החוטים המקשרים שלי

אצה לה לאלגרה הדרך להראות לי את פניני יואנינה (Ioannina), בתוך החומה ומחוצה לה, לא פחות משאני רוצה לראות את המקומות ששמעתי עליהם כל-כך הרבה. אלגרה היא זו שמחזיקה במפתחות לכל המוסדות היהודיים, אוצרת סודות של זיכרון קולקטיבי שהושמד כמעט לגמרי.

זו לא הפעם הראשונה שלי ביוון, וגם לא השנייה ולא השלישית. כמו הרבה ישראלים, הרבה פעמים ביליתי בחופים, באיים ובמועדוני המוזיקה של אתונה. אבל עמוק בלב ידעתי שמחכה לי גם יוון אחרת, כשאהיה מוכנה לה. יוון של מורשת יהודית-הלניסטית בת כ-2300 שנה, ששגשגה בימי האימפריה הרומית, הביזנטית ואחר כך גם הע'ותמאנית, ששימרה את הניב הרומניוטי (Romaniote) הייחודי. יוון שפתחה דלת לאנוסי ספרד ולמגורשי פורטוגל דוברי הלאדינו, ליהודים ממוצא איטלקי, שהביאו מנהגים חדשים.

העיר יואנינה במחוז איפירוס שבצפון-מערב יוון, כ-450 קילומטרים מאתונה, הייתה בירתם של היהודים הרומניוטים במשך 500 שנה. הרומניוטים קרויים כך על שם האימפריה הרומית המזרחית, ביזנטיון, שם חיו במקומות שהם כיום יוון, מערב טורקיה, בולגריה ואלבניה. הם אינם ספרדים ואינם אשכנזים, ושימרו מנהגים קדומים של ארץ ישראל. יש אומרים שהם הגיעו עוד בימי בית שני. הם היו אזרחי רומא, ולצד דתם היהודית הושפעו גם מהתרבות ההלניסטית. שפתם הייתה דיאלקט קדום של יוונית שנקרא יווניטיקה, שהכיל יסודות עבריים ונכתב באלפבית דומה לאלפבית העברי. קהילת יואנינה היא היחידה ששמרה על נוסח התפילה הקדום של יהודי ביזנטיון.

מהמקום הזה הגיעה משפחתי. מיואנינה עלו לירושלים בשנת 1880 "השורשים שלי", בני משפחת מצא. מותו של אבי, עורך הדין יהודה מצא ז"ל, דרבן אותי לצאת למסע שיכבד את תולדותיי. כנראה שיש טיולים שכל אחד חייב לעשות, כדי להבין מאיפה הוא בא ולהיכן הוא בוחר לחזור.

כמו אצלנו בבית

אלגרה לוקחת אותי קודם כול לרובע היהודי, שיושב בתוך החומות. הרחובות מתפתלים ומדרכות האבן עתיקות ועקמומיות. חנויות כלי בית, סדקיות, אטליזים ומספרות שמתחרות זו בזו. בקהילה שמנתה כ-2,000 יהודים לפני השואה, יש כיום רק כ-40. אלה שניצלו מהתופת בחרו לגור באתונה ובסלוניקי, בארצות הברית או שעלו לארץ. אנחנו מטפסות לאחת התצפיות היפות ביואנינה: בתוך חומות העיר העתיקה, ממסגד אסלאן פאשה משנת 1618, שהפך למוזיאון אתנוגרפי, שמציג חפצים שנתרמו על-ידי תושביה הנוצרים, היהודים והמוסלמים של העיר.

במסגד-מוזיאון תלויים שמלות כלה עם חוטי זהב, כיסויי טלית ותפילין ושאר חפצי קודש, ולפתע אני קולטת חפץ מוכר. בית מגילה למגילת אסתר עשוי כסף עם גילופי רימון. אלגרה מסבירה שהחפץ היפה הזה בן 260, ועיצובו אופייני למורשת הרומניוטית. אני מתרגשת. מגילת אסתר כזו ממש, או דומה לה להפליא, הייתה מונחת בוויטרינה אצלנו בבית, ועברה במשפחה מדור לדור.

