בוכים ותומכים

אחרי חודשיים של אזעקות ומרחבים מוגנים, הציבור בישראל רק רוצה שקט. הוא אמנם לא מרוצה מתוצאות מבצע צוק איתן ומאשים את נתניהו בתגובה רופסת, אבל הוא לא ממהר להחליף את ההנהגה. מסקר מכון רפי סמית שנערך עבור "גלובס" עולה, כי 74% מהציבור לא סבור שתוצאות המבצע מחייבות את הקדמת הבחירות. את תחושת ההשפלה הקולקטיבית מוציא הציבור על נתניהו בסקרים. התמיכה ברה"מ פוחתת, הביקורת עליו גוברת, אבל הציבור לא מבקש את ראשו. הוא מעדיף יציבות שלטונית על פני אי ודאות פוליטית. הוא עייף מהבטחות של פוליטיקאים, ומעדיף לקטר ולהצביע שוב: נתניהו.

רה"מ יכול לשאוב עידוד זמני. גם בבחירות 1974, חודשים ספורים אחרי הכישלון הטראומטי במלחמת יום כיפור, עדיין זכו גולדה והמערך בבחירות. השפעות המלחמה והזרמים התת-קרקעיים ניכרו רק בבחירות שהתקיימו שלוש שנים מאוחר יותר, שהביאו למהפך.

חרף מסע ההשמצות מבית, רק 6% ממצביעי הליכוד רוצים להחליף את נתניהו. 94% הנותרים לא רואים במועמדים אחרים בליכוד כתחליף ראוי. זה לא מפתיע. אם יש הפתעות, הן במפלגות אחרות: יאיר לפיד, שהצהרותיו המדיניות לא נתפסו כאותנטיות, כנראה גם לא שכנע את רוב מצביעיו: 86% מהם מתנגדים להקדמת הבחירות. אפילו הם כנראה לא רואים בו מועמד לראשות ממשלה. 66% ממצביעיו של יו"ר האופוזיציה בוז'י הרצוג שכבש את האולפנים בדרישה להקדמת הבחירות, לא מזדהים עם הדרישה. לא ברור על מה הסתמך הרצוג. זה כנראה היה "וישפול ת'ינקינג".

אבל הנתונים המרתקים הם דווקא במפלגות הימין שקוראות תיגר על נתניהו: 70% ממצביעי הבית היהודי ו-71% ממצביעי ליברמן לא מוצאים בחמיצות שהותיר המבצע סיבה מספיק טובה להקדמת הבחירות.

ובכל זאת, שאלת הבחירות היא הכי מסקרנת במערכת הפוליטית, כי ממתי מתחשבים ברצון העם ולמי אכפת אם הבחירות היו רק לפני שנה וחצי. אף מפלגה לא באמת בשלה או רוצה להקדים את הבחירות, ובכל זאת, בלשכת ראש הממשלה פוקחים אוזניים ומנתחים כל התבטאות של כל שותף קואליציוני. בהנחה שלפיד לא יכול להרשות לעצמו לפרוש אם בכוונתו לשוב לראות את הכנסת לא רק בטלוויזיה, כל זרועות המודיעין של הלשכה עוסקות כרגע בשאלה האם ליברמן ייטוש את נתניהו, ממש כשם שנטש את ממשלת אולמרט ב-2008 לפני המו"מ עם אבו מאזן. ליברמן אמנם לא מככב בסקרים, אבל הוא לא איבד את חוש הציד הפוליטי שלו. בנט אמנם מטפס בסקרים, אבל צריך עוד קדנציה כדי להבשיל כאלטרנטיבה לראשות ממשלה, בעוד ליברמן המנוסה נתפס מתאים כבר עכשיו. הוא מסתמן כיחיד שיכול לקחת אליו את מאוכזבי הליכוד שגילו שהצוק איתן, אבל נתניהו לא.

כדי להתגבר על הבעיה יש מי בלשכת רה"מ שמשתעשע ברעיון חבירה של בנט ונתניהו לריצה בפתק אחד. הרעיון מהדהד בשני הצדדים. בנט יביא את הצעירים, נתניהו את ה-50 פלוס. עבור עוד קדנציה בבלפור נתניהו יהיה מוכן למכור שוב את הליכוד גם בעבור הבטחה לבנט שיהיה מס' 2 ברשימה המשותפת.

מקורבי נתניהו אומרים שהדברים לא נופלים על אוזניים ערלות, וגם בצד השני יש קשב. אולי זו הסיבה שכרגע הוא מעכב את האיחוד בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי. בסביבת נתניהו לא אישרו, אבל גם לא הכחישו. השאלה הגדולה היא איך תגיב למהלך שרה נתניהו. אחרי הכל, החיבור הזה עלול להיות ההבדל בין בואי שרה'לה הולכים לבואי שרה'לה נשארים.

מי בעד חיסול הטרור?

בעזה ובירושלים מנסים לשכנע ש"ניצחנו". בעזה תילי ההריסות מכחישים את הופעת הרהב והשחצנות של איסמעיל הניה, בירושלים כרסום ההרתעה והירידה החדה בסקרים מטילות ספק בדברי בנימין-הכתשה-נתניהו.

מי היה מאמין שנתניהו יהיה רה"מ שידשדש את ישראל במשך 50 יום כשת"א חוטפת טילים מעזה. החזק מול החמאס היה אמור להפוך את הרצועה לעיי חורבות יממה אחרי שהטיל הראשון התעופף מסג'עייה לרוטשילד.

