" אנחנו עושים קסמים בנורא מעט כסף"

שנכנסים אל תוך הפרק השני של "פאודה", סדרת הפעולה האינטנסיבית החדשה שעלתה בחודש שעברה ב-yes, מתחילים לתהות על מה בעצם הסדרה. לכאורה זה ברור - דרמת אקשן מהירה שבמרכזה מפקד ביחידת המסתערבים שנוטש חיי משפחה מנומנמים, ושב אל השטח כדי להשלים את העבודה ולסגור חשבון עם ארכי-טרוריסט אותו חשב שהרג בעבר. אך כשעל המסך רודפים ויורים זה בזה ישראלים ופלסטינים, מזדחלת התהייה האם לא מקופלת בתוך הסדרה המשובחת שיצרו העיתונאי אבי יששכרוף והשחקן ליאור רז, גם אלגוריה לחיינו בחלקת האלוהים המסוכסכת הזו.

"הכלי הזה של האקשן והמרדף נותן לנו את האפשרות לפגוש את הרדופים והרודפים - כבני אדם", אומר במאי הסדרה אסף ברנשטיין, בריאיון מיוחד. "היה לי חשוב להראות את הדברים כפי שהם. העובדה שאנחנו מציגים את המתח בצורה אמינה וריאליסטית, מאפשרת לשפוט את הדמויות, משני הצדדים, כבני אדם".

כך שפרט למתח טהור ומאיץ אדרנלין, אין פה מסר עמוק יותר?

"למרבה הפתעתי הסדרה התקבלה בכל כך הרבה אהבה על ידי כל הקשת הישראלית חברתית, ואנשים זיהו בה את המקום האמתי שלה, שהוא א-פוליטי. אנחנו מראים את הדברים כמו שהם, וכל אחד יכול לראות בזה את מה שהוא רוצה לראות. זה כמו מבחן רורשך מההיבט הזה".

בז'אנר של סדרות האקשן, בדרך כלל, יש שחור ויש לבן - טובים ורעים. פה נדמה שקשה להבחין מי באיזה צד.

"הרעיון שלי קונספטואלית הוא שאלה אינן דמויות אפורות, זה לא 'גו*ד ג*ייז' מול 'ב**ד ג*ייז', כולם אנשים טובים. אנשים טובים שעושים דברים רעים אחד לשני, ואני חושש שזו המציאות. אולי אני תמים שאני מאמין בטוב הלב של האנושות. אנשים טובים, לא בהכרח עם כוונות טובות, שפשוט במעגל הדמים הזה עושים דברים רעים אחד לשני. יכול להיות מישהו שחי כרגע בעזה, שהוא בן אדם בסדר גמור ואותנו כיהודים הוא שונא ויש לו כוונות לא טובות כלפינו".

אתה בעצם אומר שטרוריסטים שרוצחים יהודים, יכולים להיות אנשים טובים?

"עד גבול מסוים. זה משהו שאנחנו בוחנים בסדרה. אני לא יכול לדבר בשם היוצרים, אבל אני חושב שהאדם הוא טוב מיסודו ובתוך האיזון הפנימי שלו, יש דברים שדוחקים את הטוב. גם כשאני מלהק שחקן אני חייב לאהוב אותו וחייב לאהוב את הדמות. כשזה קורה, יש אמינות".

עדיף יפה מנכון

ברנשטיין, 44, הוא אחד הבמאים והתסריטאים המוערכים בישראל. בתוך עשייתו המרובה, בולטים "אלנבי" האפלה ששודרה בערוץ 10 והסרט "החוב" (2007) אותו ביים וכתב יחד עם עידו רוזנבלום ואשר זכה לעיבוד אמריקאי שובר קופות בכיכובה של הלן מירן. "נושא החיים הכפולים, כמו לגיבורים ב'פאודה', מעסיק אותי הרבה. כך היה גם ב'החוב' (שעסק בסוכני מוסד - ל"א). זה מה שמשך אותי לסיפור הזה, ולכן רציתי לעשות את זה. אלה לא סתם חיים כפולים, זה קיום כפול", הוא אומר.

