האוצר יכריז על גופים פיננסיים כ"גופים ציבוריים"?

בודק האם להכריז עליהם גופים ציבוריים הגדרת בנקים, חברות ביטוח ובתי השקעות כגופים דו-מהותיים תאפשר להחיל עליהם פיקוח הרבה יותר צמוד וחריף, גם בסוגיית השכר ■ הערכות: היוזמה תזכה לתמיכה גורפת בכנסת

יעל אנדורן / צילום: יניב אדרי
יעל אנדורן / צילום: יניב אדרי

בכירים באוצר בודקים אפשרות לפתוח במהלכים להכרזת גופים המנהלים כספי ציבור כ"גופים דו-מהותיים" או "גופים מעין-ציבוריים". ההערכה היא שאם התהליך הזה יגיע לאישור הממשלה, ואם יהיה צורך בתיקוני חקיקה, תהיה לכך תמיכה גורפת בכנסת. זאת, חרף הסבירות הגבוהה שהגופים הללו - בנקים, חברות ביטוח ובתי השקעות - יפעילו לחץ כבד ביותר על המחוקקים, בעיקר באמצעות עובדיהם והאיגודים המקצועיים הנתונים להשפעתם.

הבדיקה באוצר מתנהלת בחודשים האחרונים בשקט רועם, נוכח ההתנהלות המתריסה-אדישה של המנהלים והדירקטוריונים בעניין שכר המנהלים הבכירים, מול הדרישות המפורשות והחוזרות של האוצר לצמצום התגמולים המופרזים. הגדרת בנקים, חברות ביטוח ובתי השקעות כגופים דו-מהותיים תאפשר להחיל עליהם פיקוח הרבה יותר צמוד וחריף, גם בסוגיית השכר. לפי שעה, זו מטרה מרכזית של שר האוצר יאיר לפיד, המנכ"לית יעל אנדורן, הממונה על שוק ההון והביטוח דורית סלינגר, והחשבת הכללית מיכל עבאדי בויאנג'ו.

הנחת היסוד היא שעלות השכר - בנוסח "יד רוחצת יד" בין מנהלים לדירקטורים בגופים הללו - גוררת אחריה שכר גבוה לעובדים, בדגש על הבנקים, שבאה לביטוי ברמת הוצאות כבדה וגבוהה במיוחד ביחס למקביליהם בעולם. עלות זו מהווה גורם נוסף וישיר לעלות הגבוהה במיוחד המוטלת על הציבור בגין פעילותו הכספית בדרך של דמי ניהול גבוהים, עמלות, ומרווחים גבוהים משמעותית (הפער בין הריבית שמקבלים לקוחות מהציבור בפיקדונות לריבית על האשראי שהם לוקחים) - ולכל זה השפעה ישירה על יוקר המחיה.

הזווית המשפטית

"גוף דו-מהותי"-"גוף מעין-ציבורי" הוא גוף שהתאגד מכוח המשפט הפרטי, ואולם עקב מאפיינים נוספים, כגון מילוי פונקציה ציבורית חיונית או זיקה מוסדית לגופים ציבוריים, ישנה הצדקה להחיל עליו את דיני המשפט המינהלי. זו איננה הגדרה בחוק אלא מונח שהפסיקה, בעיקר בבית המשפט העליון, עשתה ועושה בו שימוש - בעיקר בהתייחסות לבנקים. מכאן גם עולה ההרחבה הנדרשת לכל גוף שמנהל כספי ציבור, כמו חברות ביטוח ובתי השקעות.

הפסיקה קבעה שוב-ושוב כי הבנקים הם גופים מעין-ציבוריים, בעיקר בכל הנוגע להיותם כפופים לחובת אמון רחבה כלפי הציבור. "בתי המשפט פסקו כי הבנקים בישראל הם גופים מעין-ציבוריים. הוסבר כי הבנקים ממלאים תפקידים ציבוריים רבים, הם משמשים שלוחים לביצוע מדיניות ממשלתית ומהווים צינור להעברת הלוואות ממשלתיות לציבור. כן נאמר שיש בפעילותם של הבנקים מאפיינים של שירות לציבור והוזכר כי הבנקים זוכים לגיבוי מאת בנק ישראל להבטחת פיקדונותיהם של לקוחותיהם. במקרים אחרים צוין כי הציבור רואה את הבנקים כגופים מעין-ציבוריים. בהיות הבנקים גוף מעין-ציבורי, נפסק שיש לחייב אותם בסטנדרט של התנהגות גבוה במיוחד, ועל כן הוטלה עליהם חובת אמון..." - כך בעמוד 60 לספר "חובת האמון הבנקאית" מאת פרופ' רות פלאטו-שנער, ראש המרכז לדיני בנקאות במכללה האקדמית נתניה.

