"המחאה החברתית הפכה לכיסאות"

סטודיו של ערן שקין עומדים כמה כיסאות לא שגרתיים. חלקם עשויים בקו חופשי, כמעין פרופיל מכופף, ונראים כמו פסל-כיסא מפלסטלינה. אחרים נראים כמו יצורי-כילאיים שהורכבו משאריות. ומסתבר שאכן כאלה הם - פיסות קרטון מאריזות משומשות וענפים כרותים מעצי השדרה, שהורכבו על רגלו המוכרת של כיסא משרדי. אלא שהם כבדים מהצפוי, ועטויים גוון זהוב-חלוד עמום. הסיבה לכך היא שלא מדובר בכיסאות בשימושם המקובל, אלא בפסלים. דיוקנאות של מעמד וזיכרון של אירוע, יצוקים בברונזה בדמות כיסאות.

"אלה שאריות מהמחאה, שאספתי אחרי פירוק האוהלים ב-2011", מסביר שקין. "מהרהיטים המאולתרים ומהפסולת שהתגבבה ברחוב אחרי הפינוי, אספתי ושמרתי ואז יצקתי בתבניות שעווה ופיסלתי מהן סדרה של תשעה כיסאות".

למה כיסאות?

"הרי כל המחאה הזו הפכה לכיסאות, בסופו של דבר. מושבים בכנסת, למשל", הוא מעיר בחיוך אירוני. "אצלי, השאריות של משהו שאין לו ערך הפכו למשהו שיש לו קיום מעל לזמן".

שקין מעיד על עצמו: "אני לא בנאדם פוליטי. הפגנות אני רואה בטלוויזיה. כל בני המשפחה שלי השתתפו במחאה, הבן שלי ומאיה, אשתי, אבל אני לא מרגיש בנוח במקום שיש בו יותר מ-20 אנשים. אחרי כן היה לי יותר קל להסתובב ולאסוף דברים שמצאתי שם - כך אני עושה תמיד, אוסף מהרחוב ואחר כך חושב מה לעשות עם זה".

ובכל זאת, אתה מציג פה אמירה מאוד פוליטית. האמנות שלך תקשורתית, וקוראת לתגובה. בעבר הצגת תערוכה שנתפסה כביקורת על הממסד הדתי, "משחק השבת", וטענו כלפיך שאתה בועט בפרות קדושות.

"אני לא מתכוון לבעוט. רק להעיר. לפעמים אני מרגיש לא בסדר עם זה ומתקשר לאשתי ואומר 'אוי מה עשיתי' והיא תמיד אומרת לי - 'תשאיר את זה יום, ואז תראה'".

אשתו של שקין, מאיה, אגב, למודת ניסיון בחיים עם ביקורת אמנות, בהיותה בתו של האמן מנשה קדישמן. שקין עצמו מוכר לרבים גם אם אינם יודעים זאת, בפסלי החוצות המצוינים שלו.

מקבץ של שבע דמויות קטנות על עמודים גבוהים עומד בפתח מגדל המוזיאון ברח' ברקוביץ בתל-אביב, ומזכיר מלאכים יומיומיים המתבוננים בנו מלמעלה. אקוודוקט שבור בדרום שדרות רוטשילד. עבודה סביבתית על חומת דרך איילון בכניסה לחולון, מזכירה את עצי מקווה ישראל שמוסתרים מאחורי המחלף. הפרויקטים הללו אינם סותרים את הפיסול והציור בקנה מידה "ביתי" יותר, שאני פוגשת בראיון עמו בסטודיו, לקראת התערוכה.

כיסאות מזמינים לשבת, לא אכפת לך שיושבים על הפסלים?

"להיפך. אני תמיד נוגע בפסלים. בכל תערוכה שאני רואה, בגלריה או במוזיאון אני חייב לגעת".

וצועקים עליך?

"כן. אז מה? אין הבדל מבחינתי בין לגעת ולשבת. אלה כיסאות אבל הם פסלים. בכל אחד מהם יש גם משהו לא נוח, שמזכיר לנו את הגוף היושב".

אתה נוגע פה באחת מאבני היסוד של עולם העיצוב - הכיסא. אז זה עיצוב או אמנות? מקובל לחשוב שלאמנים מותר לעשות עיצוב, אבל לא להיפך".