זה הרבה יותר מחיים כפולים, זו התחפשות לאויב שלך. זו גם יכולה להיות מטאפורה להתפלשות שלנו ושל הפלסטינים האחד בשני, ולדמיון הכה רב עד שלא ניתן באמת לדעת מי הוא מי.

"נכון. אלה יחסי אהבה-שנאה שיש ללוחמי המסתערבים עם התרבות הערבית. הם מדברים האחד עם השני ערבית, הם מעשנים את הנרגילות, שומעים את המוזיקה. הם אוהבים את זה, וחייבים לאהוב את זה, אחרת הם לא יהיו טובים בזה".

יש שאיפות שגם לסדרה הזו יהיה רימייק? שהיא תימכר כפורמט?

"בטוח יש. למרות שאני לא בטוח שנושא ההסתערבות זה מכירה קלה לאמריקה. אבל אני מאמין שהיא תימכר כמו שהיא, בשפת המקור, ואני יודע שעובדים על זה. כיום הטלוויזיה לאט-לאט תופסת הרבה מהמרכזיות שהייתה לקולנוע, הדברים הטובים נעשים בטלוויזיה, והרבה אמנים עוברים לטלוויזיה. גם אני הייתי באופן בלעדי בעולם הקולנוע וזזתי לכיוון הטלוויזיה. לא באופן אקסקלוסיבי אמנם, אבל יש דברים מעניינים מאוד שקורים, כמו 'פאודה'. סדרה כזו יכולה לייצג אותנו מאוד בכבוד".

האקשן האמריקאי, נמצא בראש שלך בזמן שאתה מביים?

"אפשר להגיד, שאני באיזה שהוא מקום 'חצי אמריקאי'. למדתי קולנוע ב-NYU, חייתי שם 12 שנה, גם כילד. השפה הקולנועית שלי היא אמריקאית ביסודה ויש משהו מאוד אמריקאי בראייה הקולנועית שלי. אני מאמין שזה ניכר בצורת העבודה ואני יודע לעשות דברים שמדברים אל האמריקאים. לכן, גם לא היה לי ספק של'החוב' תהיה גרסה גם בארה"ב".

ותוך כדי עבודה חושבים איך זה ייראה בחו"ל?

"זה אינסטנקטיבי. ככה אני יודע לעשות את זה. מה המשמעות של סרט אמריקאי? זה אומר עושר ויזואלי, קצב מאוד גבוה ואין התעכבות להראות משהו יפה - מראים אותו לרגע וממשיכים הלאה. זו הדוגמה האמריקאית, בטח לאקשן, שזה עניין גברי: צריך שיהיו יפים וחזקים עם פיוטיות שלא מחבקים אותה, אלא מראים אותה לרגע וממשיכים הלאה".

ובכל זאת, בניגוד לארה"ב, בישראל ממעטים לראות סדרות אקשן. איך היה לביים אקשן שאינו מהסוג שרגילים אליו בארץ?

"זה הוגדר מראש כסדרת אקשן, כזו שיש בה פעולה לאורך קטעים ארוכים, ולא רק פרץ קצר של אלימות ולכן זה דרש הכנה מהסוג שלא היה פה. היו שני חבר'ה יוצאי היחידה שליוו אותנו והיו אחראים על היריות ועל המכות. והם עזרו לכל הכוראוגרפיה הזו, שהשחקנים יידעו איך לנוע".

ממש כוראוגרפיה?

