אמן החיים

כבר שנים שאני נמנעת מלראות טלוויזיה ביום השואה. אף שאיני דור שני, סרטים ותיאורים ממחנות ריכוז נצרבו בי לרמת סיוטים. אשתקד, בניגוד להרגלי, זפזפתי. נעצרתי בכיתובית לסרט "רבקה ויוסף, סיפור אהבה". הרעיון לפגוש סיפור רומנטי על רקע תפאורת הזוועה, ריתק אותי. נשאבתי לסאגה, חמישים דקות בהפקת ערוץ 10, שהוליווד קטנה עליה. סיפור חתונתם של יוסף ורבקה באו במחנה ריכוז מככב ב"רשימת שינלדר" של סטיבן שפילברג, וכולו אמת. יוסף התגנב לצריף הנשים באישון לילה, מחופש לאישה, וקידש אותה בטבעת שרותכה מכפית כסף. לימים גילו השניים שהחתונה התקיימה ביום ולנטיין. זה סיפור נפלא, אבל לעומת סיפור חייו השלם של באו, הוא מתגמד ללא יותר מגימיק.

באו (1920-2002) היה צייר, גרפיקאי, מאייר, קופי-רייטר, סופר ומחלוצי האנימציה בישראל. במלחמת העולם השנייה שהה במשך חמש שנים בגטו קראקוב ובמחנה הריכוז פלאשוב, שם שימש כגרפיקאי, וכך הצליח להציל כ-400 יהודים באמצעות זיוף תעודות, תוך סיכון חייו. כשנשאל למה לא זייף מסמכים גם לעצמו, ענה "כי מי היה מציל אותם?". ספר הזיכרונות שלו מהגיהינום, "שנות תרצ"ח", תורגם למגוון שפות, גם לסינית.

מתחת ללוח הזכוכית על שולחנו של באו בסטודיו, שנראה כאילו רק אתמול עוד עבד עליו, פזורות תמונות משפחתיות. קשה להאמין שהאישה הקורנת שבתמונה עברה עינויים בידי מפקד מחנה הריכוז פלאשוב, המפלצת אמון גת. אותו גת העסיק את יוסף כשרטט בזכות מיומנותו בכתיבת אותיות גותיות, הקליגרפיה החביבה על המפלגה הנאצית. גם רבקה עצמה הצילה לא מעט אנשים, ולכן הצליחה להיכנס לרשימת העובדים של התעשיין הצ'כי-גרמני שינדלר. אבל באצילותה, מסרה את שמו של יוסף בעלה במקומה, והיא עצמה נשלחה לאושוויץ. היא הצליחה לשרוד, ובדרך לא דרך מצאו בני הזוג זה את זה אחרי המלחמה.

הם עלו ארצה בשנות ה-50, ויוסף פתח סטודיו קטן ברחוב ברדיצ'בסקי 9 בתל אביב. בסטודיו הזעיר הזה יצר והמציא פונטים המשלבים וירטואוזיות וקלאסיות, ויצר באמצעותם כרזות לסרטים כמו "קזבלן", "סאלח שבתי", "עמוד האש" ועוד. הסטודיו שימש גם ככיסוי לעבודתו של באו כגרפיקאי בשירות "המוסד". רק לפני כעשור, כשנתיים אחרי מותו, נודע לבנותיו, צלילה והדסה, שבכל הפעמים שבהן אבא שלח אותן "לקנות משהו יפה לעצמן", הן פינו את השטח לפגישה עם מישהו מהמוסד. אז הבינו גם שברבות מהפעמים שבהן ניגש אליהן מישהו ברחוב ואמר "בזכות אבא שלכן ניצלתי", וחמק לפני שהספיקו לשאול, הוא לא בהכרח התכוון למה שקרה בשואה.

השתיים לוקחות אותי ל"מטבחון". בחדרון הדחוס, עם חלון צר וכיור, באו בנה במו ידיו את כל הציוד שהיה זקוק לו, כולל מכשיר לאנימציה, חדר הקרנות וקולנוע קטן. את המקרן בנה ממנוע שפירק ממכונת תפירה. גם מכונת צילום בנה לבד - משילוב של חלקים ממכונת רנטגן וממצלמה. כך ראו אור מסמכים לזהות חדשה של מרגלים. בין היתר לאלי כהן, שנשלח לדמשק ככאמל אמין תאבת'. "רק בדיעבד הבנו למה אבא כל-כך החוויר כאשר הודיעו ברדיו שאלי כהן נתפס", נזכרות השתיים. ב-2007 קיים המרכז למורשת המודיעין תערוכה לזכרו. האחיות באו מספרות שבכירים במוסד אמרו להן שאביהן היה מעורב בהרבה פרשיות, שמוטל עליהן איפול כבד לעוד חמישים שנה לפחות. אבל מדי פעם הן מקבלות עוד פירור מידע, למשל הפעם שבה נכנס מדריך טיולים עם קבוצת עיתונאיות מפולין, וכשראה את תמונתו של באו, אמר להן בשקט: "הייתה לי הזכות לפגוש את אבא שלכן, אם כי לסוכנים אסור היה. כדי ליצור את מסמכיי, הוא התעקש לצלם אותי בצורה מסוימת, וככה נפגשנו לדקות נדירות".

