הסיפור המלא: כתב "גלובס" עם צה"ל בעזה; "אנחנו מנצחים"

המח"ט והנחש

"הפלסטינים הכינו את עצמם שנים לאירוע הזה"

אל"מ עופר וינטר, מפקד חטיבת גבעתי, מכיר את עזה טוב: שני עשורים של לחימה בחמאס עושים את שלהם והוא אחד המפקדים המעורים ביותר בצה"ל בתא השטח המסובך הזה. כשהוא מדבר על קשת האיומים הוא לא משלה את עצמו. נחושה ועיקשת ככל שתהיה הלחימה של חייליו - את איום המנהרות של עזה אפשר לפתור רק בהרתעה.

חירבת ח'יזעה נמצאת מול קיבוץ ניר עוז. אנחנו שואלים אותו אם אחריו יוכלו הקיבוצניקים לחזור לישון: "אני חושב שכן", הוא אומר, "אבל אני לא בטוח שההכרעה במשימה הזאת היא באמצעות מציאת כל הפירים אלא בהבנה מצד הפלסטינים שזה פשוט לא משתלם להם. כשתושבי החירבה יחזרו לכאן ויראו מה קרה פה, עם כל הרעש וכל הצלצולים של חמאס, הם יבינו".

בלב חירבת ח'יזעה, בין תלולית עפר שמחפה על נגמ"ש לבית נטוש שמשמש כעת עמדה של צה"ל, הוא מספר לנו על מסרון שקיבל מהמשפחה. וינטר לא לחוץ על כלום, לא דחוף לו לצאת מכאן: "יש כאן קן צרעות ואנחנו צריכים עוד זמן כדי לבצע את המשימה".

קצת לפני כן, צופרי האזעקה בגוש דן הופעלו. מטח נוסף לעבר תל אביב, אזעקות גם בערים נוספות. אנחנו שואלים אותו אם יש תסכול: "עד שלא נגיע לכל מקום לא נוכל לנטרל את השיגורים לישראל", הוא מודה ביושר, "אבל אני לא עוסק בסיום המערכה אלא בפתרונות טקטיים: אם נידרש. אין כוח שיכול לעצור אותנו. אפשר להכריע אותם, ברור שאפשר. זה קל. הפלסטינים הכינו את עצמם שנים לאירוע הזה, אבל נוכל להם. אנחנו מסוגלים ועובדה שאנחנו עושים. הכי חשוב זה לדעת לתפוס אותם מהמקום הנכון.

"יצא לי להגיד לראש הממשלה שיש שני סוגים של בעלי חיים ארסיים בישראל: נחש ועקרב. נחש אתה תופס מהראש; עקרב אם תתפוס אותו מהראש תחטוף עקיצה. החוכמה היא לדעת איפה לתפוס, וכאן אני חושב שתפסנו אותם במקום הנכון. אם נמשיך כך אני חושב שנצליח לתפוס אותם בעוד כל מיני מקומות ולכסח אותם כמו שצריך".

בינתיים הוא ממשיך לטהר את העיירה הנטושה. ברקע יש תקרית טרייה: צנחנים נכנסו לבית ונתקלו בשישה מחבלים. התנהל קרב יריות וכל השישה נהרגו. וינטר מרוצה מתוצאות התקרית, לחיילינו שלום.

יש המון עבודה בשטח והוא מבקש זמן. הוא לא המפקד היחיד בגזרה שביקש בסוף השבוע את הזמן הזה: "אני מקווה שלא יעצרו אותי עכשיו כי יש לי עוד הרבה מה לעשות כאן ובעוד מקומות. כמה ימים? אני לא רוצה לקבוע. בעיני אפשר גם כמה חודשים, אבל זה לא תלוי בי. אנחנו לא יכולים לחיות במדינה שיש בה איום של טילים ושל מנהרות שמגיעות אל היישובים. זה בלתי נסבל. זה קו אדום. הפעולה הזאת היא צורך. אני חושב שזאת מלחמה ושצריך להבין את זה. ברגע שאנחנו משתמשים בכל הכלים ובכל האמצעים זאת מלחמה ולא מבצע. ידעתי את זה מהרגע שיצאתי למשהו שאני לא יודע מתי אני מסיים אותו. גם עכשיו אני לא יודע מתי אני מסיים אותו".