ביציאה מהמסגד אנחנו נתקלות בסוחר העתיקות הממולח ספירוס גוגוניס. אני נשאבת לכוכים שבהם ערימות מגובבות של אלפי אוצרות. אני מניחה את ידי אינטואיטיבית על חפץ כלשהו. זהו מקש דלת מסיבי עם מגן-דוד. עלי באבא גוגוניס נוקב סכום. יקר מדי בשבילי. בהמשך הטיול אהיה עוד אכולת חרטה על כך שלא אספתי-הצלתי את הפריט הנדיר הזה. משם אנחנו ממהרות לבית הכנסת "קהל קדוש ישן". בית הכנסת הזה שרד את השואה בזכות ראש העיר שיזם את הפיכתו לספרייה עירונית. בסוף המלחמה הוחזר בית הכנסת לקהילה. הוא שופץ בכספי תורמים מקומיים והג'וינט, ומשמש את הקהילה המקומית בחגים ובמועדים. בית הכנסת העתיק, הושמד. בו התפללו "שורשיי", רב הקהילה שמעון לוי, שנודע בכינוי החשמ"ל, אביה של סבתא של סבתא שלי, חוה, ומחותנו הצדיק יהודה מצא, שעל שמו קרוי אבי ז"ל.

אלגרה מראה לי ביד רועדת ספרי תפילה עתיקים, כלים וחפצים אישיים, עם פתקים באותיות יווניות וגם במילים עבריות. "מיינו את המסמכים עם מוזיאולוגית מוסמכת", היא מספרת בהתרגשות. החלום שלה הוא להקים מוזיאון ליהדות יואנינה. היא מחפשת נואשות תרומה להקמת המוזיאון, "לשימור המעט שעוד נשאר", היא אומרת. 30 אלף אירו, זה סך כל הסכום החסר.

מול האגם הרוגע

מכל מקום ביואנינה מזדקר ה"אקרופוליס" המקומי, שנקרא Kaleובו שפע של שרידי ארכיאולוגיה ואמנות. בקיץ הוא מארח קונצרטים. מהטיילת היפה יוצאת כל חצי שעה סירה להפלגה באגם פאמבוטיס (Pamvotis). עשר דקות הפלגה לאי הקטנטן, שבו מוכרי מזכרות ושני מנזרים קטנים.

באי הקטן הזה התגורר בסוף יולי 1943 קצין אס-אס שעתיד היה להתפרסם לימים כמזכיר האו"ם וכראש ממשלת אוסטריה, קורט ולדהיים. אז היה רק קצין מודיעין בוורמכט. היחידה שלו אספה מידע על יהודי יואנינה, שהוגדרו כ"סכנה ביטחונית", והעבירה שמות וכתובות למפקד האס-אס. האחרון שכנע את ראש הקהילה שאין לו מה לדאוג, יהודי יואנינה יזכו ליחס מיוחד מהגרמנים, כי הם דוברי יוונית ולא לאדינו.

היחס המיוחד התבטא בעיקר בכך שב-25 במארס 1944 העלו את יהודי העיר על משאיות והם הוסעו לעיר לאריסה, שבה הייתה תחנת רכבת. שם הם הועלו על קרונות בקר והוסעו לאושוויץ. מכ-2,000 יהודים שבו ליואנינה בתום המלחמה רק 164. יותר מ-90% מהקהילה נרצחו. כיום חיים בה עשרות בודדות של יהודים. במארס האחרון, התקיים מול אותו אגם פסטורלי טקס לציון 70 שנה לגירושם של היהודים במשאיות ושליחתם לאושוויץ. "40 שגרירים הגיעו לטקס, אף לא נציג אחד מישראל", מציינת אלגרה עובדה מביכה בעברית טובה.

אנחנו ממשיכות לבית הקברות היהודי מהמאה ה-19. לפני כעשור רצו לסלול כביש שימחק אותו. הקהילה ניהלה מאבק עיקש נגד היוזמה. המאבק העלה שדים ישנים: מצבות חוללו ונותץ כד האפר של 1,850 בני המקום שנספו בשואה. אבל בסופו של דבר, המאבק הצליח. משרד התרבות של יוון הכיר בו כאתר מורשת לאומית. "עכשיו אני יכולה למות בשקט", אומרת אלגרה בסיפוק כשהיא מטאטאה עלים ושופכת מים על המצבה של אמה. בשטח הענק והמוזנח אני הולכת לאיבוד, בין עשבים שוטים שצמחו לגובה, מצבות מתפוררות משיני הזמן ומאזוב שכרסם בשיש. החושך מתחיל לכסות את יער המתים, ואלגרה מזדרזת לנעול את השער מאחורינו ולנשק את המזוזה.