"בין עולם העיצוב והאמנות יש קרבה גדולה. אני בכלל לא מאמין בהיררכיות ובהבחנות הללו בין אמנות לעיצוב, ובהיררכיה בין הגבוה והנמוך. ראיתי במוזיאונים החשובים בעולם תערוכות נפלאות של מעצבים וגם מוצרים של אמנים, כמו יאיואי קוסמה וטקאשי מורקמי, שעושים מוצרים עם לואי ויטון וזה מדהים. אני לא חושב שצריך בכלל לשמור על גבולות, גם בין פיסול לציור ולווידיאו-ארט, למשל. כשלמדתי בבתי ספר לאמנות, המורים, כבר מתיכון ויצו-צרפת, התווכחו אם אני יותר פסל או יותר צייר. בעיניי זה לא היה חשוב".

קבוצה של איש אחד

הכיסאות הם רק חלק מתערוכת היחיד החדשה "גרפיטיגירל", שיפתח שקין בסוף השבוע בגלריה זימאק בתל-אביב. שקין והאוצרת ליאור יהל-אוהד שקלו לקרוא לתערוכה בכותרת "ערן שקין, תערוכה קבוצתית", בשל ריבוי החומרים והטכניקות האמנותיות שלו.

יש בתערוכה גרפיטי (אמיתי), מתועד בצילום, יש בה ציור קלאסי-ריאליסטי, ושימוש ברדי-מייד (חפצים קיימים, שהפכו למצע, לחלק מעבודה או למוצג אמנותי בפני עצמו), יש גרפיטי שנעקר ממקומו - כמו ציור קו על דלת ישנה, ולצידה ציור הממשיך את קיומה, וצילום, בגודל אחד לאחד, ה"מקפיא" אותה ברגע בזמן.

"הדלת תמשיך להשתנות ולהתפורר, ואילו הצילום יישאר כפי שהוא", מסביר שקין, שמתייחס ליצירה כיחידה אחת בשלושה חלקים. החלק השלישי הוא בד קנבס כמעט ריק לחלוטין, שעל קצהו ציור מדוקדק במיוחד של חלק קטן מהדלת. נקודת קצה, המותירה מרחב נשימה, פער להשלמת הסיפור כטוב בעינינו המתבוננות.

ה"גרפיטיגירל" היא דמות איקונית שניתן לפגשה במקומות בלתי צפויים במרחב הציבורי. היא מופיעה בחדרי מדרגות עלובים, במקומות שמשמשים הומלסים ובמחסנים נטושים, אך יש לה ייצוג "מבריק" יותר, גם בפסל פלדת אל-חלד ברחוב קינג ג'ורג' בתל-אביב. "היא קוראת לתשומת לב כשנתקלים בה. היא עוצרת את המבט לרגע וגורמת לנו להתבונן במקומות 'שקופים', בתופעות שאנחנו לא רוצים לראות. זה יותר סימון של מקום - מקומות שאני לא שם לב אליהם או נמנע מהם. בציור על קירות כאלה נתתי רמז קטן ועצרתי את התנועה במירוץ ההישרדותי. כאן היא עושה מהלך וחוזרת לתוך הגלריה".

סימון הערך האמנותי?

"זה לא חשוב בעיניי, מה שחשוב בעיניי זה להעיר את תשומת הלב של אנשים שבאים לראות תערוכה בגלריה בכיכר המדינה - תיעוד צילומי של המקומות שבהם הדמות הזו הופיעה, והיא נכנסת לתוך עולם האמנות. אני קורא לה 'נכדתו של קוסוט', בעקבות אמן בשם ג'וזף קוסוט (משנות ה-70), שעסק בהגדרות. הוא הציג כיסא, צילום של כיסא והגדרה מילונית של כיסא - מה מסמן ומה מסומן? הכול מתחבר לשאלה מה זה אמנות ולא אמנות".

תולדות הזמן

את הדיאלוג עם אמנים ידועים הוא ממשיך בתערוכה החדשה, הפעם בפיסול. לא רק הכיסאות, שמתכתבים גם מבלי דעת עם כיסאות איקוניים של מעצבים חשובים בני-זמננו. שקין מציג בתערוכה גם סדרת פסלים קלאסיים, בברונזה, המקיימים דיאלוג עם הפסל החשוב ג'קומטי, ומעמתים את הדקיקות של פסלי ג'קומטי המוכרים עם תפיסות הגוף הנשי של התרבות החזותית השלטת כיום. אחד מהם אפילו מכונה "נכדתו של ג'קומטי".

"בעיניי זה לא ממש דיאלוג עם אמנים אחרים, זה יותר ניסיון לעשות סדר. החומרים של אמנים שונים לאורך ההיסטוריה משמשים אותנו ללמוד וכרפרנס".

כשאתה עובד על דברים כל כך שונים, איך אתה מחליט על מה תעבוד היום?