"ממש כמו ריקוד. עשינו חזרות על הסט בימים נפרדים ואז הצלם ואני פירקנו את זה ל'שוט'. מצאתי שבגלל שאנחנו לא אמריקה ולעולם לא נעשה את זה חלק וטוב כמו האמריקאים בהיעדר הזמן והכסף שיש להם, צריך ללכת על משהו אחר. אז בחרתי טייקים עם גליצ'ים, וחיכיתי שתהיה טעות והאגרוף לא בדיוק יתלבש, זה נותן משהו מאוד אורגני".

כלומר לא קרב מושלם, שבו כל בעיטה תתיישב מצוין על פניו של היריב.

"ממש לא. כמו בחיים".

למה זה עניין תקציבי?

"בארה"ב יש את הזמן ואת הכסף לחכות עד שזה יצא מאה אחוז ואצלנו אין. לכן דווקא ללכת עם החיסרון הזה כיתרון, ושהמצלמה תתמוך באשליית החיים הזה, זה יוצר משהו מאוד מציאותי. הרבה פעמים הייתי בוחר טייק יותר אמתי ולא בהכרח יותר מדויק".

בין השחקנים בסדרה יש כמה יוצאי יחידת המסתערבים - ליאור רז, צחי הלוי, תומר קפון. איך אפשר לביים אותם? הקשבת למה שהיה להם להגיד תוך כדי העבודה?

"בהחלט. זה דיאלוג, כי הרבה פעמים הדברים הנכונים מבחינה צבאית, לא מצטלמים טוב. אני זוכר שליאור רצה לרוץ עם אקדח צמוד לירך. זה נראה פשוט לא טוב. באותו רגע צריך להחליט אם הולכים עם מה שמצטלם יפה, או מה שנכון. מבחינתי מה שמצטלם ולא זועק מחוסר אמינות, אתו צריך ללכת והוא יותר נכון לצופה. אני מכבד את המציאות ושואב ממנה את מה שצריך, אבל זה לא סרט הדרכה של יחידת לוט"ר".

הסדרה מסתערבת בעצמה

במסגרתה עבודת ההכנה לסדרה, התלווה ברנשטיין אל ה"ערביסט" אבי יששכרוף בסיוריו ברמאללה, ביקר בבתי פלסטינים והתרשם מהבלתי אמצעיות הפשוטה של הביקור מעבר לקווי האויב, בבתים הפרטיים ובבתי הקפה. לדבריו, העובדה שהסדרה מחויבת לז'אנר, "מצילה אותה".

כלומר?

"זה נותן לה להעביר המון מסרים. ברגע שזה תחת המטרייה של האקשן, נוח יותר להעביר מסר והסדרה מצליחה לעשות את זה. זה דרש תעוזה ענקית לעשות את הסדרה הזו מבחינת yes וכל הכבוד להם. אני זוכר שקראתי את התסריטים ואמרתי, 'מה, הם באמת הולכים לעשות את זה?'".

למה זו דורש אומץ מיוחד?

"זו סדרה שמתעסקת בגיבורים פלסטינים, בדיוק כמו בגיבורים ישראלים יהודים; היא מתעסקת בעלילה מאוד קיצונית ומעבר לכל, היא בערבית. אני לא יודע ערבית, והסדרה הפכה מ-60% בערבית, ל-90% בערבית. גם הסדרה היא מסתערבת, מהבחינה הזו. עבורנו כיהודים, השפה הערבית היא או בפריזמה של הומור, 'עבודה ערבית', או משהו שמפחיד אותנו. אין לנו שום דרך אחרת, מילדות, לחוות ערבית. פתאום פה חווים ערבית בסצנות דרמה, אהבה ומתח. זה לא מובן מאליו. הצופה שומע ערבית כמו שלא שמע אותה אף פעם. בעיניי זה המון".

הקידום והפרק הראשון נותנים תחושה של סדרת פעולה, אבל מדבריך יוצא שמי שיגיע לצפות יקבל גם את ה"אלמנט" של המסר?