סלוניקי, חוטים שנפרמו

שלוש שעות באוטוסטרדה מיואנינה, באוטובוס ממוזג וחדיש לסלוניקי. כבר בנמל התעופה בן גוריון, דקות לפני ההמראה לסלוניקי, חיכה לי רמז על המדף. הספר "חוטים מקשרים" של ויקטוריה היסלופ. סיפור על צעיר יווני, ששומע לראשונה בשנת 2007 את סיפור חייהם המטלטל של סבו וסבתו, על רקע העיר סלוניקי ב-1917, ונשאב לגלות את העבר.

כבר במטוס הסתערתי על הסאגה ההיסטורית והתחלתי לסמן במרקר ציוני דרך. רוזה שמדברת בלאדינו, מכינה עוגת טופישטי מסולת, דבש ואגוזים לפי מתכון מסורתי, ומספרת על תור הזהב של היהודים בתקופת הסולטן הטורקי, נתנה לי השראה לחרוש את סלוניקי לאורכה ולרוחבה כדי לצלם את החוטים שהיסלופ טוותה, בניסיון למצוא את אלה שלי.

בספר מתוארת סלוניקי, שידעה כיבושים, מגפות, שריפות ורעב, ובכל זאת הצליחה להיות קוסמופוליטית וסובלנית. יהודים, מוסלמים, נוצרים, יוונים, טורקים ואחרים חיו זה לצד זה בשלום, כשבתקופות מסוימות היהודים מהווים אפילו רוב. "ירושלים של הבלקן", קראו לה. כמה התאכזבתי לגלות שמעשרות צריחי המסגדים, כיפות הכנסיות ובתי הכנסת שמתוארים בספר, לא נותר כמעט דבר. גם לא זכר ל"יהודי החדש", שדמיינתי שאפגוש בנמל, בימים שהמה יהודים חסונים ושזופים - סבלים, סוורים, עגלונים ודייגים, שפרקו בו סחורות והחליפו מטבעות. עד כדי כך היה הנמל "יהודי", שלא פעל בשבתות ובחגים יהודיים.

קהילת יהודי סלוניקי הייתה אחת העתיקות באירופה. יהודים ישבו בסלוניקי מאז המאה השלישית לספירה, ובמהלך השנים הצטרפו אליהם יהודים מארצות נוספות, בעיקר מספרד בעקבות הגירוש ב-1492. הלאדינו שבה דיברו הפכה להיות השפה השלטת בקהילה. ערב מלחמת העולם השנייה חיו במקום כ-55,200 יהודים, כשני שלישים מכלל יהודי יוון. את השואה שרדו 1,950 יהודים, כ-4% מיהודי סלוניקי. מתוך כ-35 בתי כנסת שפעלו בעיר, שרד אחד.

המשכתי לצעוד בעיר הצפופה הזו, שיש בה עדיין תמהיל מסקרן. חיפשתי זכר למוכרי היוגורט והחלב של פעם, שצעקו ברחובות והכריזו על מרכולתם. מצאתי אותם ממוסחרים בדוכן בשווקי modianoוב-kapani, שחלקם נסגרו בשל המצב הכלכלי. ובכל זאת, סלוניקי נכנסה לי עמוק ללב. סגנון הבנייה הים תיכוני, בתי הקפה לאורך הטיילת, החביבות והפתיחות של הסלוניקאים, קצת הזכירו לי את ישראל של שנות ה-70, כשהחיים היו נאיביים ואנשים השאירו דלת פתוחה נטולת חשדות.

בלב כואב זיהיתי בתים מנותצי חלונות וחצרות מוזנחות. חלקם ננטשו באישון לילה על-ידי יהודי העיר. אחדים מהם הולאמו - מחוז מרכז מקדוניה, הגלריה העירונית המוניציפלית, בנק יוון. למפלס הקרקע של הבניין שבו שוכן כיום המוזיאון היהודי, שקיבל מימון לשחזור מהממשלה היוונית, הועברו שורת מצבות ועמודי קבורה מבית העלמין של העיר, שבו היו כ-300,000 קברים ונחשב הגדול בבלקן. הנאצים הפכו את המצבות לחומרי בנייה והעיריה בנתה עליו את אוניברסיטת סלוניקי, ובכך סתמה את הגולל על 24 דורות של קבורה יהודית.

אתונה, אקורד סיום

משם המשכתי לאתונה. טיול שורשים ביואנינה, מחייב עצירה גם בעיר הבירה, משתי סיבות. אחת, בית הכנסת עץ חיים, שזכה לכינוי חיבה "יואניטיקי", דהיינו "בית כנסת של יואנינה", ומשם למוזיאון היהודי של יוון. שבע קומות שמתעדות את מעגלי ההיסטוריה והחיים של 28 הקהילות שהיו. מרתק לגלות כמה יואנינה דומיננטית: הגדות פסח שנכתבו ב"ג'ודאו-גרקו", באותיות יווניות עם מילים עבריות; ממתקי מרציפן מפוסלים בצורת מספריים, לגזור להמן את האוזן, מנהג שכיח בפורים; חמסות ממרציפן; עבודות צורפות.