שקין: "הרעיונות באים בערך בשלוש וחצי בלילה - לא בבוקר. אני מתעורר כמעט כל לילה וער כמה שעות וחושב. אני רגיל לזה. אני עובד על דברים שונים במקביל כל הזמן".

בין הרעיונות הללו נכנסים הפעם, לראשונה, לתערוכה פומבית דיוקנאות של ילדיו של שקין, התבוננות אינטימית על חיי המשפחה, בציור קלאסי.

"פגשתי פעם בניו-יורק, בארוחת ערב, את הגלריסט מייק וורנר, שאמר לי 'אמן צריך למצוא את השפה שלו ולדבוק בה'. הייתי אמן צעיר וחסר ניסיון ובהשפעתו, המון שנים הייתי שורף ומשמיד עבודות שלא נראו לי 'בסגנון שלי'. התייחסתי אליהן כאל ניסיונות פחות טובים. ואז הזמינו אותי להציג בגלריה ווייטצ'אפל, וכשנפגשתי עם האוצר אמרתי בטון מתנצל שיש לי עוד דברים בקנה - והוא אמר לי: 'יופי! אתה עובד על פרויקטים'. הרגשתי שקיבלתי לגיטימציה לעשות דברים שונים.

"היום אפשר לראות שהכול בסוף מתחבר. תכנים שונים וטכניקות שונות מתחברים לעבודות חדשות". זו גם הסיבה להחלטה להציג הפעם יותר מסדרה מממוקדת אחת של עבודות. "תמיד כשאני מוציא תערוכה, אני מרגיש שאני צריך להתרכז בתקופה מסוימת, בדבר אחד - וזה מבחינתי כמו לעבוד עם יד קשורה. אני מרגיש שהתערוכה נמנעת מההקשרים הנוספים שקורים מסביב. הפעם החלטתי להעשיר אותה ולהראות יותר חתך זמן, לחשוף ולהדגיש רבדים שונים בעבודה".

גלריה זימק, רחוב ה' באייר 68 כיכר המדינה תל-אביב

דייט מהיר עם אמן

האוצרת שרי גולן-סריג יזמה ספיד-דייט אמנים, אוצרים ומבקרים, בחלל המארח גם תערוכה

באירוע "ספיד דייטינג אמנות", שנערך בשישי, שאותו יזמה והפיקה שרי גולן-סריג, הוזמנו 18 אנשי מקצוע בעלי השפעה בעולם האמנות, אוצרים, גלריסטים, יזמים, אספנים וכותבים בתחום, לפגישות היכרות זריזות עם אמנים. המטרה - לשכלל את השיח, ליצור הזדמנויות ולחולל התרחשות עתידית.

האמנים ברובם הם יוצאי הקורס של גולן-סריג: "כל מה שלא לימדו אתכם בבית ספר לאמנות", שאותו הקימה בעקבות תחושה של חסר בשוק האמנות. את הקורס, המתקיים במתכונת של סדנה וליווי אישי, סיימו כבר יותר מ-40 אמנים. חלקם בוגרי בתי ספר לאמנות עם תואר ראשון או שני וחלקם אוטודידקטים או כאלה שלמדו במסגרות פחות פורמליות. כולם יוצרים באופן פעיל וחלקם אף מציגים בגלריות מובילות ובמוזיאונים בארץ.

אך מפגש אישי ובלתי אמצעי עם יזמת ואוצרת "צבע טרי", עם מי שהקים את חממת האמנות האינטרנטית ארטלאב ועם אספן ותיק - אלה הזדמנויות נדירות לאמנים שמחפשים את דרכם בשוק. "הקורס נועד לתת לאמנים כלים לקידום ולפיתוח קריירה של אמן", מסבירה גולן-סריג את הרציונל. "המפגש הוא חלק מפריצת דרך והרחבת מעגלי ההיכרות".

כך, כל מומחה פגש 6-7 אמנים, וכל אחד מהאמנים הציג את העשייה שלו באופן מהודק ומקצועי, באמצעות תיק עבודות. החשיפה ההדדית קיבלה נופך נוסף בזכות החלל שאירח את האירוע: בלובי בניין המגורים ברחוב הירקון 96, שם תיפתח ביום חמישי הקרוב תערוכת "ציור לנצח" שאצרה גולן סריג, בהשתתפות חלק מהאמנים שהגיעו גם לדייט.

זוהי עוד דרך חדשנית לחשיפה לאמנות ולהעשרה הדדית של חלל, קונים פוטנציאליים ואמנים המחפשים קירות להציג על גביהם.

התערוכה פתוחה לקהל חינם, בתיאום מראש, רחוב הירקון 96, תל-אביב. טלפון: 054-2330511