ההיפסטרים האמיתיים

מהרגע שבו אקורד הפתיחה האימתני של "Shakedown Street" קרע את האוויר הקיצי של אצטדיון סליבן במסצ'וסטס, וגרם לכ-75 אלף איש, אישה וילד להתחיל לשקשק את עצמותיהם ולהתפתל באקסטזה, ועד שהמילים המרגיעות של שיר הערש המסורתי We Bid You" "Goodnight שלחו אותנו להמשך הקרנבל במגרש החניה העצום, ניסיתי לזכור כל פרט.

אין הרבה רגעים בחיים שממש תוך כדי התרחשותם ברור למי שחווה אותם שמעתה והלאה שארית חייו יתחלקו ללפני של אותו רגע ולאחרי שלו, אבל בצהרי ה-14 ביולי 1990 היה לי ברור שאני בעיצומו של רגע שכזה. עשרה ימים קודם לכן סיימתי את בחינת הבגרות האחרונה שלי ונסעתי לארצות הברית כדי להיפגש עם חברים, שעמם למדתי שנתיים קודם לכן בבית ספר ציבורי בפרובידנס שברוד איילנד. הם ידעו שבסוף הקיץ הם ילכו לקולג' ושאני אחזור לארץ ואתגייס, והכינו לי הפתעה - כרטיס להופעה של הגרייטפול דד.

חבל להשחית מילים על כל האירועים המוזיקליים והפרמקולוגיים שהתרחשו באותה הופעה, אבל הייתה להם סיבה מרכזית בהתרגשות שתקפה אותי כשהחברים החיים בגרייטפול דד הודיעו בחודש שעבר שביולי הקרוב הם יקיימו שלוש הופעות פרידה אחרונות בהחלט - בדיוק עשרים שנה לאחר התפרקותה בעקבות מותו של גרסייה, הגיטריסט, והמנהיג הבלתי מוכתר אך הבלתי מעורער של הלהקה.

לפני אותו קיץ הכרתי את הלהקה רק מכמה תקליטים רשמיים שרכשתי במיטב כספי ומכמה הקלטות רשמיות פחות - ובאיכות איומה - שמדי כמה חודשים היו נשלחות אליי לישראל מחבריי בפרובידנס. אבל, בניגוד לכל היגיון של טינאייג'ר, כבר הייתי מאוהב בהם קשות.

למה בניגוד לכל היגיון? קשה לדעת מאיפה להתחיל. ראשית, בסוף שנות ה-80 הגרייטפול דד הייתה להקה שפעלה כבר יותר מעשרים שנה ולא התחברה לשום טרנד מוזיקלי עדכני. לא היו להם להיטים, שני הקליפים שהם הפיקו בכל הקריירה הארוכה שלהם לא שודרו בשום מקום, ובישראל, לפחות, היה קשה מאוד באותן שנים לאתר מישהו שבכלל שמע עליהם. שנית, לאיש מחברי הגרייטפול דד לא היה שמץ של סקס אפיל - הם לבשו בגדים מהוהים, נראו כמו היפים מוזנחים, נערי חוף מזדקנים או כמו מהנדסי תוכנה, לא התרוצצו על הבמה באקסטזה ולמען האמת כמעט לא זזו בכלל. כשנערים ונערות אחרים הזילו ריר על טיפוסים מסוקסים ומלאי רוח נעורים כמו ג'ורג' מייקל או בילי איידול (או אפילו ג'ים מוריסון המנוח), אני תליתי על קירות חדר הנעורים שלי תמונות של ג'רי גרסייה, שייצג את ההיפך המוחלט מהם: הוא היה שמן, ממושקף ובעל זקן שיבה עבות.

ושלישית, וזו אולי הסיבה המרכזית מכולן, להקשיב לגרייטפול דד מעולם לא הייתה משימה פשוטה. השירים שלהם אף פעם לא נשמעו אותו הדבר פעמיים, ובטח לא כפי שהוקלטו באלבומי האולפן. יתרה מכך, לא נדיר היה להיתקל ב"שירים" שהתמשכו ליותר מחצי שעה, ושחלק מרכזי בהם הוקדש לאלתורים אין-סופיים ולצלילים ביזאריים וצורמניים, שנוצרו מעשרות האפקטים השונים שבהם השתמשו חבריה.