המערכה נעדרה תחכום וברק, החל מהרגע הראשון שחמאס כפה על נתניהו להילחם וכלה במסיבת העיתונאים אמש שהצטיינה באפולוגטיקה. נדמה שרה"מ ניסה עלינו את אותה הטקטיקה שהפעיל מול חמאס. התשה. אותם נאומים ארוכים שחזרו על עצמם, אותן סיסמאות שבהן השתמש לאורך המבצע. כאילו קיווה שאזרחי ישראל ישתעממו עד שיכבו את המסך ולא ישימו לב שאין לו תשובות.

תרועת ניצחון לא נשמעה אתמול. היה הרבה עצב. נתניהו, יעלון וגנץ נראו מותשים, עייפים, רוצים לישון. נראה שאת התמונה הזו שלושתם לא יכניסו לאלבום הניצחון. מי שהיטה אוזן לא שמע את המילים "סיום המבצע". כרגע ההגדרה היא הפסקת אש. ואולי צריך לומר עוד הפסקת אש, ה-11 במספר. ואולי המערכה הגדולה באמת אולי עוד לפניהם.

נתניהו נהנה מהוואקום

בצה"ל מביעים שביעות רצון מניהול המבצע. ישראל לא נכנעה לסחטנות ולא נעשו טעויות אסטרטגיות, העובדות בשטח לא זקוקות לשכנוע, אומרים בכירים בצבא. ובכל זאת, 56% מהציבור לא סומך על נתניהו ויעלון שיביאו את הבעיה לסופה. המבוגרים נצמדים לקשישי הקבינט נתניהו ויעלון, הצעירים נוהרים לבנט ואיווט.

וזה הנתון הכי מפחיד עבור נתניהו. זו הבעיה שלו. הם שווים כולה כ-100 אלף איש. הדרמה היותר גדולה היא כשמחצית מציבור נותן לו ציון שלילי על תפקודו במבצע. ממר ביטחון נשאר רק הטעם המר. אז מה האלטרנטיבה? למזלו של נתניהו אין למי להעביר את האחריות. כרגע לא נראה שמישהו אחר מתחמם על הקווים מבחוץ. כל יריב מדרג ביניים היה מנצח אותו, אבל כולם קרסו: אשכנזי, ברק, אולמרט. נתניהו יכול להמשיך ליהנות מהוואקום.

וגם בתוך המערכת אין מחליף. בוגי הוא היחיד שמבחינה ביטחונית יכול היה להיות אלטרנטיבה, אבל נתניהו לקח אותו איתו ביגון שאולה. את מה שעשה נתניהו בקיץ 2006, לא עשו לו בקיץ 2014. בניגוד לנתניהו, שאחרי מלחמת לבנון השנייה הצליח לבנות את עצמו למנהיג לאומי מתוך הריסות הגרוטאה הפוליטית שנקראה ליכוד, במהלך החודש האחרון לא הצליח אחד במערכת הפוליטית לבנות את עצמו כאלטרנטיבה לראשות ממשלה. לא משמאל ולא מימין. ההתכתשות בימין מביאה להתחזקות מסוימת של בנט (14) וליברמן (12) אבל מדובר בקרב במשקל בינוני על מספר 2. שר החוץ יכול היה להוביל לראשות ממשלה לו היה יוצא למסעות הסברה בעולם ונותן גיבוי לרה"מ. במקום זה הוא עשה שתי מסיבות עיתונאים קטלניות, שעדיין לא ברור איך הציבור יאכל אותן. גם יו"ר העבודה בוז'י הרצוג פספס הזדמנות פז, למרות שקשה לצמוח כאלטרנטיבה בזמן מלחמה מהשמאל, אם כי כבר היו דברים מעולם. רבין כבש את השלטון ב-1992 אחרי רצח הלנה ראפ בבת ים. קמפיין העבודה הגאוני, שבו הוצג הליכוד כמי שלא מצליח להתמודד עם טרור, הביא לו את הניצחון.

וגם לפיד לא החמיץ הזדמנות להחמיץ. יש עתיד ממשיכה בצלילה העקבית ויורדת לראשונה מתחת ל-10 מנדטים. על מוחמד דף האיומים של לפיד כנראה לא עשו רושם, אבל את מצביעי יש עתיד הוא הצליח להפחיד.

קשה לראות איך לפיד יצא טוב בקרוב הוא יצטרך להחליט אם הוא מוותר על חוק מע"מ אפס ורומס את האמינות שלו; מתקפל ומעלה מסים; או מעביר תקציב גזירות והולך לחפש מי יצביע לו. שר אוצר שבמשמרת שלו יעבור תקציב כזה יתרסק, בוודאי כשהוא נבחר על הטיקט של דאגה למעמד הביניים. מצד שני, אם יפיל את הממשלה ויוביל את המדינה לבחירות מבלי שהצליח לממש אף אחת מההבטחות שלשמן נבחר, הוא יואשם בגרירת המדינה לבחירות. אנשיו של לפיד אובדי עצות. כרגע הם מושכים זמן. יכול להיות שלפיד כבר כותב את הנאום שבו הוא מסביר שנאלץ לדחות את מע"מ אפס בשל המלחמה, או את נאום הפרישה מהממשלה. הוא כבר ימצא את מי להאשים. את הנגידה, או את החרדים.