ועדיין, אל"מ וינטר מדבר על ניצחון ברור וחד-משמעי: "אנחנו מנצחים בגדול. אחרי שהם יגלו את הנזק, את מספר ההרוגים האמיתי שלהם ויראו שכל מה שבנו קרס ונהרס - לא יהיה ספק בניצחון שלנו".

העיירה ההרוסה

"המנהור לישראל התחיל מחירבת ח'יזעה"

הלחימה בעזה עוד תיגמר והשקט היחסי יחזור, אפילו אל הרצועה הצפופה, הלחוצה והנפיצה הזאת. רבים מתושביה שנענו לקריאות צה"ל לסגת ממנה טרם ההפצצות ישובו לבתים הרוסים. בצה"ל מקווים שהם יתבעו מחמאס דין וחשבון על האסון ועל החורבן שהביא עליהם. אי אפשר שלא.

העיירה חירבת ח'יזעה שבדרום רצועת עזה הרוסה והתנועה בה נעשית תוך דילוגים מעל הריסות של בניינים שעד לפני שבוע עמדו על תילם. חמאס, שהפך כמעט כל בניין מגורים לעמדת ירי, לחמ"ל או למלכודת מוות לחיילי צה"ל - שם אותם למטרות עבור מטוסי קרב וכלים אחרים של חיל האוויר. אחרים היוו מטרה לכוחות הרגלים שהשתלטו על העיירה בתחילת התמרון הקרקעי ביום חמישי שעבר, כשנפתחה מהם אש כבדה של טילים נגד טנקים לעבר החיילים.

חירבת ח'יזעה, עיירה שמונה 13,000 איש, ריקה מאדם אחרי שהתושבים הסתלקו ממנה ביממה שקדמה לתמרון הקרקעי. מאות שעוד נשארו שם הסתלקו כשכוחות גבעתי בפיקודו של אל"מ וינטר ביחד עם לוחמי גדוד הצנחנים השתלטו עליה. בצה"ל מספרים לנו שהעיירה הזאת היא אחד המעוזים המרכזיים של חמאס בדרום הרצועה שמוחזק בידי אחד הגדודים החזקים של הארגון, ושבשונה משאר הגזרות שבהן פועלים הכוחות בפאתי הערים והכפרים - כאן הכוחות פועלים בעומק העיירה.

מהמסגד שבמרכז החירבה, כך המח"ט קורא למקום, נשאר גל הריסות. הוא פוצץ באופן יזום בידי כוח הנדסה לאחר ששימש את חמאס ללחימה ולאחסון של אמצעי חבלה: "כל המנהור הראשוני לישראל התחיל כאן", מספר לנו קצין המבצעים של גבעתי, רס"ן ירון. "מקו הבתים הראשון של העיירה הזאת זה עניין של 500 מטר והם בתוך ישראל".

באוויר נישא ריח של גופות. זה מסוג הריחות שאי אפשר לטעות בהם. חמאס לא חושף את מספר ההרוגים שלו בלחימה מול ישראל, ובצה"ל מעריכים בזהירות כי מדובר ב-250. איש לא מסוגל להעריך כמה הרוגים שוכבים שם, מתחת להריסות של חירבת ח'יזעה. בינתיים, אלפי תושבי העיירה המוכה הזאת פליטים לא רחוק משם בעיבסאנים, הכפרים שמדרום לחאן יונס. הדי הפיצוצים מגיעים עד אליהם, ולרבים מהם לא נשאר לאן לחזור.