באותו אחר צהריים במסצו'סטס עדיין לא זיקקתי לעצמי את כל התובנות הללו, אבל ידעתי שצפויה לי חוויה יוצאת דופן. בשבילי, בכל אופן, ויש להניח שבשביל רבים אחרים ממעריצי הגרייטפול דד, דווקא שלוש הסיבות הללו הצטברו לכדי משיכה בלתי ניתנת לשליטה. מעבר ליכולת המוזיקלית המופלאה של הלהקה, למילים המסתוריות אך מעוררות ההשראה, לאידיאולוגיה ההיפית-סוציאליסטית, ולכך שבערב טוב הם לקחו את כל מי שהיה סביבם למסע שמעבר לחלל ולזמן - לגרייטפול היה עוד משהו ששבה את לבו של כל אינדיבידואליסט: הם לא היו רק להקה למביני עניין, הם היו להקה לאאוטסיידרים.

"מצב כמעט פסיכוטי"

השדרן ערן סבאג, שעורך ומגיש את התוכנית "חיים של אחרים" בגלי צה"ל, מנסה כבר שנים להקנות למאזיניו את האהבה ללהקה. "בשנות ה-90, כשהייתי חייל בגלי צה"ל, רציתי לעשות תוכנית על תרבות הנגד הישראלית בשנות ה-60, ודרך הרעיון הזה פגשתי את אורי לוטן, שהיה שדרן, סופר, מתרגם וכנראה ה'דד הד' הידוע ביותר בארץ, שנפטר לפני עשר שנים", הוא מספר. "הפכתי לחבר מאוד קרוב שלו, והוא למעשה הטביל אותי למוזיקה של הגרייטפול דד".

סבאג מספר שהשנים הראשונות להתמכרות היו טוטאליות. "זה הגיע למצב כמעט פסיכוטי. כל מה ששידרתי היה גרייטפול דד, כל מה ששמעתי בבית היה גרייטפול דד, וכל החיים שלי היו מורכבים מחיפוש באינטרנט של הופעות, צריבה שלהן על דיסקים והכנה של עטיפות לדיסקים. גיליתי אוקיינוס בלתי מוגבל של אולי איזה מאה שירים שחוזרים וחוזרים עד אין-סוף, ואתה מגלה שהמוגבלות לכאורה של היותך נאמן ללהקה אחת היא לא נכונה. אתה מגלה את החירות בתוך המגבלה, וזה מכניס אותך לטראנס בפני עצמו.

"קלטתי שאני שומע שעות על-גבי שעות גרייטפול דד לבד בבית, ואני מחייך, ואז אני אומר לעצמי 'יו, איך ג'רי עשה את זה', ואתה נהיה פשוט פריק, בן אדם מוזר. שתי בנות זוג שהיו לי התייאשו ממני לגמרי. לא הייתי פנוי אליהן. הייתי כל הזמן מכריח אותן להקשיב ואומר להן, 'יו, יו, יו, תשמעי את זה!', והיא הייתה עונה לי שהשמעתי לה את השיר ההוא כבר 700 פעם, והייתי אומר לה, 'לא, זו הופעה שהורדתי רק היום!'.

"מעבר לזה, האמת צריכה להיאמר: סיכנתי בגללם ממש את המקצוע שלי, כי לקחתי לעצמי איזו חירות כזו לשדר רק גרייטפול דד במשך איזה שבע שנים. השיא היה כשגיליתי איזה ביצוע של 45 דקות ל-Turn on Your Love Light מ-1967. התרגשתי מזה לאללה, ואז נכנסתי לאולפן, אמרתי, 'שבוע טוב לכל הפועלות ולכל הראסטות. תקשיבו עכשיו ל-Turn on Your Love Light של הגרייטפול דד', ולחצתי פליי. כשהסתיים הקטע אמרתי, 'ערב טוב חברים', וירדתי. אבי בניהו, שהיה מפקד גל"צ באותה תקופה, רצה להשעות אותי. הוא בא אליי ואמר לי, 'מה אתה חושב שאתה עושה?!'. אמרתי לו, 'שמע, זו מוזיקה שגואלת את הנפש'".

אבל מה יש בגרייטפול דד שגורם לאנשים להפוך לאוונגליסטים של הלהקה?