מאות פריטים מוצגים בצפיפות בסטודיו הדחוס; למשל העתק מהקלפים שצייר במחנה, שהם בעצם ערכת הישרדות. "בעזרתם הציל אנשים שניסו להתאבד בקפיצה אל הגדר", הן מספרות. "אבא היה מספר בדיחה גסה, ואם האיש צחק, עבר לו הרצון להתאבד. אם לא, אבא היה מציע לו לשחק בקלפים, שהיו בהם סצנות אופטימיות מהחיים". הן מספרות שזמן קצר לפני מותו נשאל אביהן "מאיפה היה לך הכוח להציל ככה אנשים בשואה, ועוד לספר בדיחות?". באו ענה: "כוח - זו לא המילה הנכונה, אהבה היא המילה".

את הקלפים המקוריים, כמו גם כותנת הפסים, ציורים מהשואה, דגם של מחנה הריכוז פלאשוב (היחיד שקיים) ועוד פריטים יקרי ערך הפקיד באו במוזיאון יד ושם. לטענת בנותיו, הן מצאו את החפצים הללו במצב מוזנח. בנוסף, הן אומרות, מעולם לא נערכה לאביהן תערוכת יחיד, כמו שהובטח לו. דוברת יד ושם התייחסה לטענה: "באוסף של יד ושם שמורים כשלושים אלף חפצים אישיים של ניצולים, כמו חפציו של יוסף באו, בקפידה ועל-פי סטנדרטים מוזיאליים. בתצוגת הקבע של יד ושם נמצאים מפת גטו קראקוב וציורו 'שער הכניסה לגטו'. סיפורו ויצירתו הוצגו בשתי תערוכות".

עבודותיו של באו הוצגו בבניין האו"ם בניו יורק, בפרלמנט הספרדי במדריד, במוזיאון אוסקר שינדלר בקראקוב שבפולין, במוזיאון היהודי במוסקבה ובמקומות נוספים, אבל כל אלה לא הספיקו כדי להנציח את מורשתו בישראל. לסטודיו ברחוב ברדיצ'בסקי לא נמצא גוף מממן, והמקום ממשיך לפעול רק בזכות שתי בנותיו של באו, שמתחזקות את המקום ומדריכות את הסיורים בו, ופועלות בעצמן להשגת תרומות להמשך קיומו השוטף. השתיים גם מעלות במקום מופע הומוריסטי בשם "ברית מילה", המבוסס על חידודי הלשון ועל אהבת השפה העברית של אביהן.

בשנת 2010 קבע ראש עיריית תל אביב-יפו, רון חולדאי, לוח הנצחה על הבית ברחוב ברדיצ'בסקי. "ניסינו לומר לו שהסיפור של המקום זה לא רק שואה, אלא גם חיים, אהבת השפה, אנימציה, קולנוע וריגול, אבל הוא סירב לתמוך בנו", אומרות האחיות. בתגובה נמסר כי "העירייה מעריכה את חשיבותו ותרומתו של מר יוסף באו לתרבות הישראלית, אך לצערנו המוסד המנוהל על-ידי האחיות באו אינו עונה על התנאים לקבלת תמיכה מהעירייה, על-פי תקנת המוזיאונים". השתיים יוזמות כל מיני פרויקטים, שהמועצה לשימור אתרים, משרד החינוך והתרבות והמשרד לאזרחים ותיקים תומכים בהם נקודתית. אבל את תפעול המקום השוטף הן עושות מכיסן, ולכן הכתבה הזו היא גם קול קורא לתורמים, שהסיפור נגע ללבם ומוכנים לסייע לאחיות.

ביקור בסטודיו יש לתאם מראש בטל' 054-4301499 (צלילה) או 054-4212730 (הדסה), או באמצעות אתר האינטרנט של המקום: www.josephbau.com

היום, 16 באפריל, יוקרן הסרט "רבקה ויוסף, סיפור אהבה" בערוץ 10 בשעה 19:00. הסרט יוקרן באותו יום גם בסינמטק תל אביב, בשעה 19:15. בהקרנה בסינמטק האחיות באו יהיו נוכחות, ובסיומו יעלו לבמה כדי לדבר עם הקהל.