מוות על פסי הרכבת

גם בדמדומי הערב של חורף 2012, הצליח נהג הקטר שהתקרב לתחנת השלום בתל אביב לראות את הדמות העמומה קופצת לפסים שלפניו. למרבה הזוועה, הוא גם זיהה אותו (על-פי גורמים ברכבת, מדובר היה בקרוב משפחה של אחד מעובדי החברה). אף על פי שלחץ על בלם החירום במהירות נמוכה, כ-20 קמ"ש, הוא ידע שלא יצליח לעצור: על-פי גורמים ברכבת, הנהג דיווח שככל הנראה האדם שעמד על הפסים התחרט ברגע האחרון, וניסה לעלות על הרציף - אך כשל ונמחץ תחת גלגלי הרכבת. נדרשו שעתיים כדי לחלץ את הגופה.

על פי נתוני הרכבת, במהלך עשרים השנים האחרונות יותר ממחצית הנהגים חוו את החוויה הקשה הזו, והם כבר יכולים לזהות ממרחק רב אדם שמגיח אליהם וקופץ על המסילה. מהרגע שהם מבחינים בדמותו או שמדווח להם בקשר כי הוא נראה בהמשך הדרך, יש להם כ-20 עד 30 שניות, שנדמות כנצח, כדי שבלם החירום שעליו לחצו יעצור את המשא הענקי שהם סוחבים מאחוריהם. במהירות המרבית (כ-150 קמ"ש) הם ימשיכו לנסוע עוד 800 מטרים ארוכים עד שהרכבת תעצור. וכשהם יתקרבו הם ייתקלו בדמות אדם ששוכבת על הפסים. הם יודעים שדבר לא יוכל למנוע את האימה שעומדת להתרגש עליהם ושלחלק מהם היא תשנה את החיים מהקצה אל הקצה.

בעקבות האירוע ביקש הנהג לרדת מההגה - והוא לא היחיד: בשנים האחרונות, כארבעה נהגי קטר ברכבת ישראל הרגישו שהם לא יכולים יותר להתמודד עם מתאבדים שקופצים להם מול העיניים.

בשנת 2014 זה כבר קרה שש פעמים - שנה שקטה יחסית, יאמרו גורמים ברכבת - ובשנה שלפני כן 11 פעמים. ב-2012 היו שישה מקרי התאבדות. המספרים האלה, אגב, אינם כוללים אנשים שנהרגו על הפסים בשוגג - עובדי רכבת בלתי זהירים או נוסעים שנפלו על הפסים, שאינם נחשבים למקרי התאבדות. לפי נתוני אגף התנועה במשטרת ישראל, ב-2014 היו בסך הכול 23 הרוגים כאלה באירועים ברכבת.

ההתאבדויות ברכבת בישראל, אף שמספרן אינו גדול ביחס למתרחש בעולם, הן עניין מדובר מאוד בקרב עובדי החברה והנהלתה: סימולטור הקטרים, שבו מתנסים עובדי רכבת רבים (ולא רק נהגים) מדמה אירועי דריסה שונים; נהגי רכבות הנוסעים נפגשים לשיחה בעניין עם העובדת הסוציאלית לפני שהם עולים על ההגה; ונהג שחווה דריסה כזו (ויש כאלה שחווים אירוע כזה כמה פעמים בקריירה) נמצא תחת מעקב של העובדת הסוציאלית ומופנה על-פי צורך לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. חלק מהנהגים חוזרים מיד לנהוג, אחרים זקוקים לכמה ימים או אפילו שבועות של מנוחה. חלקם יעלו לנסיעות הראשונות עם נהג מלווה.

התחושות של הנהגים מגוונות: פחד מעורב בזעם, תחושה של חוסר אונים ולפעמים תגובות פיזיות כמו התקפי רעד והזעה. אלה שלא מקבלים טיפול, וגם חלק מאלה שכן, עלולים לסבול מהפרעות פוסט טראומתיות. "מצב פוסט טראומטי מלווה בעיקר בהמון רגשי אשמה", אומרת ד"ר דנה סלומי, פסיכיאטרית מומחית למבוגרים ורופאה בכירה בבית החולים גהה. "נהג כזה עשוי להרגיש שאולי הוא היה יכול למנוע את הסיטואציה בעוד שלמעשה הוא לא היה יכול לעשות דבר. המצב הזה עשוי להתבטא בסיוטים בלילה, בקושי לצאת מהבית ובאובדן הביטחון בכל סיטואציה שהיא, בקושי להיות במקומות צפופים וברגישות קיצונית לכל רעש או מגע".