"תראה, זה קורה לאט ולא קורה לכולם. לפעמים, זה כמו שאתה נכנס לאולם הופעות מהכניסה הלא נכונה וזה דופק לך את החוויה. יש אנשים שיש להם רתיעה מהלהקה, ואני יכול להבין את זה, אבל המתמידים מגלים עולם ומלואו: זו להקה שדורשת מאיתנו תשומת לב מקסימלית לטקסטים ולא רק למוזיקה. לא סתם היה להם חבר בלהקה - רוברט האנטר - שלא היה מופיע איתם, אבל היה כותב להם המון טקסטים. כשאתה קורא את הטקסטים ויודע באיזו תקופה הם פעלו, אתה מבין שזו לא סתם להקה אלא זרם תרבותי, שקשור באופן מובהק לכל מה שאנחנו רואים כתרבות הנגד לעולם קפיטליסטי.

"היה אצלם רצון לשחרר את נפשו של האדם, ולא כמו הביטלס שפשוט נתנו לנו מוזיקה יפה. זה לא לד זפלין עם סולואים של גיטרה ו-Stairway to Heaven. אתה מוצא בטקסטים שלהם שכבות פילוסופיות הקשורות לשחרור האדם מכבליו. יש שם מיסטיקה, יש לך דת, יש לך ספקות בדת וביקורת דתית, וגם קריאה לפעולה.

"כשאתה נכנס לסיפור ההיסטוריה של הלהקה ולמקום ולתקופה שבה הם פעלו, ולמדיניות הפצת המוזיקה שלהם, ולכך שהם היו הלהקה היחידה שסגרה אזור מגודר לבעלי מכשירי הקלטה שיוכלו להקליט את ההופעה בחינם - הכול מצטרף לכך שהם היו חבורה של אנשים לא פחות אוטופיסטים מבעלי דעה ומפילוסופים של העת המודרנית. באיזה ראיון שגרסייה נתן ב-1967 לרשת PBS הוא אמר שהחזון שלהם זה להזיז את האדם קדימה. ובצניעות שלו הוא אמר, 'אפילו לא צעד. משהו'. מבחינתי זה דבר גדול".

תמיד להקת מחתרת

שבוע לאחר מותו של גרסייה בן ה-53, באוגוסט 1995, עדיין בעיצומו של מסע ההופעות הארוך ביותר שידע עולם הרוק מעודו, הודיעו אסירי התודה שנשארו בחיים כי לעולם לא ישתמשו שוב בשם "גרייטפול דד". האיש פשוט היה הלהקה עצמה. ואולם, כשהבינו השורדים שהם אינם מסוגלים להפסיק לנגן יחד, ושיותר מדי אנשים לא מוכנים שהמסיבה תיפסק, הם התאחדו שוב לכמה סיבובי הופעות במשך השנים. השנה, לרגל חגיגות ה-50 להקמת הלהקה, הם החליטו לשוב, ומיד הציתו בארצות הברית גל התרפקות מחודש לתרבות הנגד של שנות ה-60.

כפי שניתן היה להבין מהפרולוג, גרייטפול דד, ממציאת הרוק הפסיכדלי של מפרץ סן פרנסיסקו והמובילה שלו במשך עשרות שנים, היא תופעה ייחודית ברוק. היא הוקמה ב-1965 על-ידי הגיטריסט המוביל והמחונן ג'רי גרסייה, גיטריסט הקצב הצעיר בוב וויר, הבסיסט בעל ההשכלה הקלאסית פיל לש, המתופף ביל קרויצמן והקלידן רון (פיגפן) מקרנן. החבורה נודעה בהופעות החיות הארוכות, שבהן יצרה שילוב קסום של ריתם אנד בלוז חשמלי ושל פולק, קאנטרי, בלוגראס ומוזיקה ניסיונית ואלקטרונית. ב-1967, עם הצטרפותו של מתופף שני ללהקה - מיקי הארט - קיבל הצליל הייחודי תוספות של עושר ושל עומק.

ההכרה בייחודיות של הגרייטפול דד הביאה אותם לכמה מהצמתים ההיסטוריים המרכזיים של התרבות במאה שעברה. הם היו להקת הבית של מסיבות האסיד שארגנו הסופר קן קיזי והקומונה המתנייעת שלו, הופיעו בוודסטוק ובאלטאמונט, ניגנו עם ג'ניס ג'ופלין, בוב דילן, The Who, קרלוס סנטנה ועם עוד רבים אחרים, וכשגרסייה מת, לא אחר מנשיא ארצות הברית דאז, ביל קלינטון, הספיד אותו.