נימוק נוסף נתנה הפסיקה לצורך סיווג הבנקים כגופים מעין-ציבוריים בהיותם ספקי שירות חיוני לציבור. מעורבותם בחיים הפיננסיים של כל פרט ופרט במדינה כה עמוקה, עד כי לא ניתן לתאר אפשרות לנהל את ענייניו הפיננסיים של הפרט ללא הבנקים, שאין כמעט אזרח שאינו נזקק לשירותיהם. ואפילו רק למשכנתא, לערבות בנקאית, לקבלת משכורת כשכיר, או לקבלת גמלה או קצבה מהביטוח הלאומי - בהעדר אפשרות לקבל תשלום במזומן. לכך אפשר להוסיף את מעמדה של המדינה כמי שנותנת, בחוק, את התנאים המחייבים הזרמת כספי ציבור, שמביאים לחיזוק מעמד חברות הביטוח. המדינה מחייבת הפרשות לפנסיה לכל השכירים, מחייבת ביטוח רכב חובה (נזקי גוף). כמו כן המדינה מווסתת את התחרותיות בענפי הבנקאות, הביטוח וההשקעות על ידי התערבות בכניסת מתחרים. עוד גורם לסיווג הבנקים כגופים מעין-ציבוריים נוגע לעובדה שבעתות משבר בבנקים - באחד, כמו בבנק למסחר, או בכולם, כפי שהיה בפשיטת הרגל הכללית של הבנקאות בפרשת ויסות המניות ב-1983 - נתנה המדינה גיבוי, התערבה במשבר ופיצתה את לקוחות הבנק. המדינה התערבה גם בחברת ביטוח, והניסיון מראה שעד היום המבוטחים לא הפסידו במשברים.

רמז דק לכוונת האוצר עלה בוועידת שוק ההון של "גלובס", שהתקיימה בתחילת חודש זה. בתשובה לשאלה הנוגעת לשכר מנהלי הפיננסים והפנסיה אמרה המפקחת סלינגר כך: "...ברמה הכללית, אני חושבת שהשכר בתחום הפיננסי לא מידתי. מדיניות הממשלה הקימה מערכת פנסיה ראויה לשבח. מודל לחיקוי. גורמים שונים בעולם באים ללמוד אותו. חוקקו חוקים שמכריחים להפריש לביטוח פנסיוני. במקביל, ניתנו היתרים למספר קטן של גופים לנהל את דמי הפנסיה. אז יש ביקוש, יש היצע שהממשלה נתנה על פי שיקול דעתה, ולכן הם בעיניי גופים ציבורים לכל דבר ועניין, ולכן צריך להיות להם שכר ציבורי. היקף הנכסים גדל היום ל-1.1 טריליון, ויגיע ליותר מ-2 טריליון ב-2020. הרבה כסף מנוהל, הרבה רווחים, וצריך לשקול את טובת הציבור. יש לזה חשיבות רבה, ואני לא רואה אותה באה לידי ביטוי בשכר בגופים המפוקחים.."

מי נגד?

נציין כי לעמדה התומכת בסיווג הבנקים כגופים מעין-ציבוריים ודו-מהותיים יש גם מתנגדים; רובם אנשי משפט המזוהים עם האינטרסים של הבנקאות, ואחרים הם בעלי שיקולים עצמאיים הטוענים שאין להחיל את המעמד המעין-ציבורי באופן אחיד וכולל - אלא רק על תחומי פעילות מסוימים.

דעה: הגיע הזמן להפסיק לשחק משחקים

למה גם האוצר אשם בקרקס התקשורתי סביב שכר הבכירים ואיך נשכחו העובדים בכל הסיפור הזה פופוליזם, חזירות, זובור, לחצים - אלה המילים המאפיינות את השיח המתלהם סביב שכר הבכירים במגזר הפיננסי בשבועות האחרונים. הגופים המוסדיים והבנקים מרגישים שהמתקפה עליהם מוגזמת, שהרגולטורים ובראשם משרד האוצר מנסים לגזור עליהם קופון בתדמית הציבורית, ואילו בצד השני הרגולטורים וגם התקשורת אומרים שהם אטומים ומנותקים, ושהגיע הזמן להפחית את השכר. איך הגענו למצב הזה, ומה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב - הנה כמה נקודות במלחמה על שכר הבכירים:

