"הבנתי שאני חייב לחזור לפרנס את המשפחה, לכן חזרתי לשחק"

הפורוורד בן ה-33, בעונתו השביעית בקבוצה (על-פני 12 שנים), לא אמור היה לשחק כדורסל העונה. "כבר פרשתי, אבל החלטתי לחזור", הוא מתמצת את הסוגיה בריאיון ל"גלובס". בלו אינו משתמש במילה "נאלצתי" בהקשר חזרתו לכדורסל ולישראל, אך הוא גם אינו מכחיש את האמת. "בשנה שהייתי מחוץ לכדורסל לא התפרנסתי. עשיתי הרבה מאוד דברים. סיימתי לימודים, השתלמתי כעיתונאי ספורט בטלוויזיה, אפילו ניסיתי לאמן קצת ולהיות סוכן שחקנים. אבל לא הרווחתי כסף. ולצערי לא פרשתי מהכדורסל עשיר. הבנתי שאני חייב לחזור לפרנס את המשפחה, להגדיל את החסכונות שלנו. לכן חזרתי לשחק".

בלו, שחזר כאילו לא עזב, מעמיד ממוצע נקודות דו-ספרתי למרות שהוא עולה מהספסל. היד נותרה כשהיתה, גם הריבאונד, ההגנה והקילר אינסטינקט. "אני לא יכול לומר שהגוף שלי לא סובל פה ושם, בעיקר הברכיים. אבל בגדול, אני מרגיש טוב, אפילו טוב מאוד. כדורסל זו העבודה הכי קלה בעולם מבחינתי".

הוא אף פעם לא נתן למשחק להלחיץ אותו, וגם הפיינל-פור לא מדיר שינה מעיניו. "אני הולך למילאנו כדי ליהנות וכדי לנצח. איזו שאלה. צסק"א קבוצה מצוינת. אני יודע שיש להם תקציב גדול משלנו ואולי שמות גדולים משלנו. אבל הדברים האלה לא מנצחים משחקי כדורסל. רק תשוקה, שכל ויכולת במשחק נתון מנצחים משחקים. אז גם אם אנחנו אנדרדוג, אני אוהב את העמדה הזאת".

הוא היה שותף למכבי הגדולה בכל הזמנים, זו עם פארקר, וויצ'יץ', שאראס ובאסטון שזכתה בשני גביעי יורוליג רצופים (2004, 2005). בהשוואה לאותה קבוצה אדירה, מכבי הנוכחית היא סתם אוסף של שחקנים - לא הכי מוכשרים או כריזמטים, אבל כאלה שבניגוד לקבוצות מכבי רבות הצליחו להתעלות מעל לציפיות. "במשך כל העונה מעט מאוד אנשים מחוץ למועדון חשבו שאנחנו מסוגלים להעפיל לפיינל-פור. שמעתי את זה כל העונה מסביב. אבל אני מכיר את המערכת ומכיר את השחקנים, והאמנתי שכן ניתן לעשות זאת. מבחינתי, להעפיל לפיינל-פור זו המטרה האמיתית. זה סימן שהיתה לנו עונה מאוד מוצלחת. כי זה לא דבר שקורה כל שנה או שנתיים".

הוא טוען ש"הקבוצה הזו מיוחדת בעיקר בכך שהיא מורכבת משחקנים שהם בני אדם נהדרים, והכי חשוב - אנחנו מחוברים. אני לא יודע אם היתה בעבר במכבי קבוצה כל כך מחוברת. גם בקבוצות הכי גדולות תמיד היו קליקות. לא במובן שלילי. אבל בדרך כלל האמריקאים היו חברים של עצמם, והישראלים של עצמם, ותמיד היו קבוצות בתוך הקבוצה. אבל הקבוצה הזו ממש לא כך. אולי בגלל שהיא כל כך רב-לאומית. אולי אלה סיבות אחרות, אין לי מושג. אני רק יודע שאין לנו כמעט אגו בקבוצה ושהחיבור מדהים".

בלו, מעין ילד נצחי, מוצא עצמו כשחקן הווטראן בקבוצה, זה שצריך לעוץ עצות ולהיות כתף תומכת לצעירים. "אני עושה את התפקיד הזה בכיף. ועוד מי שעושה אותו זה ניקולה וויצ'יץ'. אנשים לא מבינים כמה הוא חשוב להצלחה שלנו. ניקו זה אחד האנשים המדהימים והחכמים שיצא לי להכיר. הוא נכס". באופן עקיף, וויצ'יץ' גם אחראי לחזרה של בלו מעונת הפרישה. "כשהייתי שחקן צעיר, ילד, ניקו אמר לי: 'תנהל יותר טוב את הכסף שלך'. הוא ודיון תומאס תמיד אמרו לי את זה. אבל אני לא הקשבתי. נתתי את הכסף ליועץ השקעות בבנק בארה"ב והוא קנה באופן אוטומטי אגרות חוב. בסוף גיליתי שהשקעה באגרות חוב היא לא ממש ערובה לרווח גדול. פרשתי מכדורסל לאחר קריירה מוצלחת ולא הייתי איש עשיר".