כעת, בחודש הסליחות, עשיתי חשבון נפש אישי-לאומי. ביוון נשארו רק תשע קהילות מ-28, עם כ-5,000 יהודים, שריד לכ-77,000 יהודי יוון מלפני המלחמה. קצת מפחיד לחשוב על עתידם, כשלפי סקר שפרסמה לאחרונה הליגה נגד השמצה, יוון נמצאה המדינה המובילה באירופה באנטישמיות. המשבר הכלכלי המתמשך, אחוזי האבטלה הגבוהים והבורות הכללית אפשרו לפוליטיקאים ללבות שנאת זרים, בעיקר לניקוס מיכאליוליאקוס, ראש מפלגת "השחר הזהוב" הפאשיסטית והניאו-נאצית, שהצליחה להתברג בפרלמנט היווני כמפלגה השלישית בגודלה.

עיקר ההסתה של מיכאליוליאקוס היא בעיקר נגד אלבנים וארמנים, אבל לאחרונה יצא גם בהכרזות של הכחשת שואה. ובכל זאת, לאחרונה חוקק בפרלמנט היווני חוק חדש נגד גזענות ואנטישמיות, בעקבות התבטאויותיו אלה. בתחילת ספטמבר הגיע ראש עיריית סלוניקי, יאניס בוטאריס, לטקס השבעתו כשהוא עונד טלאי צהוב ובתוכו המילה "יהודי", כדי למחות נגד כניסת חברי המפלגה הפאשיסטית למועצת העיר וכדי לאזכר את שואת יהודי סלוניקי. ושוב, מסלוניקי יצאה בשורה של סובלנות. עדיין לא אבדה התקווה.

מידע מעשי

יואנינה, הגעה: טיסה לאתונה ומשם טיסה פנימית של שעה ליואנינה, או נסיעה של כשש שעות באוטובוס מאתונה. לאוטובוס מסלוניקי ליואנינה רצוי לרכוש מקום מראש באינטרנט (ktelmacedonia.gr/en/routes/&tid=16). קשר עם אלגרה מצא, לתיאום ביקור ולתרומה להקמת מוזיאון, טל' 30-6977405744, אימייל allegramas@gmail.com

מלון מומלץ: Hotel du lac צפוי לארח כמאתיים ישראלים בחגים. חלקם יוצאי יואנינה. ביום כיפור המלון מכין להם ארוחה מפסקת מיוחדת. מלון חמישה כוכבים אלגנטי, על אגם פמבוטיס; מחיר חדר שפונה אליו נע בין 110 ל-130 אירו לזוג ללילה. בספא, חוויתי עיסוי "ארוס ופסיכה", בהשראת המיתוס היווני, אבל בעצם שבדי קונבנציונלי. טל' 30-2651059100, www.hoteldulac.gr

עוד באזור יואנינה: אתר העתיקות דודונה (Dodona), 22 קילומטרים דרומית ליואנינה, שבו השתמר אמפיתיאטרון מהגדולים ביוון. מערת נטיפים מרשימה בכפר פראמה (Perama), שלושה קילומטרים צפונית ליואנינה

סלוניקי, טיסה: חברת איגאן איירליינס מקיימת טיסות ישירות לסלוניקי עד אחרי החגים. מלון מומלץ: היאט-ריג'נסי (חמישה כוכבים), שנמצא במרחק של חמש דקות נסיעה משדה התעופה של סלוניקי. הסעה חינם לשדה התעופה וגם למרכז העיר (מרחק של כרבע שעה). אפשר לקבל ארוחות כשרות בהזמנה מראש. במלון ספא וחדר כושר מאובזר. www.thessaloniki.regency.hyatt.com

מלון מומלץ: מלון במרכז העיר הוא Makedonia palace. הוא ממוקם על חוף הים, משקיף על "המגדל הלבן", ובמרחק הליכה מהמוזיאון הארכיאולוגי. www.makedoniapalace.com. בית הכנסת היחיד בסלוניקי, ששרד מתוך כ-35, נמצא ברחוב .Syggrou 135 נדרש לתאם ביקור מראש, בטל' 30-2310275701.