אם עליי למות או ליפול בשבי, מעדיפה לא ליפול בשבי

סגן שירן מכירה את מפת המנהרות ההתקפיות שחפרו מחבלי חמאס בעזה כמו שהיא מכירה את כף ידה. הרופאה הקרבית ד"ר רגינה, שהצילה חיילים שנפצעו מפצמ"ר בשטח הכינוס, התעקשה להישאר באזור התופת חודש וחצי, בלי לראות את הבית. באותם ימים ארוכים של לחימה בדרום, קצינת המרגמות לאה פיקדה על ירי של יותר מ-2,000 פצמ"רים מדויקים אל מטרות ברצועה, כשטייסת הבלק-הוק, סרן ט', הקפידה לטוס מהר, ובעיקר נמוך, אל כוחות הרגלים שפעלו בעזה - כדי לחמוק מאש נ"מ של מחבלים. סמלת אלינה הקפיצה את כוחות גבעתי וחיל הים אל המחבלים שניסו לחדור בצלילה לקיבוץ זיקים, פעלה בקור רוח תחת אש וסיכלה מרחץ דמים.

לראשונה משתתפות נשים לוחמות במבצע צבאי בהיקף רחב כל כך. מבצע צוק איתן הפך אותן לפורצות דרך. הן משרתות במקצועות המשמעותיים ביותר שפתוחים בפני נשים בצה"ל - רפואה, טיס, תצפיתנות, מרגמות ומודיעין. כל אחת מהן מסייעת לשנייה מתוקף תפקידה, וגם אם הן לא מדברות על 'רעל', הוא שם. עד לפני מספר מועט של שנים המושג הזה היה שגור בפיהם של לוחמים בלבד, ולמי שלא הסתער עם M-16 ועם שמונה מחסניות מלאות בכדורי 5.56 מ"מ, לא היה סיכוי להבין את פשרו. הלוחמות האלה מבינות את הסלנג הצה"לי היטב: הן חלק מההוויה המתפתחת של מערך לחימה שוויוני ופתוח. הפודרה היחידה שנראתה בסביבתן הייתה האדמה האבקתית שייצרו הטנקים באזורי הקרבות. בעיניים יש אש, הריסים מכוסים בשכבה עבה של אבק.

לגופן אפוד קרמי, בידיהן רובה סער עם מחסנית ב'הכנס', השיער הארוך נדחס לתוך כובע פלדה. הן לא עושות עניין גדול מהיותן בחזית הלחימה של צה"ל בארגוני הטרור בעזה. לא מרגישות שהן צריכות להוכיח משהו למישהו. מול העיניים יש רק מטרה אחת: ניצחון.

כשהן נדרשות לשאלה על אפשרות לחטיפה - אחד התרחישים המטרידים ביותר שאיתם התמודדו כוחות צה"ל בלחימה בעזה - האווירה מתקדרת. אף שלא אמרו זאת במפורש, ניכר שהמוות עדיף בעיניהן על פני נפילה בשבי. "אם זאת שאלה של למות או ליפול בשבי - אז התשובה היא לא ליפול בשבי", אומרת בקרית השליטה, סמלת אלינה. "התשובה היא לא ליפול בשבי בכלל", מחזקת ד"ר סגן רגינה פיקמן.

בין עזה לרפיח של קיץ 2014 הפרחים לא מלבלבים בקנה, אבל הבנות תופסות מקום מרכזי בצריח, מורידות את הפקודה 'אש'.

"אי אפשר לעצור"

סגן שירן, ראש מדור מנהרות

32 מנהרות תקיפה שמובילות מהשכונות המזרחיות של עזה לשטח ישראל פוצצו במהלך המבצע. ממדי האיום לא היו זרים לסגן שירן, 22, ראש מדור מנהרות באוגדת עזה. בזמן שהפרשנים התחרו על ניחוש מספר המנהרות ההתקפיות שמובילות חוליות מרצחים לישראל, סגן שירן ידעה את התשובה, הכירה כל מנהרה, כל התפתלות והסתעפות. "בהתחלה לא האמנתי שיש כמות כזו של מנהרות. אבל למדתי ואני מכירה את כל מפת המנהור לישראל, אז לא הופתענו מההיקף. ידענו על המאסה הזאת, וכן, כשהעמקנו בה זה היה מפחיד: מעין שוק ראשוני".

