנגד ניצבות דמויות כמו זו של רב החובל הסאדיסט ריצ'רד ג'קסון, שהתענג על כך שעומד לרשותו "גיהינום משלו", והתגאה בשיטות העינויים מעוררות הפלצות שהמציא לדיכוי העבדים, כמו גם לדיכוי המלחים הנתונים למרותו. סוחר עבדים אחר, ג'ון ניוטון, היה נוצרי אדוק, שלא התחיל יום בלי לקרוא פרק בברית החדשה. לימים חזר בתשובה, ומסר עדות כתובה על החיים בספינות העבדים, שסיפקה מידע רב ערך למצדדים בביטול העבדות.

במשך כ-400 שנה הובילו ספינות עבדים מיליוני אפריקאים חטופים אל העולם החדש תוך הפעלת אלימות אכזריות בלתי נתפסת כלפי גברים, נשים, ילדים ואפילו תינוקות. אחד המקרים המזעזעים במיוחד הוא תיעוד עונשו של תינוק בן תשעה חודשים שהוכה עד מוות, רק משום שסירב לאכול. כשמת, נדרשה אמו להשליך אותו במו ידיה מהסיפון לים. משסירבה, עונתה עד שביצעה את המוטל עליה.

מיליוני אנשים היו מעורבים בסחר הזה ואפשרו את קיומו. הסוחרים האפריקנים שמכרו את אויביהם ללבנים, רבי החובלים שהשיטו את האוניות הללו, המלחים שמילאו פקודות שדגל שחור מתנוסס מעליהן, הרופאים ששירתו על הספינות, האנשים שתכננו ובנו את האוניות כך שיתאימו לייעודן, הפקידים שניהלו את רשימות המלאי והמשלוחים - כל הבירוקרטיה והבנליות של הרשע. זו הייתה תעשייה, ורבים מאוד התפרנסו ממנה והרוויחו מכך הון עתק. כולם ראו בעצמם אנשי עסקים לגיטימיים.

הדרך היחידה שבה הצליחו מתנגדי העבדות להוציאה מחוץ לחוק הייתה רק בכך שקעקעו את הלגיטימיות הזו. באמצעות פרסומים חוזרים ונשנים של סיפורים כאלה בעיתונות (שתוארה כ"תקשורת עוינת, שמגזימה בתיאורים ומוציאה דברים מפרופורציה"), הכריחו הפעילים את הציבור לפקוח עיניים, ולראות מה המחיר המוסרי שמשולם בעבור הצמיחה הכלכלית שהם נהנים ממנה, בכך שהם עוצמים עיניים מול העוול. רק ברגע שנוצרה תודעה ציבורית רחבה מספיק כנגד העוול, סחר העבדים הגיע לסיומו. וכל מי שרוצה לעשות חשבון נפש - מוזמן.

"ספינת העבדים, היסטוריה אנושית", מרקוס רדיקר, בבל (עיון), מאנגלית: עפרה אביגד ויואב כ"ץ. 479 עמ'

והגדת לבתך / טליה מרים גולן

קול באישה

הגדה פמיניסטית שמוסיפה לההגדה המסורתית דגשים נשיים מן המקורות ומן ההיסטוריה היהודית

לכל מי שרוצים לרענן קצת את שולחן הסדר שלהם עם הגדה מיוחדת, אינטליגנטית ורבת ערך מוסף, מומלצת מאוד ההגדה שכתבה טליה מרים גולן, "והגדת לבתך", שהיא - כפי שאפשר להבין משמה - הגדה פמיניסטית מודרנית. זוהי הגדה לכל דבר ועניין, המחברת לא גרעה דבר ולא שינתה מההגדה המסורתית, אלא רק הוסיפה דגשים נשיים מן המקורות ומן ההיסטוריה היהודית והציונית. התוצאה יפה ועשירה, ומרחיבה את לבה של מי שמרגישה שאף היא הייתה ביציאת מרים ובמעמד הר סיני, ודעתה אינה נוחה מכך שמדירים אותה מהתרבות ומהמסורת שהן בהחלט גם שלה.

גולן, אשת חינוך ובעלת תואר שני בלימודי מגדר, היא מה שקוראים דתייה מודרנית. עוד בנעוריה למדה גמרא וקראה ברש"י, וכבר בגיל צעיר שמה לב להיעדרן של הנשים מסיפור ההגדה, אף שבסיפור המקראי ובמדרש הן דווקא נוכחות ומשפיעות. גולן, כמו פמיניסטיות יהודיות-אמריקאיות שכתבו גם הן הגדות נשיות, מוסיפה כוס חמישית, כוס של מים לזכר מרים הנביאה.

יש גם "כנגד ארבע בנות" לצד ארבעת הבנים המוכרים, ולא נעדר מקומן של נביאות ופוסקות הלכה ונמצא מקום גם לסופרות ומשוררות, מדבורה בארון ועד דליה רביקוביץ', לסוכנת המוסד יהודית נסיהו-פרידמן, לספרנית בגטו וילנה דינה אברמוביץ', ועוד רבות וטובות.

ההקשרים והקישורים להגדה המסורתית הם לפעמים אינטואיטיביים, שלא לומר מומצאים ומודבקים, אבל הבחירות הן מעניינות ולא שגרתיות, והקביעה של המחברת, כי "סיפורן של נשים אלו נושא, במרכיביו השונים, חלקים מן הזיכרון הקולקטיבי שלנו, שלא היה שלם בלעדיהן" היא נועזת, ופותחת צוהר מרתק למחשבה היהודית המודרנית.

ההגדה הזו יכולה להוסיף הרבה עניין ותוכן בשולחן הסדר של דתיים ושל חילוניים, שיודעים כי הסיפור ההיסטורי אינו יכול להיות שלם בלי האימהות.

"והגדת לבתך", טליה מרים גולן, סטמצקי, 119 עמודים, 79 שקל