לא הבינו את הרמז

שכר הבכירים נמצא בטיפול של הרגולטורים זה זמן. קודם ועדת נאמן ניסתה לטפל בו, אח"כ הגיע בעקבותיה תיקון 20 ובין לבין גם היו הוראות שונות כמו זו של המפקח על הבנקים בנוגע לקביעת תוכנית תגמול לשכר הבכירים. באחרונה נודע כי שר האוצר, יאיר לפיד, סבור ששכר הבכירים במגזר זה אינו ראוי (על אף שלא ממש הביע התנגדות לבונוס שלקח באחרונה חברו למפלגה, השר יעקב פרי, בעבור תפקידו כיו"ר מזרחי טפחות). לפיד מקדם יוזמה אגרסיבית בדמות הגבלת שכר הבכירים ל-3.5 מיליון שקל.

בכל פעם שהייתה הנחייה רגולטורית בסוגיית שכר הבכירים, נראה אותו תרחיש - כסף רב משולם לעורכי דין ושלל יועצים, בכדי שיבנו תוכנית תגמול שמצד אחד תעמוד בכל הדרישות הרגולטוריות החדשות, ומנגד עדיין תאפשר לבכירים לקחת שכר נדיב של מיליוני שקלים בשנה.

נראה כי בחברות הציבוריות (ולא רק במגזר הפיננסי) העדיפו לשמור על ראש קטן ולהסתפק בעמידה בדרישות הרגולטוריות כמו שהן, מבלי להפנים את המסר שעומד מאחוריהן והוא: "חברים, מספיק. ישראל היא מדינה קטנה, שבה כולם מכירים את כולם, מדינה שבה הפערים החברתיים גדולים, ומעמד הביניים עובד קשה ולא מצליח לסגור את החודש. במצב שכזה, לא ראוי שתיקחו שכר כה גבוה ובפער כה ניכר לעומת העובדים שלכם".

התוצאה של התהליך הזה היא הזובור הציבורי שעברו בתקופה האחרונה כמה מראשי המגזר הפיננסי - מאייל לפידות בפניקס, דרך אלדד פרשר במזרחי טפחות, יוסי בכר בדיסקונט וגם רקפת רוסק עמינח בלאומי. במגזר הפיננסי לא מבינים מה פשר המתקפות: "כל תוכניות התגמול שלנו עברו כחוק את אישור כל המוסדות והרגולטורים, אז מה זו ההתנפלות הזו?" הם תוהים.

מוטב שכבר עכשיו הבכירים יפנימו שהאווירה השתנתה - שלא מספיק רק לעמוד בכללים היבשים, אלא צריך ללכת עם הלך הרוח הציבורי ולא נגדו, משום שאחרת, היוזמות הרגולטוריות והמתקפות יהפכו רק יותר קיצוניות.

די למסרים ולמצעדי הבושה

מהצד השני נמצאת המתקפה של משרד האוצר והעומד בראשו - השר לפיד - שהחליט להילחם בשכר הבכירים בכל הכוח. אלא שתהליך זה הפך למבזה - כל משחקי "המסרים" ומצעדי הבושה למיניהם לא אפקטיביים ולא מכובדים.

אם באוצר חושבים ששכר הבכירים במגזר הפיננסי צריך לעמוד על 3.5 מיליון שקל, אז שיקבעו זאת בצורה חדה וברורה. הרי האוצר קבע שניתן להעניק שכר של יותר מ-3.5 מיליון שקל - הוא פשוט לא יוכר לצורכי מס. אז אם זה מותר, למה מי שקובע טווח גבוה ממנו חוטף על הראש. אם רוצים לקבוע גבול אבסולוטי, אז צריך פשוט לקבוע אותו - בלי משחקים ובלי מסרים.

מספר הקסם

האם הצבת רף של 3.5 מיליון שקל היא הפתרון לטיפול בשכר הבכירים? לא בטוח. מי אמר ש-5 מיליון שקל זה שכר חזירי, ואילו 3.5 מיליון שקל הוא שכר סביר? יש כאלה שחושבים שגם 3.5 מיליון שקל זה מוגזם, אז איפה הגבול?

רק בשבוע שעבר התבטאה בעניין יו"ר מרצ, ח"כ זהבה גלאון, כשאמרה: "ההמלצה להגביל את גובה השכר ל-3.5 מיליון שקל עדיין אינה מספיקה, משום שעדיין מדובר בסכום עתק שאינו משקף תשלום הוגן או ראוי, אלא חזירות".