היא נכנסה לתפקיד ארבעה חודשים בלבד טרום המבצע בדרום. קצת לפני שבאה לאוגדת עזה, שירתה בפיקוד צפון וחקרה את מערך התמ"ס (תלול מסלול) של חיזבאללה - רקטות קצרות טווח ופצצות מרגמה. זה כלל מעקב קבוע, באמצעות מידע מודיעיני רציף, אחר התעצמות ארגון הטרור השיעי בלבנון, הכרת הפצצות והרקטות שברשותו, היכן הוא מאחסן אותן, ומאיפה ייעשו השיגורים לעבר ישראל בשעת פקודה.

אבל הצפון שקט יחסית כבר שמונה שנים, ושירן הרגישה שהיא זקוקה לאקשן, שיוועה לסיפוקים מידיים. אז היא עברה לגזרת עזה, שנתפסה כבעלת פוטנציאל של נפיצות מיידית. "תפקיד כזה, כמו שאני ממלאת עכשיו, אינו מובן מאליו בעבודה מודיעינית. כל איש מודיעין רוצה להגיע לרגע שבו הפעילות שלו עומדת למבחן, לראות את התוצאות בשטח, ולרוב זה לא קורה.

"בשגרה, אני והצוות שלי מחליטים אילו צירי מנהור קיימים, מגבשים תמונה, ואחת לחודש מציגים סטטוס לקצונה הבכירה. בזמן לחימה אנחנו מעדכנים את התמונה מדי יום. העבודה נעשית בצמוד לכוחות הרלוונטיים, יחידת יהל"ם (יחידת הנדסה למשימות מיוחדות) ולוחמי סמו"ר (סליקים ומנהרות), ואני מטמיעה אצל מי שצריך את המודיעין הכי עדכני".

בימי הלחימה היא עבדה מסביב לשעון עם הצוות שלה, שכולל שלושה חיילים. מעט שעות שינה בלילה, הרבה קפה שחור וטונות של אדרנלין - מחמת הצורך לקבל את ההחלטות מהר, ובעיקר נכון. כל מנהרה היא פצצה אדירת עוצמה ומתקתקת, פוטנציאל אמיתי למגה פיגוע. "אם הולכים לישון, קמים כל שעתיים כדי להתעדכן במה שקרה באותו הזמן", היא משחזרת את הימים שבהם הכוחות חיפשו בשטח פירים של מנהרות. "עיבדנו כל הזמן את המידע שהגיע, העברנו אותו אל הכוחות המתמרנים. בין לבין עשיתי גיחות אל המפקדות הקדמיות של היחידות הלוחמות, כדי להנחות את הלוחמים היכן לחפש, על פי המודיעין הטרי ביותר".

ערה לאחריות האדירה שעל כתפיה, היא לא עזבה את ערוצי הקשר עם הלוחמים עד שקיבלה אישור מהשטח להימצאות של מנהרה. "כשיש איתור - התחושה מדהימה. זה בינגו גדול. וחווינו את התרוממות הרוח הזאת כמעט בכל יום".

אבל גם במודיעין הטוב ביותר אין 100% הצלחה, ובכמה מקרים גם נחשפו חורים ברשת. חרף מאמצי הסיכול הגדולים, מחבלים הצליחו להבקיע מבטן האדמה לשטח ישראל, לארוב ולפגוע בכוחות צה"ל. "אלה הרגעים הקשים ביותר שהיו לי במהלך הלחימה, כמו במקרה שבו מחבלים הרגו לנו חיילים במוצב הסמוך לנחל עוז. במקומות שבהם לא הצלחנו להביא את ה'בינגו', זה כואב. ולמרות זאת אי אפשר לעצור, כי יש כאן איום שצריך להתמודד איתו, ולעקור אותו. זה רק חיזק יותר את האמונה של כולנו בצדקת המערכה".

"פעם ראשונה בהארד קור"

סרן ט', טייסת מסוק בלק הוק

כשכוחות ההנדסה פוצצו מנהרות, לוחמי החי"ר נלחמו בחוליות הנ"ט והטנקיסטים הפכו עמדות פיקוד ושליטה של חמאס לעיי חורבות - סרן ט', טייסת מסוק ינשוף (בלק הוק), ראתה את המלחמה מלמעלה. אבל לא יותר מדי מלמעלה, כי כשמסוקי חיל האוויר נתונים לאיום קבוע של נ"מ צריך לטוס נמוך, ובעיקר מהר.