"זה לא שאנחנו מנסים למכור משהו אחד והצופים אכלו אותה וקיבלו משהו אחר. הפלסטינים הם אנושיים בסדרה כי הפלסטינים הם בני אדם. זו לא סדרה על מלחמת המסתערבים ברובוטים דמויי אדם. כשאתה עושה סדרה על המאבק בין מסתערבים למבוקשים ולומד להכיר אותם, אתה רואה שכולם הם בני אדם וזה מה שיפה בסדרה".

אתה מצליח להתנתק מהיותך תסריטאי בזמן שאתה מביים?

"בכלל לא. אני יושב הרבה עם צוות התסריטאים הגדול והנפלא שהיה פה. עבדנו נורא יפה ביחד, הבאנו את התסריטים האלה למקום מסוים. כבמאי אני צריך להבהיר בדיוק מה אני עושה, וזה צריך להיות כתוב על הנייר".

אתה כותב היום?

"כן, אני כותב דברים לטלוויזיה ולקולנוע. יש לי סרט מחומרים דומים לסדרה הזו, שעוסק במשבר אישי של איש שב"כ. אני מנסה להעביר את הסרט בקרנות כבר כמה שנים ללא הצלחה. אני לא יודע למה, אבל בינתיים לא אפשרו לי לעשות סרט אחרי 'החוב'. זה מאוד פוגע בי. ניסיתי כמה וכמה פעמים וזה עבר את הסלקציה, אבל לא את הסופית".

למה זה קורה לדעתך?

"לא יודע. יכול להיות שזה ביש מזל ויכול להיות שזמני יגיע השנה. אני מעדיף להאמין בטוב לבם של האנשים, אז אני לא רוצה לחשוב שמישהו שם לי רגליים".

אתה תלוי רק בקרנות?

"יש בישראל תלות קשה של הקולנוע בקרנות. אבל אין סיבה שלא אעשה סרט עם הקרנות, אני לשמחתי במאי מסחרי, וזו לא כמילה גסה. זה לא מוריד מהיותי אמן".

לו היית חי במדינה אחרת, היה מספיק "החוב" כדי שתחיה טוב ותנהל קריירה משגשגת.

"נכון. פה צריך להילחם על כל פרויקט. אבל יכול להיות שאם הדברים היו מתגלגלים אחרת, לא הייתי מגיע לעשות את הדברים המצוינים שאני עושה בטלוויזיה. אני לא חושב שנידו אותי מעולם הקולנוע. נקווה שזה עניין זמני, כי אני קולנוען מבחינתי וגם 'פאודה' מבחינתי הוא פיצ'ר ארוך".

יש פרנסה היום לבמאים ותסריטאים בישראל?

"לא. זה תלוי מי אתה ואני מודה שאני אוהב לחיות בתל אביב ולשתות את הקפה שלי בכוסות נייר, וזה אומר שהחיים שלי יקרים מאוד במדינה הזו. ואפילו מישהו כמוני שנמצא ב'איי ליסט' של הבמאים פה לא מצליח לגמור את החודש. אני לא מאשים את המפיקים או את גופי השידור - זה הכסף שיש פה. חסר 50%-70% כדי שאנשים יוכלו להתפרנס. אנחנו עושים קסמים בנורא מעט כסף. אנשים לא מצליחים להתפרנס פה. זה מכניס הרבה מתח בין אישי, וחבל".

מה הכוונה במתח בין-אישי?

"תנאי השכר וההעסקה לא הוגנים, לאנשים שחיים בין פרויקט לפרויקט אין שום ערובה לעתיד".

גם לימדת קולנוע לא מעט.

"נכון והפסקתי עכשיו. הרגשתי שכדי להישאר כן מול התלמידים שלי, צריך לעבוד כמה שנים, לאגור ידע חדש ועדכני ותשוקה, כי התחלתי להרגיש כמו פרופסור טרחן".

אז אתה כן בררן כשזה נוגע לעבודה.

