אולימפיאדה שווה במיוחד

עשרים ושישה חודשים לפני אולימפיאדת ריו, פרק זמן שהוא כהרף עין למתכנני אירוע בקנה מידה כזה, ומארק טוד (52) לא נח לרגע. הבריטי החייכן, יליד מנצ'סטר, יועץ בינלאומי לנגישות שאחראי להנגשת המשחקים האולימפיים והפראלימפיים בלונדון 2012 ובמשחקי החורף הפראלימפיים בסוצ'י, עובד כיום במקביל על שני פרויקטים עצומים בגודלם: המשחקים האולימפיים והפראלימפיים בריו 2016, ואולימפיאדת טוקיו ב-2020.

טוד, הנחשב כיום למומחה מספר אחת בעולם להנגשת מתקני ציבור ענקיים לקהלים גדולים, הוא האדם שבזכותו הפכו המשחקים האולימפיים והפראלימפיים למקום ידידותי, משלב ומותאם הרבה יותר לצופים שעד כה הדירו מהם את רגליהם (ואת כסאות הגלגלים שלהם).

רשימת התארים והפרויקטים המרשימה שלו זיכתה אותו לאחרונה במדליית האימפריה הבריטית מטעם מלכת אנגליה. הוא הקים את ארגון "גישה חופשית" (Access All Areas) ועומד בראשו; יועץ לכל אירוע אולימפי ופראלימפי המכבד את עצמו; אחד מכותבי ספר ההדרכה לנגישות של הוועד האולימפי הבינלאומי ועוד.

מאולימפיאדת בייג'ין ועד משחקי החורף בסוצ'י (שם היה עליו להתאים את הנגשת המשחקים לתנאי השטח של הרי הקווקז המושלגים), מלונדון ועד טוקיו, טוד הוא האיש שדואג לכך שכל איש ואישה, ללא הבדל דת, גזע, מגדר, צבע, או מגבלה נראית או סמויה - יוכל ליהנות מההפנינג הענק, שנועד לחגוג את הישגי האדם, המצוינות, האתגר ואת הרוח הספורטיבית. חלק מההבנה של טוד לצרכים המיוחדים של המוגבלים פיזית נעוץ בעובדה שהוא עצמו נעזר בכיסא גלגלים ממונע, ומתמודד עם נכות פיזית מאתגרת במיוחד.

בראיון קצר שערכתי עמו, הצגתי את עצמי כעיתונאית וכאם לשני בנים, שהצעיר, בהם מתמודד עם נכות מלידה. טוד סיפר לי כיצד קיבל מהוריו חינוך בלתי מתפשר, שעודד אותו לממש את מירב הפוטנציאל שבו.

בגיל 21 כבר אחז בתואר במדעי החברה ובמינהל ציבורי, ואז הבין שחריצותו, הידע שרכש והקסם האישי הבלתי מבוטל שלו, לא מרשימים את שוק העבודה כמו כיסא הגלגלים שבו הוא יושב. מאותו רגע בחר להקדיש את הקריירה שלו ל-Disability Politics, קידום המדיניות בנוגע לבעלי מוגבלויות, והקים ארגון לשירותי ייעוץ במנצ'סטר. מאקטיביסט מקומי הפך למומחה עולמי.

מונגש זה טוב לכולם

לארץ הגיע כאורח של ועידת הנגישות השנייה שארגנה עמותת "נגישות ישראל". לאורחי הכנס סיפר על אחורי הקלעים של אולימפיאדת לונדון. "המטרה הייתה להנגיש את האירועים במובן הרחב ביותר", הוא אומר. "חשבנו שיהיה נהדר אם אדם לקוי ראייה יוכל להיעזר בשירות חיווי קולי, שיספר לו כל מה שמתרחש במהלך המשחקים, או שכל אתר יהיה מצויד בשירותים משלו עם מעלית, לנוחות כל הצופים". המהלך הוכיח את עצמו כמשתלם: במשחקים האולימפיים בלונדון היה האזור המוקצה לכיסאות גלגלים הגדול ביותר עד כה - רוב המקומות נמכרו, ולמשחקים הגיעו יותר ממאה אלף בעלי מוגבלויות.

"מעבר להיותה עניין חברתי, הנגשה היא בעלת משמעות כלכלית בלתי מוטלת בספק", הוא אומר. "הרי אנשים מוגבלים לעולם לא ייסעו לבד. הם תמיד יגיע לאירועים בליווי חברים או בני משפחה, ולכן השקעה בהנגשה תניב עוד ועוד הכנסות לאירוע. מה גם שתוחלת החיים המתארכת מרחיבה את מעגל בעלי המוגבלויות, שהם צרכני פנאי ותרבות".