ג'ינג'ית, גבוהה, בת 24, עם הספק לא מבוטל של 450 שעות טיסה. אביה, טייס קרב במילואים, הוא מנהל בית ספר, ואמה סגנית מנהל בבית ספר אחר. אחיה הצעיר נמצא בשלב מתקדם של קורס טיס. מבחינתה, קורס הטיס בא באופן טבעי, למרות שבהתחלה העדיפה להיות מדריכת חי"ר. נתוניה האישיים התאימו, והוצע לה לבוא למבדקים. מכאן, הכול פונקציה של השקעה ושל יכולת - והיא משוכנעת בכל לבה שהעיסוק בסוגיה של נשיות ובתפקידים בצבא עושה שירות רע לנושא.

"אני לא מייצגת את העדה הפמיניסטית בעולם. אני מייצגת רק את עצמי, כאדם שיש לו שאיפות, דעות וחלומות. אני בן אדם, אני ט', ואני לא מגדר: אם יש משהו שארצה לעשות, זה יהיה בלי להעסיק את עצמי בשאלות המקדימות מסביב להיותי אישה. אם מישהי חושבת על הגשמת השאיפות שלה במושגים מגדריים בזמן שהיא רוצה להגיע לתפקיד כזה או אחר, היא כנראה לא מתאימה לו. אנחנו ב-2014. הדברים האלה צריכים לבוא באופן טבעי".

ועדיין, השיח על תקרת הזכוכית לא נעלם.

"אם יש בנות שחושבות שיש בחברה בעיות ביחס לנשים, והבעיות האלה מהוות תקרת זכוכית - קיימת בעיה לא פחות גדולה אצל הבנות עצמן. תראה, יש לי חבר טוב, לוחם בסיירת מטכ"ל. אני מחזיקה ממנו בגלל שהגיע לאן שהגיע מבחינת התפקיד ומיצוי היכולות שלו, כפי שהוא מפרגן לי על התפקיד ועל סיום קורס הטיס ואומר 'וואו'. ההערכה צריכה להיות על ההישג עצמו, ולא על ההשתייכות המגדרית".

לראיון הגיעה במדי הייצוג הכחולים של חיל האוויר, אוזניה עדויות עגילי זהב צמודים. כשהיא לובשת את סרבל הטיסה, במסגרת פעילות מבצעית או בשעות של כוננות בטייסת, היא אותה ט', "אבל קצת אחרת, כי אין מה לעשות, לכל ארגון יש את ה-DNA שלו, וטיסה זה תפקיד שבמאפיינים שלו הוא גברי. למדתי לקחת חלק מהדברים האלה".

וכדי ליישר קו, פה ושם את מאמצת גם מניירות וסגנונות מתאימים?

"לאורך הדרך יש שלבים שצריך לעבור, ובאלה שקשורים לשטח ולניווטים - הצנעתי את הנשיות. יש מצבים שגם לא מתקלחים וכאלה, אז מה, אני אשים טבעת? לא בא לי להתעסק עם זה, וגם חבל על התכשיט. מחוץ לטיסה, כשאני בטייסת, במועדון או במשרדים, אני זאת אני. ועדיין - לא אסתובב שם עם סרבל טיסה ועם לק אדום על הציפורניים. זה גם אסור, וגם לא לעניין. וכן, נשים שונות מגברים, נקודה. הן שונות ברגישות, בסדר, בארגון, ויש לנו בכלל ראייה שונה על מצבים. אבל זה לא בא לידי ביטוי בשדה הקרב".

במסוק הבלק הוק שלה, מעל שמי עזה ובדרך לפינוי נפגעים מקרב כוחות צה"ל, סרן ט' היא טייסת קרה, מחושבת, מפעילה מקצוענית של מכונה אווירית שנעה במהירות ממקום למקום. "זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בהארד קור, אבל התאמנתי לזה הרבה מאוד זמן. כשנכנסים לתוך עזה, הדברים קורים מהר. בהרבה מאוד מצבים מחכים באוויר, לא רחוק מאזור האירוע, עד שהתמונה מתבהרת והפצוע מוכן לפינוי".

ואז את מקבלת את הפקודה להיכנס, כי יש בשטח פצוע אנוש.

"כל הסיפור הזה לא נמשך יותר משלוש דקות. המרחקים קצרים. נכנסים, נוחתים, מעלים פצוע. בסך הכול נשארים זמן קצר על הקרקע, וממריאים לשטח ישראל. המחשבות? כשנכנסים לעזה הטוסיק טיפה יותר מתכווץ והחושים קצת יותר מתחדדים, אבל אני לא שוכחת שאני נמצאת שם בדיוק שלוש דקות, ולוחמי החי"ר נמצאים שם כבר חמישה ימים.

