שפוט של שאפוטייה

לפני המון שנים הייתי מדריך יין. אני יודע לפעמים אתה מבין, או לומד מאחרים, שאתה תקוע. תקוע עם אותה אישה (תודה לאל!); תקוע עם אותה חומוסייה (כנ"ל); תקוע עם אותה דעה פוליטית (ניסיתי לזוז הצידה, אבל נבהלתי); עם אותה קבוצת כדורגל (מזמן כבר לא באמת מתעניין); אותה בירה (מתעניין ועוד איך) וכן, גם עם אותו יין.

אלא שביין, העניינים קצת מסתבכים. שלא כמו בוויסקי, שבו אתה אמור למצוא את המשקה שלך ולדבוק בו בטוב וברע למשל (עוד תקיעות נחמדה: בלנטיינס בבקשה, ועם הרבה קרח); הרי שביין, טוענים המבינים, כל העניין הוא לגוון, להתנסות, לחדש, להפתיע, ללמוד, לחקור. בקיצור, להחליף יין כמו גרביים.

לפעמים זה נכון ואפילו טוב. לפחות כל עוד מה שאתה טועם אכן מוצא חן בעיניך. אבל מגיע שלב, לפחות אצלי זה ככה, שבו נמאס לך להקריב את חיכך על מזבח החידוש והסקרנות. כן, אפילו אם אתה מבקר יין. ואז אתה רק רוצה את מה שאתה כבר מכיר ואוהב. יין טוב מבורגון, או פיימונטה, או עמק הרון. איזה קיאנטי נחמד. יש גם כמה מקומיים שאתה אוהב. שמפנייה זה נחמד. יש עוד, אבל יש כל-כך הרבה, שלא בא לך עליהם. אבל אין ברירה, גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות.

כל ההקדמה הארוכה הזו, נועדה רק כדי להסביר לכם, ולעצמי, את הרומן ארוך השנים שלי עם יינות שאפוטייה. את היינות של היצרן הגדול, הוותיק והמיוחס הזה, הכרתי לפני עשרים שנה, כמו הרבה דברים טובים אחרים, על הבר של שאול אברון ביועזר.

במרוצת השנים שמעתי שאפילו הוא נטש קצת את היינות שלהם, במיוחד אחרי ששמע שאבירי הרון החביבים עליו, התחילו לייצר יין גם באוסטרליה, רחמנא ליצלן, ומיד הבחין גם בטעם "אוסטרלי" ביינות המקוריים שלהם בעמק הרון. יכול להיות שהוא צודק. שנים לא שתיתי את יינות שאפוטייה, וכשחזרתי אליהם, לרגל הכנת הכתבה, לא הייתי משוכנע לחלוטין שאני זוכר את טעמם המקורי.

אם הייתי צריך לנתח, יכולתי לספר לעצמי שהיינות הם אכן מעט יותר פירותיים, בומבסטיים ו"שוברי קופות", כפי שמכונה ז'אנר היינות שמטרתו המרכזית היא לשאת חן בעיני רוברט פרקר, גורו היין האמריקני המשפיע.

אלא שכל זה לא באמת מעניין כשבאים לשתות יין, ולא רק לנתח אותו או להתפלסף עליו. שכן גם אם יש כאן פתאום פזילה לעבר הטעם הבינלאומי החדש, זה המחבב יינות עוצמתיים ומרוכזים יותר, מדובר עדיין ביין קלאסי מעמק הרון, אזור שממילא מעולם לא התיימר לייצר יינות ביישנים וחיישנים.

יינות הרון - ולא מדובר רק על ההרימיטאז', הקוט רוטי והשאטונף דו פאפ האגדיים, אלא אפילו על אפלסיונים טיפה פחות מיוחסים כמו קרוז הרמיטאז' או סיינט ז'וזף - היו תמיד יינות חסונים, מלאי גוף וכבדים משהו. אלא שהבריונות, לפחות ביקבים הטובים, לוותה תמיד באלגנטיות, באדמתיות ברוכה, באפלוליות מסוימת ובטעמי תבלינים ועשבי תבלין האופיינים כל-כך ליינות האזור.

אז כן, שאפוטייה אכן זרק מאחוריו משהו קטן מהמסתורין של העבר, עם הגלישה לאוסטרליה וללנגדוק רוסיון, אבל זו עדיין גלישה קטנה, ונסלחת. ואהבות ישנות, לא מחליפים מהר כל-כך. לפחות לא אני.

טעימה | יינות שאפוטייה

Bila-Haut-Cotes de Roussillon Villages 2012 Vignes de. לא רק לאוסטרליה הרחוקה פוזלים אנשי שאפוטייה בשנים האחרונות אלא גם ללנגדוק רוסיון, מחוז היין השכן והענק בדרום צרפת. בלנד הגראנש-סירה-קריניאן הזה אמנם אינו דומה ליינות המסחריים הזולים המיוצרים כאן, אבל הוא בכל זאת מעט עמוס פרי וכוחני מדי לטעמי הפרטי. אבל במחיר הזה, מי יכול להתלונן. 65 שקלים

קוט דה רון Belleruche 2012. גרסתם של אנשי שאפוטייה לאחד היינות הכי כיפיים ויומיומיים בצרפת היא כצפוי קצת יותר כבדת ראש ורצינית, אבל שומרת על רוח הנעורים והקסם המצופים מיין קלאסי זה, ולפיכך נותרת במחוזות הכיף הכל-כך נחשקים מיינות קוט דה רון. תענוג. 69 שקלים

Petite-Ruche ,Crozes-Hermitage 2011. באופן לא מפתיע מבחינתי, אחיו הקטן של ההרמיטאז' המהולל, הלוא הוא יין הקרוז הרמיטאז' הכפרי יותר, הוא הכוכב הגדול של הטעימה הנוכחית. ולא רק בגלל מחירו השפוי יותר. השילוב הנהדר בין טעמי הסירה הפירותיים למדי, ומעט אדמתיות ובעיקר חייתיות מרתקת, הופך את היין הזה לבינגו אמיתי. 104 שקלים

Sizeranne Hermitage 2010. קלאסיקה נצחית מעמק הרון. ההרמיטאז' של שאפוטייה מורכב מ-100% ענבי סירה ומציג ביטוי מושלם של הזן הזה על טעמי הפלפל השחור שלו, הפרי האדום-שחור ובעיקר העומק והעושר האינסופיים של טעמיו. יהיו מי שישלפו כאמור יינות הרמיטאז' מובחרים יותר, ביניהם גם אנשי היקב עצמו, שיש להם יינות יקרים אפילו יותר באותו אפלסיון, אבל לי זה מספיק וגם מאוד סנטימנטלי. רק יקר להחריד. 539 שקלים