התחבולה וההשתלטות

"כמעט שאין פה בית שאין בו רוע"

חמאס חיכה לצה"ל בחירבת ח'יזעה, וניכר שיצא מגדרו כדי להנחיל לו אבדות. את הבניינים שחולשים על ציר התנועה המרכזי של העיירה הוא הפך לעמדות קרב: תצפיתנים, חוליות של צלפים, חוליות נ"ט, כולם חמושים מכף רגל ועד ראש. המפקדים בשטח מספרים שכמעט כל בית שימש ללחימה: "מצאנו רימוני יד בתוך שידות בחדרי ילדים. תגיד, אתה היית מגדל את הילדים שלך עם רימוני יד במגירה?", שואל אחד הקצינים בשטח תוך התקדמות מהירה בין ההריסות. הגזרה עדיין לא נקייה ממחבלים והתנועה נעשית במהירות. אף אחד לא רוצה להיות במרכז הכוונת של צלף.

"כמעט שאין פה בית שאין בו רוע. כמעט בכל מקום שנכנסנו אליו מצאנו אמצעי לחימה. זה אחד ממעוזי החמאס ופועל כאן אחד הגדודים החזקים שלו. יש פה תשתית לחימה גדולה ואנחנו עוד עובדים על זה", מספר המח"ט וינטר. על הציר המרכזי של העיירה הוטמנו מטעני חבלה רבי עוצמה, חלק מקבלת פנים מדממת שניסה להכין חמאס לצה"ל. ימים אחר כך, על הגג של בניין הסמוך לאותו ציר, וינטר מספר כיצד השתלט עם לוחמיו על העיירה: "הכניסה הייתה חלקה. ציפינו לפחות ללחימה מול מחלקה שלמה אבל לא נתקלנו בלחימה משמעותית. התחבולה הזאת הוציאה אותם מאיזון", שחזר.

כוחות נכנסו במשוריינים ממוגנים. הזלדות המפוקפקות והבלתי ממוגנות ששמשו את גולני בכניסה הטראומטית לסג'עייה, נשארו במקרה הזה בשטח הכינוס.

אחרוני הלוחמים שנכנסו לחרבת ח'יזעה באור ראשון כבר נתקלו בהתנגדות עזה: "היה קרב קשה. באותו הבוקר הלוחמים התמודדו עם מארב נ"ט וקיבלו טילים מכל מקום אפשרי. טילי נ"ט מטווח ארוך ומטווח קצר - מכל הסוגים היו שם. קיבלנו סיוע קרוב של חיל האוויר. כל הבתים האלה מסביב, שנפלו, קיבלו טיפול מחיל האוויר שעזר לנו לנטרל איומים. היה לנו פצוע קשה שפונה מכאן תחת לחימה".

בשעות הראשונות להשתלטות נהרג בגזרה אחד מלוחמי הצנחנים. הכוח היה בשטח פתוח בפאתי העיירה וחיפש מנהרת תקיפה. לאחר מכן הסתבר כי הוא כבר סרק מעל התוואי של המנהרה. מחבל חמוש בקע מבטן האדמה, הכוח זיהה אותו, אבל רס"ן י' מגבעתי מספר שהכול קרה כאן מהר מאוד: "המחבל יצא, זיהינו אותו ונורה לעברו צרור. המחבל התפוצץ - או בגלל שהחזיק מטען או בגלל שנשא חגורת נפץ. חייל שלנו שהיה במרחק של 5-6 מטרים ממנו קיבל את כל ההדף ונהרג. הפיר של המנהרה שחיפשנו נחשף באותו רגע. ככה זה כאן: בסוף המחבל יוצא כך שאתה לא מבין מאיפה זה הגיע".

טיהור העיירה נעשה בזהירות: המלכודות פזורות, רק מחכות ללוחמים. קבלו את אחת השיטות של חמאס עזה, קטלוג קיץ 2014 - מבנים ספוגים בבנזין: "הם שופכים בנזין על קירות, על ספות, על רהיטים", מתאר סא"ל אבינועם מהצנחנים.

"מצפים שהכוחות ייכנסו פנימה לסריקה, ישגרו אל הבניין טיל, יבעירו וימוטטו אותו על החיילים. אנחנו יורים קודם את הטיל, מנסים לפעור פתח בקיר. בניינים עולים באש, חלקם קורסים".