הבעיה | אין מה להפסיד

שיאנית העולם בהתאבדויות ברכבת - ובהתאבדויות בכלל - היא יפן. לפי מאמר שפורסם במגזין האינטרנטי "next city" במארס השנה, התאבדות היא איום גדול יותר על תושבי טוקיו מאשר אסונות טבע ותאונות דרכים גם יחד. ב-2013 התאבדו בטוקיו בלבד 2,825 איש; בקאנאגווה, פרבר של טוקיו, התאבדו עוד 1,532; וביפן כולה התאבדו באותה שנה 27,195 בני אדם. לפי נתוני המשטרה היפנית, שיטות ההתאבדות מגוונות: דקירה עצמית, הרעלה, תלייה, שאיפת גז או קפיצה מול רכבת נוסעת.

המתאבדים היפנים נעזרים בספרים כמו "המדריך המלא להתאבדות" מ-1993 של ואטארו צורומי, שהפך לרב מכר במדינה, ואחרים מחפשים עצה ברשת או נפגשים עם אנשים השותפים לייאושם ומתכננים התאבדות בקבוצה.

באירופה, גרמניה מובילה את מספר ההתאבדויות, יחד עם צרפת: ב-2011 התאבדו לא פחות מ-853 בני אדם ברכבת הגרמנית ו-332 ברכבת הצרפתית. בבריטניה התאבדו על פסי הרכבת 238 אנשים בשנת 2013 - עלייה של 17.5% לעומת 2010 (אבל כזו שגם מתאימה לעלייה במספר הנוסעים). נתונים נוספים מראים ש-78% מכל ההרוגים ברכבת הם מתאבדים. באיטליה התאבדו 140 אנשים על פסי הרכבת בשנת 2013, ברומניה 76 ובאסטוניה וליטא לא התאבד איש בדרך זו.

בארצות הברית, לפי הערכות, מתאבדים בדרך זו בין 300 ל-500 איש בשנה.

הפתרונות | אור כחול וסימפטיה

ברכבת ישראל לא התלהבו משיתוף פעולה עם הכתבה הזו: מצד אחד, יש רצון להביא למודעות הציבור את התופעה ואת ההשלכות שלה; ומצד שני לא רוצים שם לתת לאף אחד רעיונות. מטבע הדברים זאת אינה התלבטות ישראלית ייחודית. בלוס אנג'לס, למשל, נדרשו לשאלה הזו עקב שיעורי התאבדות גבוהים במיוחד על פסי הרכבת, אבל החליטו לחשוף את העניין ולפנות לציבור ולבקש ממנו להושיט יד לאנשים שנראים אבודים בסביבות הרכבת.

גם בבריטניה מאמינים בהסברה: לפי מאמר באתר "ריילניוז" מיולי 2014, ארגון הרכבת הבריטי וארגון "השומרונים הטובים" הכריזו על תוכנית חומש להפחתת ההתאבדויות ברכבת. מאז שהתחילה השותפות ב-2010, הציל צוות הרכבת את חייהם של 200 אנשים מועדים.

בנוסף, ננקטו אמצעים פיזיים: גידור הרציף בחמישים תחנות, שומרים, מחסומים בסוף הרציף וטכנולוגיות כמו מצלמות חדשות, שנועדו לזהות אנשים עם קשיים, ופיילוט של אורות לד כחולים (עוד על כך בהמשך).

שיטה קצת יותר דרקונית נהוגה ביפן. שם נהוג גם לתבוע את משפחות המתאבדים בשל העיכובים שנגרמים ללוחות הזמנים של הרכבת. לאחרונה אף החלו חברות הרכבות לפרסם את התביעות, כדי להרתיע מתאבדים פוטנציאלים. בתחנות הרכבת מנסים להילחם בתופעה גם באמצעים פיזיים: אורות לד כחולים הוצבו בתחנות רכבת בטוקיו, משום שעל-פי מחקרים, מדובר בצבע מרגיע. גם מחסומים אוטומטים על הרציפים עושים חלק מהעבודה - אם כי הם יקרים מאוד וחלק מהמתאבדים פשוט מטפסים מעליהם. אמצעי נוסף שמשטרת טוקיו נוקטת הוא מעקב ברשת אחרי קבוצות שמעודדות התאבדות.

ברכבת ישראל, מכל מקום, סבורים שהתופעה היא בלתי נמנעת ולכן לא ננקטים אמצעים מיוחדים. מבחינתם, מדובר בתופעה זניחה (ואכן, מספר האירועים האלה בארץ הוא נמוך יחסית) ולא חישבו מעולם את העלות שנגרמת לחברה כתוצאה ממנה. לאורות כחולים כמו ביפן, אגב, אין משמעות במדינה שטופת שמש כשלנו; וגידור של אזורים שלמים אינו מעשי, מהסיבה הפשוטה שהוא אינו חוקי.