טוד אינו מדבר על הכללה או על שילוב של בעלי מוגבלויות מסיבות אלטרואיסטיות, ולא בטון רחמני ומתחסד. אולי דווקא מפני שהוא מכיר את הנושא באופן אישי, הוא מצליח להבהיר עד כמה האינטרס להנגשת אתרים ואירועים הוא הדדי וחיוני לכולם, ולא רק לציבור בעלי הצרכים המיוחדים. זאת מבלי להיכנס לשאלה הפילוסופית "מיהם בעלי צרכים מיוחדים" - שהרי במובן מסוים, כולנו כאלה.

לפיכך כ**לל התכנון את המתחם כולו, ולא התמקד ב"מתחמי נכים" שמדירים אותם מההתרחשות, והתייחס גם לצרכים של קבוצות אחרות. "בסך-הכול 1% מ-25 אלף מושבים - 250 מושבים - הוקצה לבעלי כיסאות גלגלים. יצרנו גם מרחב למשפחות, כדי שיוכלו לשבת בנוח יחד עם הילדים. גם מערכת הכרטוס אפשרה לאנשים לרכוש באופן עצמאי כרטיס שמותאם לצרכים שלהם - נניח, ליד המעבר או קרוב למסכים - בדיוק כמו כל אדם אחר. לא הקצ*ינו קו טלפון מיוחד לבעלי מוגבלויות".

אפילו התחבורה הציבורית אל האולימפיאדה וממנה הותאמה לכולם, כולל מערכות מידע לנוחות כלל הנוסעים: "תחבורה ציבורית שטובה לאנשים עם מוגבלויות, טובה בעצם לכולם", מסביר טוד: "היא טובה גם להורים, לילדים, לקשישים, ללקויי ראייה ושמיעה, ולכל מי שמבקר בלונדון בפעם הראשונה. היום יש בכל האוטובוסים בלונדון הנגשה פיזית, שמיעתית וחזותית. נדרשו לנו עשרים שנה כדי להחליף את כל צי האוטובוסים, עד שזו הפכה להיות הנורמה".

היבט אחר של שילוב בעלי המוגבלויות בקהילה ומניעת הדרתם היא הגברת הנראות שלהם. באוליפיאדת לונדון, מספר טוד, נעשה מאמץ לשלב מתנדבים בעלי צרכים מיוחדים בצוות העובדים. ובשילוב בצוות העובדים, הוא לא מתכוון לתיוק מסמכים במשרדים אחוריים, אלא לעמידה בפרונט, כשווים בין שווים. "אחת המתנדבות שלנו, אישה בעלת כישורי למידה מוגבלים, הייתה זו שקיבלה את פני הקהל ב'ברוכים הבאים למשחקי 2012'. נהגים בעלי מוגבלויות הסיעו אח"מים משדה התעופה לכפר האולימפי. יצרנו התאמות למכוניות לפי צורכי הנהגים, והם ליוו את האח"מים כל השבוע".

איפה זה ואיפה אנחנו

מי שהאזין להרצאה של טוד בכנס הנגישות, יכול היה רק לפלבל בעיניו מרוב קנאה. איפה אנחנו ואיפה כל זה. זה לא סוד שהחברה הישראלית זקוקה עדיין לשינוי תפיסתי מהותי, לחריש חינוכי וחברתי עמוק, כדי להפוך אותה מציבור של תופסי חניות נכים ("רק לחמש דקות, מה קרה?") לאנשים שרואים בהנגשה ובשילוב צורך חברתי מובן מאליו.

אומר יובל וגנר, יו"ר עמותת "נגישות ישראל": *המצב בארץ בתחום נגישות איצטדיונים ואירועים גרוע ביותר. מארק טוד הוביל ללא ספק מהפכה בעולם. אני מאמין שהרצאתו והסדנה שהעביר יהיו זרז לתהליך שינוי גם אצלנו. לנו, כעמותה, הוא נתן כלים מקצועיים ברמה הגבוהה ביותר*.

טוד: "אנחנו, בבריטניה, עוסקים בכך כבר 25 שנים. בישראל, שהיא מדינה צעירה, מדובר בצעדי ענק, שמתרחשים כעת. אתם בדרך לשם, ויש לכם את כל מה שצריך כדי להיות בין המדינות המובילות בתחום השילוב והנגישות. ישראל היא הרי מדינה שמעריכה מצוינות, אז תהיו מצוינים גם בזה. כולנו רוצים נגישות מחר בבוקר, אבל זהו מהלך שדורש זמן. שילוב מורכב מהרבה דברים. התאמה של מבנים לוקחת זמן, אבל שינוי של גישות ושל תרבות לוקח דורות. קשה לשנות דפוסים קיימים. צריך להשקיע במבנים נגישים, ובמקביל ליצור מחויבות חברתית, ולהיאבק איפה שצריך. הדבר החשוב ביותר הוא מעורבות של בעלי מוגבלויות בעשייה - ככל שיהיו יותר מנהיגים ויועצים שהם בעלי מוגבלויות בעצמם, כך העולם יהיה טוב יותר מכפי שהוא היום".

האתר של מארק טוד: http://theaccessarea.com