באוקטובר האחרון הודיע הבמאי מרטין סקורסזה, שביים כמה מהסרטים הדוקומנטריים הטובים ביותר שנעשו על אגדות רוק (ובהם על ג'ורג' הריסון ועל הרולינג סטונס), על תחילת עבודה על סרט דוקומנטרי חדש שהוא יפיק על אודות הלהקה. "הגרייטפול דד היו יותר מעוד להקה", הוא אמר. "הם היו כוכב לכת בפני עצמו, שאוכלס על-ידי מיליוני מעריצים מסורים. אני שמח מאוד על כך שהסרט הזה נעשה".

אולם, למרות הצלחה אמנותית וכלכלית יוצאת דופן (לא הייתה הופעה של הלהקה, שכל הכרטיסים לה לא נמכרו דקות ספורות לאחר שהוצעו למכירה), הדד נשארה תמיד להקת מחתרת, שלא משחקת על-פי החוקים המקובלים ברוק'נרול הממוסד. היא הייתה מהלהקות הראשונות שהקימו חברת תקליטים משלהן כדי לא להיכנע לתכתיבים של אנשי עסקים, עודדה הקלטה פיראטית של הופעותיה לרווחת המעריצים, וסירבה במשך שנים להפיק לעצמה וידיאו-קליפים. למרות זאת, הצליחו כמה משיריה, מעשה שטן, להסתנן למצעדי הלהיטים.

במשך שלושים שנות פעילותה הקפידו חברי הלהקה להופיע כ-120 פעמים בשנה. במשך השנים הם הופיעו לא פחות מ-2,318 פעמים - נתון שהכניס אותם לספר השיאים של גינס. שני שיאים עולמיים אחרים שהלהקה מחזיקה כבר שנים הם ההופעה הגדולה ביותר אי-פעם (600 אלף איש בשיתוף פעולה עם האחים אולמן והבנד ב-1973), והמספר הכולל של אנשים שראו במשך השנים את הופעותיה: כ-25 מיליון - מאולמות נשפים קטנים בקליפורניה של שנות ה-60 ועד אצטדיונים ענקיים דוגמת וומבלי שבלונדון ודומיו ברחבי ארצות הברית. אם זה לא מספיק, ב-1978 הופיעה הלהקה במשך שלושה ערבים למרגלות הפירמידה הגדולה של גיזה במצרים, כאשר אשת הקשר שלהם במצרים הייתה ג'יהאן סאדאת, אשת הנשיא המנוח; וכל ההכנסות הועברו לילדים עניים ולקרן המצרית לשימור ארכיאולוגי.

מכורים לשינויים, ולאלתור

תופעה ייחודית שיצרה הלהקה הייתה מעריציה, שכונו "דד הדס" - קבוצה לא הומוגנית שהורכבה מהיפים זקנים, מסטודנטים עשירים, מאינטלקטואלים אקסצנטריים, מיהודים חרדים, מבוגרי מלחמת וייטנאם, ובעצם מכל מי שחיבבו חופש, סמי הזיה ומוזיקה טובה. הגרעין הקשה של הקבוצה עקב אחר הקרקס הנודד של הגרייטפול דד מהופעה להופעה במשך חודשים או שנים, ולמעשה הקדיש את חייו לטריפ הארוך והמוזר. השאר - אנשים שהחזיקו עבודות, משפחות או סתם לא היו בנויים לחיים בדרכים - היו מצטרפים לסיבוב הופעות של שבוע-שבועיים או חודש, ואז חוזרים לחייהם הרגילים.

כשמדובר בכל להקה אחרת, התופעה נראית מוזרה: מדוע שמישהו ירצה לשמוע ערב אחר ערב אותם שירים מוכרים? אפילו המעריץ הפנאטי ביותר של פינק פלויד היה נשבר אחרי שהיה שומע במשך שלושה ערבים ברציפות את הלהקה מנגנת את הרפרטואר שלה בדייקנות מחושבת ובאותו סדר בדיוק כמו בערב הקודם. במקרה של הגרייטפול דד, העניין היה אחר. לא רק שהקהל לא ידע אילו שירים ינוגנו בכל הופעה, אלא שגם לחברי הלהקה עצמה לא היה מושג לאן ייקחו אותם הצלילים בכל ערב ואיזה שיר יחכה בסופו של האלתור הבא. ההתמכרות לשינויים, לניואנסים, הייתה הכוח המניע של הלהקה ושל הקהל.

