למה תמים לחשוב שהאוכלוסייה בעזה תתקומם נגד חמאס?

בן-שיחי, איש ג'באליה, שטח בפניי תהייה שהטרידה את תושבי הרצועה. שיחתנו הטלפונית התקיימה בימיה הראשונים של המערכה, שעוד מעט ימלאו לה ארבעה שבועות. הוא שאל מדוע הציבור בישראל מאפשר לצה"ל ולממשלה להרוג מאות אזרחים שאינם מעורבים בלחימה. היכן השמאל בישראל, הוא התעניין, למה אינם יוצאים בהמוניהם לרחובות, ואיך אתם יכולים לצפות במה שהמטוסים שלכם עושים לנו, ולשתוק.

כמה שעות אחר-כך זומנה לי ולכמה מעמיתיי שיחה עם אלוף בצה"ל, מאלה שכמה מכם מכירים את שמו, כדי שיסביר את מהלכי המלחמה, ומדוע רוב ההרוגים ברצועה הם ילדים, נשים ואזרחים שאינם קשורים לחמאס. האלוף אמר בערך כך: אכן, צה"ל וממשלת ישראל קיבלו החלטה להסיר את הכפפות. כל בית שיורים ממנו, יותקף. כל משגר שיירה, יושמד. בית פרטי ששימש את הזרוע הצבאית בכל דרך שהיא, יופצץ.

הקצין הוסיף כי איננו תוקפים מטרות תמימות סתם לשם ההנאה, אלא רק אם הן שימשו למטרות מבצעיות. הוא הודה שתוצאותיה של הגישה הזו אכזריות, והביע צער על מות אזרחים. אבל רק כך, לשיטתו, תגזול ישראל מחמאס את היכולת להשתמש באזרחים חפים מפשע כמעיל הגנה. זאת אמירה חשובה מצדנו, הוא קבע, גם כלפי חיזבאללה.

לא חזרתי עם התשובה המפורטת לידיד מג'באליה, וממילא הקשר עמו נותק. לך תדע איפה הוא נמצא, לאיזה מקלט דחק אותו הפחד מן המוות, ואולי זו סתם הפסקת חשמל, שהשביתה את הקשר הטלפוני.

השאלה שלו היא תמונת-ראי עצובה של תהיות שעולות גם בציבור הישראלי מאז ראשית המלחמה. רבים שואלים כאן, למה הציבור בעזה לא קם על תנועת חמאס ומקיא אותה מתוכו. תמונת הראי הזו היא תמצית הטרגדיה. כל אחד משני העמים מצפה שהאחר יעשה לו את העבודה.

לפלסטיני הממוצע, זה שהישראלי הממוצע מצפה ממנו להתקומם, יש חשבון עם שני כוחות גדולים מחמאס עוד לפני שהוא משמיע את קולו בגנות חמאס. האחד הוא ישראל. השני הוא מצרים. עד כה נהרגו קרוב ל-1,100 פלסטינים ב-23 ימי מערכה. רובם אזרחים שאין להם חלק בה והיא נכפתה עליהם.

אף שצה"ל מספק הסבר למדיניותו הנוקשה, הרי ההחלטה שתוארה לעיל לא לחוס על אנשי חמאס שפועלים מתוך בתים, נטעה טראומה עמוקה, אולי בלתי הפיכה, באוכלוסיית עזה. רצועה ארוכה של חורבן נמתחת בימים אלה מבית חאנון בצפון עד רפיח בדרום. יהיה זה תמים מאיתנו, הישראלים, לצפות מתושבי עזה להפנות את זעמם לחמאס תחילה.

מבחינתם, מצרים היא סייעניתה של ישראל בחנק שמוטל על הרצועה. ביכולתה לפתוח את מעבר רפיח ולאפשר לתושבי הרצועה מעט חמצן, אבל היא עשתה זאת בקמצנות רבה, שנולדה מתוך הצורך לחסל חשבונות עם חמאס. זה כמה שנים שמעבר רפיח סגור בהנחיה מקהיר, והוא נפתח אחת לכמה ימים או שבועות, למשך שעות בודדות ולמעבר של יחידי סגולה. המדיניות הזו מנעה מתושבי עזה, גם בימי שגרה, לעבוד בחו"ל, לקבל טיפולים רפואיים, לטייל בעולם הרחב וגם להרגיש מעט את אווירה הצח של החירות.

לכונן סטטוס-קוו חדש

ואף לו רצתה, אוכלוסיית עזה מוכה וחבולה בימים אלה מכדי שתעז להתקומם. השבוע תקף צה"ל את מאגרי הדלק של תחנת הכוח. הפסקות החשמל, שארכו 5 שעות בממוצע, הוכפלו. בגלל היעדר חשמל, שובשה גם אספקת המים. מאות משפחות, שאין להן קשר לחמאס, שרויות באבל משתק. יותר מ-6,000 נפצעו, וכ-100 אלף נטשו את בתיהם, חלקם לבלי שוב. מתוך הבוקה ומבולקה הזו, קשה לצפות לגלי מחאה כלשהם, ובוודאי לא כלפי חמאס. ועוד לא הזכרנו את העובדה שמדובר בארגון חמוש, חצי צבאי, שידכא כל מרידה פנימית בכוח הזרוע.

לא מתוך האוכלוסייה האזרחית של עזה תבוא ישועתה של ישראל. כדי לחתור לפתרון שירפא את סבלם של תושבי הדרום, על ירושלים לקבל אחת משתי ההחלטות: למוטט את שלטון חמאס בכוח הזרוע ולנסות להשיב לרצועה את הרשות הפלסטינית, או לכונן סטטוס-קוו חדש עם חמאס, בתוך שימוש במנופים דיפלומטיים ובינלאומיים. סטטוס-קוו שיגרום לשני הצדדים לראות בעימות אופציה אחרונה. נכון לעכשיו, בירושלים נוטים לאפשרות השנייה.

*** הכותב הוא פרשן גל"צ לענייני ערבים