ועדיין, מפקדי צה"ל בדרום הרצועה מדווחים על מקרי כניעה, ויותר מכך - מקרי בריחה מצד מחבלי חמאס. לאחר תחילת התמרון, הורה אל"מ וינטר לחייליו לנצור את האש למשך שלוש שעות כדי לאפשר לתושבים שעוד נשארו בעיירה להתפנות. מחבלים מחמאס, הוא מספר, פשטו מדים, על אזרחי, נטמעו בהמונים וברחו איתם לכיוון העיבסאנים.

מנהרות ומחילות

המטרה: מסע הרג בישראל

המסבחה, פנס ראש ועוד כמה אביזרים שמצאו כוחות גבעתי מעל הפיר המבוטן של מנהרה שנחשפה במרכז העיירה, מעידים על מחבלים שעזבו את המקום בחופזה. הפיר נמצא בחצר בית, מעליו מבנה בטון שכיסה על כרייתו. הוא קשור לרשת מסועפת של מנהרות שמתחברות לעורק תת-קרקעי מרכזי באורך של יותר מקילומטר שמוביל רק לכיוון אחד - מסע הרג בישראל. מבחינת מחבלי חמאס, לחזור מטבח כזה בחיים עם שבויים ישראלים ובאותה מנהרה - זה בונוס.

הכניסה אל המנהרות האלה בלעדית ללוחמים מיומנים מיחידות יהל"ם (יחידת הנדסה למשימות מיוחדות) וסיירת סמור של צה"ל. המשימה מסוכנת: קריסה, מלכוד, היתקלות עם מחבלים, מה לא.

"הפיר הזה מדהים", מפרט סא"ל אבינועם. "הוא נכנס 25 מטר פנימה. המנהרה פונה ימינה, שוברת שמאלה ומתיישרת לכיוון הארץ. היא נפתחת מצד ימין לחדר לחימה. מצאנו שם שקים שנראים כמו שקי חול, אבל יש בהם מטעני חבלה. אני לא הייתי שם. נכנסים לשם כוחות מיוחדים בסיוע של רובוטים ואמצעים נוספים". מתחת לגרם מדרגות של בית אחר, פיר קטן שדומה לחור של מחילה, מסונף לאותה הרשת: מדי פעם מחבלים עולים מפיר כזה, משחררים מכת אש אל הכוחות וחוזרים אל המנהרה - עד הפעם הבאה. צה"ל מחפש פתרונות יצירתיים כדי לפגוע בהם.

אל"מ וינטר שומע את הדיבורים על הפסקת אש ויודע עוד כמה עבודה יש לו כאן: "אסור לצאת מפה בלי שסיימנו לטפל במנהרות. בכל מקרה, גם אם תהיה הפסקת אש, נישאר כאן עוד שבוע ונמשיך לטפל בזה". והכוחות שלך שיפעלו כאן, אנחנו שואלים, הם יהיו חשופים לאש: "אם כך, זאת לא הפסקת אש", הוא עונה.

בינתיים, כוחות הנדסה מיוחדים יזמו את פיצוץ המנהרה. רק כך ניתן להבטיח הרס מוחלט שלה, באופן ששום מעקף לא יוכל לחדש את פעילותה. "אנחנו עושים את המשימה הזאת ביד רמה", אומר אל"מ וינטר. "כבר נגענו במספר תשתיות מנהור וכל זה כשאנחנו במרחק קצר יחסית מהארץ".

שעות אחרי שאנחנו יוצאים מהחירבה, היתקלות נוספת, קטלנית: סמ"ר גיא בוילנד וסמ"ר עמית יאורי, שניהם לוחמי הנדסה קרבית, נהרגו כשמחבלים שיצאו מפיר מנהרה פתחו לעברם באש. המחבלים, שלושה במספר, חוסלו במהלך ההיתקלות בידי אחד מהכוחות שפועלים בעיירה. בהמשך אותו היום שני מחבלים אחרים ניסו לחטוף חייל שנפצע במהלך חילופי אש. לוחמי שריון שמיהרו להגיב ירו לעבר המחבלים והרגו אותם.