"מאחור, במסוק, יש את אנשי 669 (לוחמי יחידת החילוץ וההצלה), מכונאים מוטסים, חובשים ואנשי רפואה, שמטפלים בפצוע ומייצבים את מצבו. אני עסוקה בטיסה, מסתכלת קדימה. השאלה היחידה שמעסיקה אותי היא איך להגיע הכי מהר שאפשר לבית החולים".

וכל זה כשאת ערה למוטיבציה של חמאס לפגוע במסוק שלך, ויודעת שפגיעה כזאת תספק לו את ההישג התודעתי שאליו הוא חתר לאורך כל תקופת הלחימה.

"יש כל מיני איומים בכל מיני דרגות סיכון על מסוקים. כן, זה מסוכן, וזו אחת הסיבות שאנחנו משתדלים לא לפנות את הנפגעים ממקום ההיתקלות, אלא ממקום אחורי ושקט יותר, שאליו כוחות הקרקע מובילים אותם. אבל לפעמים יש גם היתקלויות גדולות, פינויים לנקודות כאלה לא מתאפשרים - ואז נוחתים איפה שצריך".

עם מצב כזה היא נאלצה להתמודד באזור חאן יונס, כשבתקרית אש נפצעו מספר לוחמים, אחד מהם אנוש. "היה מספר רב של נפגעים, יותר ממה שמסוק ינשוף נושא בדרך כלל. בגלל הסיכון, הכניסו רק את המסוק שלי לשטח. לקחנו ארבעה פצועים, הפצוע האנוש ועוד שלושה קשים. לא כוונה אלינו אש, אבל הייתה המון אש במעטפת: כשמסוק נכנס לאזור לחימה כזה, מפעילים המון אמצעים להסחה והטעיה כדי לאפשר לו לנחות, לעשות את מה שצריך, ולהמריא בחזרה. לשמחתי, הפצוע שהוגדר אנוש - חי".

"מסביב אש תופת"

סגן לאה זמרו, ראש מדור מרגמות בביה"ס למקצועות חי"ר

ביום הלחימה ה-17, בשיא הקרבות בסג'עייה, נפצע קשה מג"ד גולני ונזקק לפינוי מוסק ובהול לבית החולים, כשמסביב אש תופת. "זה היה כמו בית משוגעים", מספרת ראש מדור מרגמות בבית הספר למקצועות חי"ר, סגן לאה זמרו.

בקשר נשמעו הקריאות של הכוחות בשטח לירי מאסיבי למיסוך באמצעות עשן, שיאפשר את חילוץ המג"ד הפצוע תחת אש. "צרחו לנו בקשר שצריך מיסוך ומהר. חלק מהבנות מעמדת המרגמות יצאו מהמקלחת, והייתה החלפת משמרות בעמדה. אחרות הלכו לאכול. היינו חייבות לפעול מהר: להכין טיווח של האזור, להקפיד על כל נהלי הבטיחות הדרושים, ולהכין את הפצצות המתאימות. בינתיים הקריאות בקשר למיסוך כבד רק גברו. בתוך פחות מדקה כבר העלינו 'עשנים' ראשונים לשטח. וזה היה ירי מתמשך ומאסיבי מאוד לעבר אזור הלחימה הזה".

היא זוכרת במדויק את מספר הפצמ"רים שעל שיגורם היא פיקדה במסגרת המבצע בעזה, קצת יותר מ-2,000. היא זו שהורתה לבצע ירי מאסיבי על אזורי שיגור הרקטות לעבר ישראל, והייתה מעורבת בהפגזות הריכוך בפאתי עזה טרם הכניסה הקרקעית. "פצמ"ר נחשבת לנשק סטטיסטי, אבל אנחנו עובדים עם מערכת מאוד מתקדמת מבחינה טכנולוגית, שמשפרת את דיוק הפגיעה במטרות".

את הפצצות, 13-15 ק"ג כל אחת, סוחבים החיילים. את קצב האש ואת נקודות הציון שאליהן מכוונות הפצצות, קובעת לאה. "התרגלתי לזה שלפני כל ירי, גם כזה שצריך להיעשות בתוך שניות בגלל צורך מבצעי דחוף, יש את הקריאות 'לאה, בואי שנייה'. אנחנו יורות לכל מקום שצריך: בית שממנו נפתחת אש לעבר הכוחות, חוליית מחבלים שמסתובבת בשטח, או חוליית משגרים של רקטות. תמיד יש את המתח הזה - אם פגענו טוב או לא. כשאומרים לנו שהיו פגיעות טובות, יש התרוממות רוח".