משום כך, בחירתו של הגיטריסט המוביל שיצטרף אל הגרייטפול דד בקיץ הקרוב, לא הייתה עניין של מה בכך. לא הרבה נגנים יכולים להיכנס בנוחות לתוך נעליו העצומות של ג'רי גרסייה המנוח, ומעטים אף יותר מסוגלים להיכנס לראש שלו ושל שאר חברי הלהקה. האדם שנבחר לתפקיד הוא טריי אנסטסיו, הגיטריסט של להקת "פיש", הנחשבת לממשיכת דרכה המודרנית של הדד מהבחינות המוזיקלית והערכית. על הקלידים ינגן ברוס הורנסבי, ששיתף פעולה עם הלהקה בתחילת שנות ה-90.

השדרן גיל מטוס (88 וקול הקמפוס) הוא אחד הבולטים שמנסים להפיץ את בשורת הגרייטפול דד ברדיו הישראלי. לא יצא לו לראות את הלהקה המקורית לפני התפרקותה, אולם לאחר שהוא נחשף לעושר המוזיקלי האדיר שלה, הוא התמכר ונחשב כיום לאחד הכוחות העיקריים שמאחדים את קהילת הדד הדס הישראלית. מפגשי הקהילה מתקיימים כבר שש שנים לפחות פעם בשנה, וכוללים כמובן הרבה מוזיקה של הדד והופעות של להקות מקומיות שמבצעות שירים של הלהקה. למסיבה האחרונה הגיעו יותר מ-500 איש.

מטוס, שזה כמה שנים גם מתקלט במסיבות הללו, אומר שהוא לא יכול לחשוב על שום אירוע דומה שמתקיים בישראל. "אין שום להקה אחרת שאתה יכול להקדיש לה בכל שנה אירוע שלם שהוא רק סביבה, מבלי שתחזור על עצמך ותמחזר את כל מה שאתה עושה. יש להם כל-כך הרבה חומרים, שהמגוון שעומד לרשותך אף פעם לא נגמר. באירוע האחרון, למשל, ניגנו חומרים רק מ-1977 ובאירוע קודם כל די-ג'יי קיבל שנה אחרת לתקלט ממנה. העושר בלתי נתפס".

עם זאת, למרות קיומה של הקהילה התוססת, הגרייטפול דד מעולם לא היו פופולריים באמת בישראל. "אני חושב שהסיבה הראשונה היא השם שלהם, שגורם לאנשים אולי לחשוב שזו איזו להקת הארד רוק", אומר מטוס. "סיבה אחרת היא שלפעמים אנשים שומעים משהו מאוד ספציפי, שלא מייצג את המכלול של הלהקה, ואז הם נעצרים שם מבלי לדעת שיש עוד ספקטרום עמוק ורחב. בנוסף, וזו כנראה הסיבה הכי משמעותית, אני חושב שיש בהם משהו שכל-כך מחובר למורשת האמריקאית ולתרבות האמריקאית, שקשה לנו להתחבר אליו באופן טבעי. אנחנו לא גדלנו על המורשת של קאנטרי ושל בלוגראס שעליהם נשענות המוזיקה של הדד, וגם המילים שלהם".

מטוס מחכה לתחילת מכירת הכרטיסים ביום שלישי הקרוב, ואומר שהוא מתוח. "מצד אחד יש לי רצון חזק להיות שם כי לא ראיתי את הלהקה המקורית או את גלגולי ההמשך שלה, ומצד שני ישנה המחשבה שאולי עדיף היה להשאיר את זה בגדר איזה דמיון, כי ברור שזה יהיה משהו אחר. בכל זאת, זו אווירה אחרת ותקופה אחרת. עם זאת, הסיכוי להשיג כרטיסים להופעות הללו הוא כל-כך קטן, שאולי המציאות כבר תחליט את זה בשבילי".