לוחם ותרנגולת

"סוף סוף אנחנו מגנים על המדינה"

גלי האהבה שמרעיף העורף ניכרים היטב בשטחי הכינוס שבהם מרוכזים הכוחות ליד גבול עזה: נגמ"שים מעוטרים בציורים ובמכתבי אהדה של ילדים מכל רחבי הארץ, אזרחים שמבקשים להוקיר תודה מתייצבים לפני החיילים עם סלים שעמוסים בכל טוב. בחירבת ח'יזעה, לוחמי הצנחנים וגבעתי אוכלים ממנות קרב, לידם תרנגולות תשושות שהשאירו מאחור תושבים שברחו מהלחימה, מנהלות את מלחמתן הצודקת על כל פירור.

הם מדלגים בין עמדות, מקפידים לא לבלוט יותר מדי: אחרי 9 ימים של לחימה, רובם מכיר היטב את הסביבה. הם ערים לסכנות, לומדים את הדפוסים של חמאס ומתנהלים בהתאם. מבינים ששאננות היא מתכון לצרות: "גיבורים אמיתיים. אריות. מלאים ברוח לחימה", אומר עליהם המח"ט.

שניר, לוחם תושב דימונה, אומר שהוא מרגיש "שסוף סוף אנחנו מגנים על המדינה. קשה לראות את המדינה חוטפת טילים. עכשיו אנחנו עושים את העבודה". אנחנו מזכירים לו שאחד ממטחי הרקטות שנורו לעבר ישראל במהלך המבצע כוון לדימונה ופגע פגיעה קטלנית במשפחה מהפזורה הבדואית. הוא עונה שהמחשבות שלו בבית, אבל בראש ובראשונה במשימה: "האמונה שלי במשימה חזקה. עם קשר לירי לדימונה ובלי קשר לירי לדימונה. יש פה ושם היתקלויות, אבל אנחנו הרבה יותר חזקים מהם".

עמית, לוחם צנחנים, תופס עמדה עם אם-16 דרוך לצד חברו, אסף. מעליהם סככת צל מאולתרת. הם מאבטחים חברים למחלקה בעת הסתערותם על מנות קרב. פה ושם יש גם קרב עם תרנגולות רעבות: "אימא, אני אוהב אותך", זה מסר שמבקש עמית להעביר לעורף, "אנחנו שומרים עליכם מפה".

ומקולה של אימא בחזרה אל השטח: לא מדברים כאן על פחד, לא מביעים ספקות בצדקת המערכה, אבל העיניים טרוטות ופה ושם ניכר שהפיזיולוגיה עושה את שלה. באוויר יש מתח, האדרנלין בשמיים. חלק מהלוחמים שנמצאים כאן סגרו בסוף השבוע האחרון שבת שמינית הרחק מהבית ומהעוף של אימא. מגזרת איו"ש, שבה פעלו נגד תשתיות חמאס בעקבות חטיפת שלושת הנערים (נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגלעד שעאר - י.א), הם הוקפצו ישר אל המנגל של הדרום. חלק מהלוחמים כבר הספיק לצאת מאזור הלחימה לאחד משטחי הכינוס הסמוכים לעזה למנוחה קלה, מקלחת, התרעננות, לראות עופות מסוג אחר. המפקדים גם אישרו להם לשלוף את הסמארטפון ולהוציא שיחה אחת או שתיים לאימא, רק כדי לבטא געגוע וחיבה לשניצל.

"שמונה שבועות? מה זה בשבילנו? רק התחלנו", מצחקק סא"ל אבינועם. "הפעילות כאן מורכבת בלשון המעטה, אבל אנחנו מרגישים בבית. ללוחמים שלנו יש מוטיבציה גבוהה, הם מבינים שזאת מלחמת 'אין ברירה' ושהיא הכרחית. אנחנו שמחים שהמהלך הקרקעי מצמצם קצת את הירי לישראל, פוגע בדיוק שלו. גדודי חמאס במרחב הזה כבר שבורים, התפרקו לגמרי. חמאס במצב קשה מאוד. חירבת ח'יזעה שינתה פנים לחלוטין ביממה האחרונה. עכשיו המקום הזה נראה יותר טוב משנראה לפני שבאנו". סא"ל אבינועם ממשיך לחייך.