"מבחינת הרכבת זה לא אירוע בטיחות כי הוא לא מסכן את שלום הרכבת, לא את שלום הנוסעים ולא את שלום העובדים", אומר גורם בכיר בחברה. "ככה מתייחסים לזה בעולם. מי שרוצה להתאבד - יתאבד בכל מקרה. זו לא נחשבת לתופעה ברמה של רעה חולה".

בכל זאת, זה עולה לכם כסף.

"הנזק הכלכלי הוא שולי. אם הרכבת הייתה יודעת שיש איזה פתרון - היינו משקיעים בזה כספים, גם בהיבט של הפגיעה בנוסעים, כמו היום הזה לפני כמה שבועות שהיה אירוע והתנועה נעצרה והיה בלגן אטומי. ככל שניסינו למצוא דרכים - לא מצאנו משהו יעיל. הרי אין סנקציה שאפשר להטיל על אדם שרוצה להתאבד".

החוק | לך תתבע מתאבד

על אדם שרוצה להתאבד אכן אי אפשר להטיל סנקציה, אבל זה לא אומר שאי אפשר לתבוע את משפחות המתאבדים. ביפן, כאמור, עושים את זה באופן תדיר, כפיצוי על הליקויים בלוחות הזמנים. בגרמניה פורסמו בשנים האחרונות מקרים של קרובי משפחה של נהגי קטר, שתבעו משפחות מתאבדים בגין הפגיעה הנפשית שנגרמה לנהגים.

הנה סיפור שפורסם ב"דר שפיגל" הגרמני בשנת 2011: בינואר 2009 נהרג בחור בן 20 בשם סטפן על פסי רכבת בגרמניה. הוריו טענו בתוקף שהוא לא ניסה להתאבד, ואיימו לתבוע את הרכבת, אולם דווקא הם נתבעו - על-ידי אשתו של נהג הקטר הדורס, שטענה לנזקים שנגרמו לו בעקבות האירוע. למה אשתו ולא הוא עצמו? עניין טכני: בגרמניה הוא אינו יכול לשמש כעד אם הוא התובע. בכל אופן, בתביעה, על-סך כ-15 אלף אירו, מגוללת אשתו של הנהג את מה שעבר עליו ביום הדריסה: באמצע הנסיעה הנהג שמע רעש פגיעה חזק והיה בטוח שמדובר בחיית בר. בסוף הנסיעה הוא בדק את המנוע, אבל לא מצא דבר, אולם בדרך חזרה הוא עבר לאט ליד המקום שבו התרחשה ההתנגשות והסתכל מהחלון. גם אז הוא לא ראה כלום, אבל כשנסע שוב באזור בפעם השלישית, הוא חשב שראה גופת אדם. הוא הודיע על כך לקולגה, שאחר כך מצא את גופתו של סטפן. מאז אותו מקרה, לפי כתב התביעה, הנהג ניסה לנהל חיים נורמליים בלי עזרה פסיכולוגית, אבל במשך השנתיים שחלפו היו לו קשיי תפקוד בחיי היומיום, ודמותו המתה של הצעיר ריחפה במחשבותיו ונכנסה לחלומותיו.

בסופו של דבר, הוצע להורי הצעיר לשלם פיצוי מופחת של כ-5,000 אירו. נכון לעכשיו, עדיין לא ידוע אם הם קיבלו את ההצעה או הלכו למשפט.

במקרה דומה בגרמניה, נהג רכבת תבע בהצלחה את בן זוגה של אישה בת 67 שזרקה את עצמה מול רכבת במארס 2005. הנהג בן ה-55 סבל מלחץ נפשי ואולץ לצאת לפרישה מוקדמת. הוא קיבל פיצוי של 9,000 אירו.

האם תביעות של נהגים או לחילופין של משפחות מתאבדים אפשריות בישראל? עו"ד עמיקם חרל"פ, מומחה לתביעות נזיקין, מסביר שבתי המשפט בארץ נדרשו למקרים שבהם נתבעו חברות הביטוח של נהגים, ואז גם עלתה השאלה אם אפשר להגדיר התאבדות כתאונת דרכים. לפי החוק, לא יינתנו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים אם האירוע הוא פועל יוצא של מעשה מכוון - כמו התאבדות.

הנקודה המורכבת משפטית היא ההוכחה שהמתאבד ידע מה הוא עושה בשעת המעשה: בית המשפט העליון קבע בשנת 2001 כי מותו של אדם שנשכב על פסי רכבת במטרה להתאבד אינו "תאונת דרכים" על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אבל במקרה אחר נקבעו פיצויים לאדם שנדרס ונפצע באורח קשה על פסי הרכבת, בטענה שלא היה שפוי באותו הזמן וכי האמין שיצליח לעצור את הרכבת - לאחר שעמד ונופף בידיו מולה.