ללוחמות של לאה לא היה זמן לנוח על זרי הדפנה. במתאר של לחימה, קרב אחד דחק קרב אחר. "בלילה שבו החלה הפעולה הקרקעית לא הלכנו לישון. לא הפסקנו להפגיז - התחלנו לירות בשמונה בערב ולא הפסקנו עד עשר בבוקר למחרת. כל הלילה רק יורות, על פי פק"ל קבוע. ירי מאסיבי. מה לא ירינו שם: מיסוכים, ריכוך, הטעיה. היו לנו כמה לילות לבנים באותם הימים".

"פעלנו בכאוס מסודר"

ד"ר סגן רגינה פיקמן, רופאה גדודית בחיל השריון

בזמן שכוח המרגמות של סגן לאה המטיר אש על עזה, מחבלי החמאס והג'יהאד האסלאמי הפגיזו בפצמ"רים את שטחי הכינוס של צה"ל ואת יישובי עוטף עזה. פצמ"ר קטלני אחד, שנפל בשטח כינוס, ילווה את ד"ר סגן רגינה פיקמן עוד זמן רב. היא בת 28, רופאה גדודית בחטיבה 188 של השריון. "אני והצוות שלי היינו בהיערכות מבצעית ליד הגדר. ידענו שיש פצמ"רים בכל המרחב, שמענו את ההתרעות ואת הבומים ושמעתי גם את הבום הזה, הקטלני. בתוך שניות שמענו בקשר שהנפילה הייתה בשטח הכינוס ושיש נפגעים. היינו במרחק של שלוש דקות משם, ונסענו לזירה במהירות.

"זירת האירוע הייתה מאוד קשה מבחינת נפגעים: חיילים שאנחנו מכירים, מהחטיבה שלי. אלה שאני לא הכרתי, הכירו החובשים שהיו איתי בנגמ"ש. פעלנו על אוטומט, עבדנו כמו מכונות: לא היה הרבה זמן למחשבות. בזמן שטיפלנו בפצועים והזעקנו פינויים מוסקים לשטח, המשיכו להישמע קריאות 'צבע אדום'. מסביבנו נפלו עוד ועוד פצצות".

ואז עוזבים את הפצועים ורצים להתמגן, או ממשיכים לטפל בהם?

"אני ממשיכה לטפל בהם, בכלל לא חושבת על אפשרות אחרת. אין פקודה להתנהלות כלשהי במצב כזה. מה שעובד כאן זה האינסטינקטים: בראש ובראשונה חושבים על ביצוע התפקיד על הצד הטוב ביותר. אין זמן ליותר מדי מחשבות ותהיות.

"אירוע רפואי הוא במובן מסוים מצב של כאוס: יש עשן, ריח של אבק שריפה וכל מה שלכאורה נשמע מליצי, אבל זאת האמת. בתוך מצב כזה צריך לפעול ולתפקד על פי מה שהתאמנת ונערכת לקראתו פעמים רבות בעבר, כך שאפשר לקרוא לזה כאוס מסודר".

לרוב, אירועים כאלה נגמרים מהר: ההקלה הגדולה של ד"ר פיקמן הגיעה כשמסוק הפינוי האחרון המריא. אלא שגם לאחר מכן, היא לא מצאה את הפנאי כדי לעצור לרגע, לקחת נשימה עמוקה. זה התפקיד הראשון שלה בצה"ל, לאחר שסיימה לימודי רפואה במסגרת עתודה. היא תמיד רצתה להיות קרבית, וגם כרופאה לא ויתרה על מיצוי יכולותיה בשטח. שעות אחרי אירוע הלחימה הקיצוני הראשון שחוותה, היא עוד הייתה טרודה בהכנת הכוחות שלה לאירוע נוסף - רק שלא יבוא: "צריך להתארגן על ציוד ועל מלאים, לסגור פערים, לדבר עם אנשי הצוות. ואז, נכנסים לאוהל עם המחשבות, עם המראות ועם הריחות שלא עוזבים אותך".

יש הבדל בין התנהלות של גבר באירוע כזה לבין התנהלות של אישה?

"השאלה הזאת לא העסיקה אותי אף פעם. אני יודעת שבחלקת האלוהים הקטנה שלי, בגדוד שאני משרתת בו, הוכחתי את זה. כשהיינו בפעילות מעצרים בשטחים הייתי הולכת עם כל הגדוד, צמודה אל החיילים, 12 ק"מ ברגל. אני עושה עבודת חי"ר לכל דבר.