אז מה בכל זאת אפשר לעשות? ישנן דרכים נוספות להגבלת שכר הבכירים. הראשונה היא לקבוע מנגנון שלפיו השכר יוכל להיות פי סכום מסוים מהשכר החציוני בחברה. הצעה זו גם תסייע בהקטנת הפערים בתוך החברות, וגם תיתן מוטיבציה למנהלים להעלות את שכר העובדים שלהם.

אפשרות נוספת היא לקבוע מס הכנסה גבוה מעל שכר מסוים. לדוגמה, מעל 3.5 מיליון שקל ישולם מס של 80%, או כל מספר אחר שיהיה גבוה משמעותית ממדרגת המס הגבוהה ביותר היום. מס כזה יעביר את המסר שהמדינה חושבת שהכנסה מעל שכר מסוים אינה מוסרית, ושהיא רוצה לקחת את החלק שלה.

ומה ההבדל בין הצעה שכזו לעומת ההצעה של האוצר, שלפיה שכר גבוה מ-3.5 מיליון שקל לא יוכר לצורכי מס? הטלת מס גבוה על המנכ"ל תקטין את המוטיבציה שלו למשוך משכורת גבוהה. לעומת זאת, בהצעה הנוכחית של האוצר, מי שיספוג את המס, או ליתר דיוק לא יוכל להכיר בה כהוצאה מוכרת למס היא החברה. אלא שבחברות גדולות - ובמיוחד בחברות מתחום הפיננסים - מדובר בסכומים זניחים, לכל היותר כמה מיליוני שקלים בודדים. לדוגמה, לבנק כמו בנק הפועלים, שמרוויח יותר מ-2 מיליארד שקל בשנה, עוד כמה מיליוני שקלים בהוצאות המס זניחות בעבורו, ולא מהוות מוטיבציה להוריד את שכר הבכירים.

לעומת זאת, לשכיר ש-80% משכרו שמעבר ל-3.5 מיליון שקל ינוכה כמס, זה כבר יותר אפקטיבי. וגם אם זה לא אפקטיבי והשכר עדיין יהיה גבוה מ-3.5 מיליון שקל, לפחות נדע שחלק הארי זורם לקופת המדינה, ולכן בעקיפין חוזר אלינו.

חשוב להדגיש שאם הולכים על פתרון בצורת מס, הוא חייב להיות מגובה גם בטיפול של תכנוני מס, כדי שלא נמצא עצמנו עם פתרון לא פרקטי, שבו המנהלים (שוב) מוצאים דרכים חוקיות לעקוף את המגבלה.

למה רק פיננסים?

משרד האוצר ממקד את הטיפול שלו בבכירים במגזר הפיננסים. ההתמקדות במגזר זה נובעת מכך שמדובר בגופים עשירים, שעושים את רווחיהם מכספי הציבור, ובמקרים רבים גם לא מתמודדים עם יותר מדי תחרות או איומים דרמטיים על הכנסותיהם.

אלא שעולה השאלה, מה עם שאר החברות ממגזרים אחרים? הן אינן מרוויחות מכספי הציבור? האם ראוי שמנהלי חברות מזון, נדל"ן וקמעונאות יוכלו להרוויח 5-10 מיליון שקל (ולעתים גם יותר), והאם לא ייווצר עיוות מסוים במשק, שבו המנהלים של הבנקים הגדולים בישראל, המנהלים עשרות אלפי עובדים, ירוויחו 3.5 מיליון שקל, בה בשעה שמנכ"לים של חברות נדל"ן ירוויחו פי 2 ופי 3 מהם?

ועוד לא דיברנו על הקופסה השחורה, והיא השכר שמושכים עורכי דין, רואי חשבון, מנהלי קרנות השקעה ושלל יועצים ומתווכים פיננסים. שכר שמגיע פעמים רבות גם כן לכמה מיליוני שקלים בשנה (כך לדוגמה, רק באחרונה פורסם שהחתמים בהנפקת חברת אקסטל גרפו 23 מיליון שקל). מכיוון שמדובר בקופסה שחורה, החגיגה שם גדולה, וגם היא נעשית מכספי הציבור, בדיוק כשם ששכר המנכ"ל משולם מכספים אלה. אך בגלל שאין שקיפות ואין ביקורת ציבורית, אין גם מגבלה.

הדיון בשכר הבכירים הוא דיון ערכי, המתחבר לעניינים נוספים כמו הקיפאון שמרגישים מרבית העובדים במשק, והפערים ההולכים ומתרחבים בחברה. אם רוצים לטפל בשכר הבכירים, צריך להחיל זאת על כל המשק, ולא רק על מגזר אחד, גם אם הוא מושך אש.

שכר הבכירים
 שכר הבכירים