פחות זה בעצם יותר

בית מבולגן הוא הוכחה לכשל כלכלי-התנהגותי

עכשיו, כשחג המולד כבר מאחורינו, נותרה לנו ההתעסקות המתישה עם כל המתנות שקיבלנו בו: נעמיס עוד ספרים על הכוננית הצפופה, נדחוס עוד סוודר צמרירי לארון, וזה עוד לפני שנגעתי בצעצועים שזרוקים בבית.

בטרם תתחילו לקטר על התנוונות התרבות המערבית ועל הבלגן העונתי, שימו לב שטירוף הקניות של דצמבר אינו משהו חדש. הכלכלן והסופר ג'ואל וולדפוגל, מגלה בספרו "Scroogenomics" (מדעי הקמצנות, אם תרצו) שהאמריקאים נהגו לשפוך כסף על קניות לחג המולד כבר לפני 30-40 שנה באותה חדווה שבה הם עושים זאת כיום, ביחס כמובן לכלכלת ארה"ב באותן שנים.

הבעיה עם כל הבלגן הזה, אם תשאלו אותי, היא בעיה כלכלית: אנחנו יכולים לקנות עוד ועוד דברים לחג המולד - בייחוד ביגוד, שמחירו רק הולך ויורד - אבל מה שלא נהיה יותר זול הוא עוד חדר לאחסון כל הדברים הנוספים. העובדה הזו נכונה עבור רוב האנשים, והיא תקפה במיוחד לקורא הממוצע של הפיננשל טיימס, שלרוב מתגורר בערים כמו ניו יורק, לונדון או הונג-קונג, ערים שבהן הדיור כה יקר, עד שכמעט כל דבר נראה זול לעומתו.

חשבתי שיש לי פתרון לבעיה הזו: חללי אחסון מתוחכמים. אני כבר לא בטוח בזה. ארונות אלגנטיים הם פשוט דחייה נוספת של הבלתי נמנע. הבית נראה מתוקתק לזמן קצר, אך לבסוף הנפח של כלל החפצים יכניע כל פתרון אחסון.

אולי הגיע הזמן לגישה חדשה: בשבועות האחרונים אני תחת השפעת ספרה של כוהנת הארגון היפנית מרי קונדו: "The Life Changing Magic of Tidying" (הקסם משנה החיים של הסידור, בתרגום גס). אם תעקבו בנאמנות אחר הוראותיה של קונדו תוכלו לזרוק 3/4 מחפציכם למזבלה, כך שבנקודה זו, בעיות האחסון שלכם יפתרו. משפחת הארפורד כולה נכנעה לטירוף של קונדו, וכעת, אנחנו רואים לפתע אזורים ברצפת הבית שבכלל שכחנו מקיומם. קונדו מצדדת ברעיונות משונים למדי: היא פורקת מדי ערב בשובה הביתה את תכולת תיק היד שלה ונוהגת לומר "תודה לכם" לחפצים שהיא עומדת לזרוק.

קיראו עוד ב"גלובס"


למרות כל המוזרויות האלה, מה שלכד את תשומת לבי הוא העובדה שקונדו היא למעשה כלכלנית אינטואיטיבית. הבנתי שהייתי תקוע בכשל קוגניטיבי מביך, שמסביר למה הבית שלי היה עמוס בחפצים. הטעות הראשונה שלי הייתה הטיית סטטוס-קוו - נטייה להשאיר דברים כמו שהם, שלרוב נובעת מפחד. כשאתה מנסה להיפטר מחפצים שצברת בבית, זה אך טבעי לשאול את עצמך האם כדאי לזרוק חפץ זה או אחר. אולי השאלה עצמה לא נכונה, משום שהיא מהווה חסם לזריקה. הטיית סטטוס-קוו פירושה שרוב הדברים יישארו משום שאתה לא יכול לחשוב על סיבה טובה להיפטר מהם. קונדו הופכת את סדר הדברים: לשיטתה, הסטטוס-קוו הוא שיש לזרוק כל חפץ שברשותך, אלא אם מצאת סיבה להשאיר אותו. ההיפוך המנטלי הזה משנה את הטיית הסטטוס-קוו, והופך אותה דווקא לכוח מניע לשינוי.

הטעות השנייה שלי הייתה חוסר היכולת שלי להעריך את ההיגיון שבחוק התפוקה השולית הפוחתת. זוג המכנסיים הראשון שלך הוא חיוני; השני יהיה מאוד שימושי, כך שממש לא ברור מדוע מישהו ירצה גם את הזוג העשירי או ה-11. נחמד כשיש לך מחבת, אבל המחבת החמישית תישאר רוב הזמן ללא שימוש. הדרך הכי טובה להכיר בתפוקה השולית הפוחתת היא לקבץ את כל החפצים הדומים ביחד. ברגע שכל ספר שיש לי נערם בערימה עצומה על רצפת חדר הסלון שלי, האבסורד שבאחזקתם נהיה קל יותר להבנה. הטעות השלישית הייתה שלא הבנתי את העלות האלטרנטיבית של אגירת החפצים במלואה. יש עלות פיננסית לארון אחסון או קניית בית חדש או אפילו רכישת כוננית ספרים נוספת. אבל גם לחוסר היכולת להעריך את מה שיש לך יש עלות, ולו משום שזה תקוע בתחתית ארגז מתחת לעוד דברים שיש לך.

כלכלנים התנהגותיים טוענים שאנחנו נוטים לטעות באופן שיטתי, אבל עד שקראתי את ספרה של קונדו, לא הבנתי שכל מדף ספרים עמוס או ארון דחוס הם עדות לטעויות האלה. *e