"גם עכשיו, כשאני לא נמצאת ליד הגדוד ואני מתראיינת אצלך, אני לא רגועה. קשה לי עם המחשבה שעלול לקרות שם משהו, ואני רחוקה. בשלבים מתקדמים במהלך המבצע, כשכבר אפשרו לאנשים לצאת להתרעננות קצרה בבית, פחדתי לצאת מהגזרה, אז פשוט נשארתי עם הכוחות בשטח שישה שבועות. לא רציתי שיקרה שם משהו ויתפוס אותי בבית, כשאני במצב שאני לא יכולה לסייע".

"גורלם נחרץ"

סמלת אלינה ימיליאנוב, אחראית תצפיתניות במוצב שליטה ארז

שבועות אחרי התקרית שבה ארבעה מחבלים-צוללנים, חמושים ברימוני יד ורובי קלצ'ניקוב, הגיעו לחוף זיקים, סמלת אלינה ימיליאנוב עדיין משחזרת את הדקות בהתלהבות, עיניה בורקות. סיכול הפיגוע מהווה מבחינתה שיא מקצועי ואישי. "בדיוק התחלתי משמרת. כל הגזרה הייתה לחוצה. היה לנו מודיעין חזק על כוונה לבצע פיגוע דרך הים, אבל כל מה שידענו זה שמשהו עומד לקרות", משחזרת אחראית המשמרת במוצב שליטה אזורי ארז.

היא תפסה את מקומה על גשר הפיקוד, לפניה כ-15 בקריות שליטה שסורקות כל העת מסכים ועוקבות אחר כל תנועה חריגה. תוך דקות הגיעה הקריאה. "הבקרית קולטת אותם, מזהה את הדמויות וצועקת 'אוי, צוללנים'. ניגשתי אל הצילומים הרלוונטיים, הרמתי את מכשיר הקשר והודעתי ישר לכלים במרחב, לכוחות בשטח ולכוחות חיל הים. הכול רץ מהר, כל גורם מודיע לאחר, בתוך שניות כל מי שצריך היה לדעת מה קורה - ידע. באותם רגעים לא היה לי ספק: אנחנו רצים על זה, לא עוצרים עד שהם מחוסלים. ברגע שראינו שיש עליהם נשקים, גורלם נחרץ. "במקביל להקפצת הכוחות, עקבנו כל הזמן אחר החוליה, וחיפשנו עוד בשאר המסכים, כי לא מן הנמנע שזה תרגיל הסחה ויש תנועות נוספות באזור".

המחבלים התקדמו בריצה על הדיונות של זיקים לעבר המוצב של התצפיתניות שנמצא בסמוך - תוך ירי לעברו. כל העת נורו אל האזור רקטות, ואזעקות 'צבע אדום' נשמעו ברקע. בצד השני, כוחות צה"ל היו ערוכים: כיתת הכוננות הוזנקה, העיניים נשואות אל הים והדריכות בשמים. צרורות של ירי מדויק מכיוון הים, ועוד כמה מכיוון כוח של גבעתי שהוזעק אל הגזרה בידי אלינה, סיימו את האירוע עם ארבעה מחבלים הרוגים. אפס נפגעים לכוחותינו.

ניסיון החדירה לזיקים האיר רק חלק מפעילות ההגנה הסיזיפית של התצפיתניות בגבולות הארץ. כל משמרת נמשכת שש שעות, העיניים לא יורדות מהמסך. מבטים לא מוסתים ימינה או שמאלה, גם לא לרגע. הדבר היחיד שמותר לעשות שם, פחות או יותר, זה למצמץ. לפעמים העיניים רוצות להתפוצץ, אבל זה המחיר שמשלמים בשביל להיות העיניים של המדינה.

אחת לשעה וחצי יש הפסקה. התצפיתניות שוטפות פנים, שותות קפה שחור, מתרעננות לקראת עוד שעה וחצי של מבטים. הן מיומנות בזיהוי כל דמות חריגה במרחב - גם אם עבור זר הנקודות השחורות שיופיעו על המסך לא יגידו במבט ראשון או שני דבר.

בסדר הכוחות של התצפיות יש גם חיילים, אבל לרוב הם יהיו כיתת כוננות. "בנות פשוט מדקדקות יותר בפרטים ועושות את התפקיד הזה טוב יותר. אם הצבא הגיע לקביעה הזאת - כנראה שהוא צודק".