עדיין בלו החליט ללכת עם הלב לפני קרוב לשנתיים ולחזור הביתה לקליפורניה. אשתו פתחה עסקי מכירה באי.ביי לעתיקות והוא חזר לאוניברסיטה. "זו היתה השנה האחרונה שיכולתי להשלים את הלימודים שלי על מלגה, אז ניצלתי אותה. חוץ מזה, ניסיתי לעשות המון דברים וראיתי שגם אם אני נהנה מחלק מהם, אף אחד לא נותן לי מתנות בארה"ב. ובעיקר - אף אחד מהדברים שעשיתי לא הכניס לי כסף. אז החלטתי לחזור, אבל לא רק לכדורסל. לצד המשחק, אני לומד השנה המון לבד על עסקי הנדל"ן והביטוח. אני אפילו קורא את האתר של 'גלובס' באנגלית כמעט מדי יום כדי להתעדכן מה קורה בתחומים הללו בארץ. זה מה שמעניין אותי. וזה מה שאעשה אחרי הכדורסל".

בשנת הפרישה פרשנת את משחקי הקולג' שלך (USC) ברדיו של האוניברסיטה. וגם ניסית לאמן ולהיות סוכן. כלומר, רצית להישאר סביב המשחק?

"אני מאוד אוהב את המשחק. אבל אם ארצה לאמן, אז בארה"ב לא יתנו לי לאמן יותר מקבוצה של חטיבת ביניים. כי אין לי קשרים וניסיון שם. אותו דבר עם פרשנות, מקסימום יתנו לי לפרשן בתחנת רדיו באוניברסיטה. וגם להיות סוכן שחקנים מוצלח אי אפשר בלי ניסיון וקשרים ואתה צריך לבנות יחסים עם שחקנים כבר כשהם בכיתה ח' או ט' אם אתה רוצה להצליח במקצוע הזה באמריקה. אז החלטתי שלמרות האהבה הגדולה שלי למשחק ולמה שהולך מסביב, זה לא בשבילי לעבוד בזה פול-טיים".

בלו שגדל במשפחה בין-גזעית, בן לאב שוטר שחור ולאם יהודייה (שנפטרה כשהיה בן 14), שיחק מדי יום שעות בסל שבחצר הקדמית. "הייתי משחק בעיקר לבד", הוא משחזר, "כל הילדות דמיינתי שאני משחק נגד מג'יק ג'ונסון, או לארי בירד או קארים עבדול ג'אבר. ותמיד הכדור בידיים שלי בשניות האחרונות ואני חייב לקלוע את סל הניצחון נגדם. לימדתי את עצמי שאני צריך לעשות דברים די קשים ולצלוף סלים די מטורפים כדי לנצח אותם עם הגב לקיר. לכן כל החיים אני לא מפחד לקחת זריקות ברגעי ההכרעה, כי אני עושה את זה מהילדות".

הוא סיים קריירה מצוינת במכללת דרום קליפורניה אך לאכזבתו לא נבחר בדראפט ונאלץ לנצל את יהדותו ולהגיע לישראל. "אני מרגיש ישראלי לכל דבר. זו המדינה שלי. זו המדינה שנתנה לי הזדמנות להתפרנס ולעשות את מה שאני אוהב. וכאן אני גם הכי מוכר. גם שיחקתי שנתיים בנבחרת. אבל למרות זאת הבית שלי הוא בלוס אנג'לס ואני מאוד מחכה לחזור אליו בסיום העונה".

בלו אינו מוכן להתחייב אם ימשיך לשחק כדורסל בעונה הבאה. "במכבי בדרך כלל רוצים תשובות על זה מוקדם אבל אמרתי להם שאין לי מושג והם לגמרי מבינים וסבלניים איתי. החבר'ה בהנהלה חברים שלי". הוא גם לא פוסל שום הצעה מקבוצה אחרת, למשל הפועל ירושלים שיכולה להיות מאוד מעוניינת במתאזרח הפרודוקטיבי. "אני לא יכול לפסול שום הצעה מראש, אבל באמת שזה מאוד מוקדם".

מבחינת בלו זה עדיין מוקדם לסכם את העונה. "הדבר היחיד שמעניין אותי עכשיו הוא לנצח במשחק הבא בחצי הגמר נגד צסק"א ואז בגמר. ואז - לזכות באליפות". בלעדיו, מכבי לא זכתה בתואר הכמעט קבוע בעונה האחרונה. בלו אינו מופתע . "אגיד לך את האמת, יותר קשה לנו לפעמים בארץ מאשר באירופה. זה בגלל שאלו שתי ליגות שונות לחלוטין ודי קשה לנו להיערך אליהן בנפרד. בישראל הכדורסל הרבה יותר פרוע אבל גם יותר אתלטי. יש יותר זרים אמריקאים וכל שחקן נגדנו נותן את הנשמה. באירופה הקבוצות הרבה יותר גדולות ומסודרות. בכל מקרה, חזרתי למכבי כדי לזכות בכל התארים. להניף את גביע היורוליג ולקחת את האליפות. אם אין לך מטרות כאלה, אז חבל על הזמן שאתה משחק כדורסל. אני לא משחק כדי לא לנצח. זה בכלל לא מעניין אותי".