"מאוד. אני אומר 'לא' הרבה ולא מתחרט על זה. אני לא יכול לעשות דברים שאני לא רוצה לראות, זה החוק היחידי שלי. יש לי טעם רחב אמנם, אבל אני עושה בסופו של דבר רק דברים שאני גאה בהם. אבל זה גורם לכך שיש תקופות ארוכות בהן אני לא עובד".

מדוע לא נשארת לעבוד בארה"ב אחרי ההצלחה של 'החוב'?

"'החוב' היה חוויה מאוד מעניינת. מצד אחד עשו שעתוק מאוד מדויק של הסרט שלי באנגלית. מצד שני, זה כבר לא באמת היה הסרט שלי. בכל אופן הוא הצליח נורא והיה מספר 2 בקופות, אבל מרכז החיים שלי - ילדיי, אשתי - הוא בישראל. אני מאמין בסיפורים של פה. זה לא שאין לי פרויקטים שאני לא מנסה להרים שם. יש לי עכשיו סרט שאני מנסה להרים שם ומקווה זה ישא פרי השנה".

צריך לעבור לדעתך, אי אפשר לנהל את זה מכאן?

"צריך לתקופה לפחות. אולי זה יקרה, אני לא פוסל את זה. אבא שלי (המשורר, הסופר והמתרגם אורי ברנשטיין - ל"א) היה אומר תמיד שאי אפשר לרכוב על שני סוסים עם תחת אחד. כרגע התחת שלי כאן".

הטנדר נוסע

חיסול מבחוח כהשראה

אחרי הפקת "חטופים", "DIG" ו"פאודה", חברת ההפקה "טנדר הפקות" עושה דרכה להפקת דרמת מתח נוספת - "שקופים"

> עונה שנייה ל"פאודה", אומר אסף ברנשטיין, תהיה ללא ספק. "אני רק מקווה שהיא תעשה תוך זמן קצר", הוא אומר. בשנים האחרונות, בין היתר בזכות החיבה הבינלאומית, ובעיקר האמריקאית לתוכן הישראלי, התפתח ז'אנר המתח ביצירה הטלוויזיונית הישראלית. תחילה עם "חטופים" של קשת ובהמשך עם "בני ערובה" בערוץ 10 וכעת עם "פאודה".

מי שעומדות מאחורי "חטופים" שקיבלה תמריץ אקשן בגרסתה האמריקאית "הומלנד" וגם מאחורי "פאודה", הן המפיקות ליאת בנאסולי ומריה פלדמן, "טנדר הפקות". החברה, הפכה להיות אחת מחברות ההפקה הבולטות על המסך (בין היתר הפיקו את "הפרלמנט", עטורת הפרסים, גם עבור קשת).

פלדמן, היא גם אחת היוצרות של דרמת המתח החדשה של קשת "שקופים" (שם זמני), שעתידה לעלות למסך בשנה הקרובה ושנבחרה השנה להצגת בכורה בפסטיבל ברלין, שהחל השנה להציג גם תוכן טלוויזיוני.

"שקופים", שמעובדת גם לפיילוט עבור רשת FOX האמריקאית, נוצרה (יחד עם עמית כהן, "תא גורדין") בהשראת חיסול מבחוח. במרכזה, חמישה אזרחים ישראלים המוצאים עצמם לפתע בלב פרשיית ריגול לאחר שהם קמים בבוקר ומגלים, ללא כל הכנה מוקדמת, כי שמותיהם שורבבו לתוך מבצע חטיפה דרמטי, המיוחס למוסד. האירוע המתוקשר טורף את חייהם ושוטף אותם בגל של עניין ציבורי.

ליאת בנאסולי לקחה חלק גם בצוות ההפקה של הסדרה "DIG", של קשת ו-NBC, בישראל. צילומי הסדרה בארץ נגדעו בשל מבצע "צוק איתן" והועברו לקרואטיה.