בין זכות החולה להיפרד מחייו לבין עקרון קדושת החיים

החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב להיענות לבקשת מטופל במחלת ניוון שרירים (ALS) להפסקת הנשמתו המלאכותית, דבר שגרם למותו תוך ימים אחדים, עוררה תקווה בקרב חולים סופניים, ש"חוק החולה הנוטה למות" אינו חל עליהם, אך גם הייתה מטרה לביקורת. אחת הטענות הייתה, כי בית-המשפט לא היה מוסמך להכריע בבקשת החולה, ומכאן שגם העמדה שנקט היועץ המשפטי לממשלה, לא להתנגד לבקשת החולה, ואשר הקלה על בית-המשפט להיענות לבקשה, הייתה מוטעית.

סבלו של החולה, שבעניינו ניתן פסק-הדין, היה קשה מנשוא. בהיעדר אפשרות להעריך את תוחלת חייו הצפויה, מקרהו לא נפל בגדר תחולתו של חוק החולה הנוטה למות. כאן נשמעה הטענה, כי את המענה למצוקתו היה על החולה לבקש מ"הוועדה לאתיקה" במוסד הרפואי שבו אושפז, שהיא, על-פי "חוק זכויות החולה", הפורום המוסמך להכריע בבקשת מטופל המסרב לקבל טיפול רפואי, שאין למצבו הסדר חוקי ספציפי. משלא פנה החולה לוועדת האתיקה, ובחר להגיש עתירה לבית-המשפט, היה על היועץ המשפטי לממשלה ועל בית-המשפט, להפנותו לוועדת האתיקה.

לעמדה זו אני מתקשה להסכים. "חוק זכויות החולה" קובע, כי "לא יינתן טיפול רפואי למטופל, אלא אם כן נתן לכך הסכמה מדעת"; זאת, לאחר שניתן למטופל כל המידע הרפואי הדרוש לו כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע. עם זאת, נקבע בחוק, כי בהתקיים תנאים מסוימים רשאית ועדת האתיקה לאשר מתן טיפול רפואי למטופל המתנגד לקבלת הטיפול, בנסיבות שבהן נשקפת למטופל סכנה חמורה. לפיכך, אין יסוד להניח שחוק זכויות החולה מסמיך את ועדת האתיקה להורות על הימנעות ממתן טיפול רפואי, כאשר מטרת ההימנעות היא להחיש את מותו של המטופל.

זאת ועוד: חוק זכויות החולה הוא "חוק כללי", שנחקק כעשר שנים לפני חקיקתו של "חוק החולה הנוטה למות", שנוסף להיותו חוק מאוחר הוא גם "חוק מיוחד". והכלל הוא, שהסדר שנקבע בחוק מאוחר ו"מיוחד", גובר על חוק מוקדם ו"כללי". חוק החולה הנוטה למות נועד לספק מענה לחולים סופניים המבקשים להימנע מקבלת טיפולים שיאריכו את חייהם ואת סבלם הנורא באמצעים מלאכותיים. בכך אמור החוק לקדם את הזכות האוטונומית הנתונה לחולה, שבשל מחלתו הקשה מאס בחייו, ומבקש לקרב במידת האפשר את פרידתו מן החיים.

אלא שהכרת החוק בהיותו של חולה "נוטה למות" מוגבלת למקרים שבהם רופא אחראי (כמשמעו בחוק) קבע, שתוחלת חייו של החולה, גם אם יקבל את הטיפול הרפואי המקובל למצבו, אינה עולה על שישה חודשים. הגדרה צרה זו מותירה מחוץ לגדר תחולת החוק חולים הלוקים במחלות קשות, אך סוג מחלתם אינו מאפשר להעריך את תוחלת חייהם. כאלה הם, בין היתר, חולי ALS שתוחלת חייהם אינה ניתנת להערכה, ולפיכך חוק החולה הנוטה למות אינו חל עליהם. את הח*ס*ר שהותיר חוק החולה הנוטה למות אין "חוק זכויות החולה" יכול למלא.

ועדיין עולה השאלה - מנין נטל בית-המשפט סמכות להיענות לבקשה?

ובכן, בשנים שקדמו לחקיקתו של חוק החולה הנוטה למות הוגשו לבתי-המשפט המחוזיים מספר בקשות של חולים סופניים, שעתרו למתן צו שיפוטי שיורה לרופאים לנתק (באופן אקטיבי) את פתיל חייהם; לפי הזכור לי, במקרה אחד או שניים נעתרו בתי-המשפט לבקשות מסוג זה. הייתה זו "רקמה משפטית פתוחה" שבגדרה הכריעו בתי-המשפט בבקשות חולים סופניים, תוך איזון ראוי בין הזכות האוטונומית של חולה להיפרד מחייו רוויי הסבל, לבין העיקרון החברתי בדבר קדושת החיים וציוויי האתיקה הרפואית להאריך את חייהם גם של חולים שמחלתם הקשה מסיבה להם סבל וייסורים.

חקיקת חוק החולה הנוטה למות עוררה את השאלה אם הסדריו של החוק שוללים את סמכות בית-המשפט לדון בבקשות חולים סופניים שהחוק אינו חל עליהם. מהכרעתו של בית-המשפט המחוזי במקרה שנדון לאחרונה מתבקש כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה; לאמור, שבידי בית-המשפט הסמכות להעניק לחולים כאלה סעד אשר חוק החולה הנוטה למות מונע מהם. סעד זה לא היה בנמצא בידי ועדת האתיקה להעניק לחולה.

פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי אינו מהווה תקדים העשוי לחייב בתי-משפט אחרים, אם וכאשר יידרשו לדון בעתירות דומות. ומשהסתפק בית-המשפט בהסתמכות על הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, ונמנע מהנמקה מפורטת של הכרעתו, קשה לבקר את החלטתו. אך שני נימוקים שנכללו בנייר העמדה של היועץ המשפטי לממשלה, וצוטטו בפסק-דינו של בית-המשפט, ראויים לציטוט: האחד, כי מאחר שחוק החולה הנוטה למות אינו חל על המבקש, "יש להחיל עליו את ההלכות והמבחנים שפותחו על-ידי הפסיקה לפני כניסת החוק לתוקף". והשני, כי "גם אם החוק אינו חל במישרין, רוחו ועקרונותיו של החוק חלים בענייננו".

הפתרון היצירתי שעליו הוסכם - ביצוע הפחתה הדרגתית של קצב ההנשמה, עד למינימום, תוך מתן סדציה פליאטיבית (הרדמה קלה הגורמת למטופל טשטוש וישנוניות להקלת הסימפטומים של המחלה) - ייתר את ההתמודדות עם איסורו המפורש של החוק להפסיק באחת טיפול רפואי רציף של הנשמה, השקולה בעיני החוק להמתה אקטיבית של החולה.

בשורה התחתונה, המסר החשוב העולה מן ההכרעה השיפוטית במקרה הנדון הוא ברור: מקום שהמחוקק נמנע מקביעתו של הסדר ראוי, עשוי בית-המשפט ליטול יוזמה ולמלא את הח*ס*ר שהותיר החוק.

הכותב, שופט בית-המשפט העליון בדימוס, מכהן כנשיא עמותת ליל"ך - לחיות ולמות בכבוד