ניל"י, שובי הביתה

בימים אלה מציינים מאה שנים בדיוק להקמתה של מחתרת ניל"י. זו עסקה, כידוע לכל מי שעבר במערכת החינוך הממלכתית, בריגול אחר העות'מנים ששלטו בארץ במטרה להעביר מידע לבריטים, שהיו שרויים במלחמה עם טורקיה באותם ימים, ימי מלחמת העולם הראשונה. הטורקים, באופן טבעי, לא אהבו את הרעיון, והוציאו להורג את חברי המחתרת שתפסו, מה שהפך אותם לגיבורים.

כשאומרים ניל"י, זה כמעט כאילו אומרים זכרון יעקב. את מי לא לקחו בטיול השנתי בבית הספר לבית אהרונסון הנמצא בחלק העתיק של זכרון? בחינה מעט יותר מעמיקה של תולדות המחתרת מעלה ספק ביחס לבכורתה של זכרון יעקב, כמו גם למרכזיותה של משפחת אהרונסון בפרשה. ההיסטוריה, כמו תמיד, משוכתבת על-ידי בעלי אינטרסים. ולראיה - מי יעז לדבר כיום על צהלת רבים מבני היישוב העברי לאחר לכידתם והוצאתם להורג של בני המחתרת, שפעולתה נתפסה על-ידם כמסוכנת? ומי יודע שמלשינים מבני היישוב העברי הם אלה שהסגירו את אנשי ניל"י?

בבית משפחת אהרונסון בזכרון יעקב, כיום מוזיאון ניל"י (פתוח: ימים א'-ה' ,16:00-09:00 ימי ו' 12:00-09:00, טל' 04-6390120), מתואר אהרון אהרונסון כיוזם המחתרת, אלא שיש גם גרסה אחרת, שלפיה דווקא אבשלום פיינברג, בן למקימי חדרה, הגה את הקמתה. בשנת 1911, כשאהרון אהרונסון הקים את שלוחת חדרה לתחנת הניסיונות שלו בעתלית, פיינברג מונה למנהלה (כיום זהו גן המייסדים בלב חדרה). בין השניים נרקמו יחסי ידידות קרובים שלימים חבקו גם את שאר בני המשפחות. כעבור זמן קצר הפך אבשלום לסגנו.

בתחילת השנה הקימה עיריית חדרה את "נחלים" חברה לתיירות חדרה, שמטרתה לקדם תיירות בעיר. בין השאר מבקשת חברת התיירות לתקן עוול היסטורי ולהשיב את ניל"י הביתה, אל חדרה. לא בכדי משוכנת חברת התיירות בבית פיינברג ההיסטורי (רח' ז'בוטינסקי 34, טל' ,04-6343296 www.hadera-tour.city). במקום ניתן לקבל מפה פשוטה ולערוך סיור עצמאי או מודרך בין אתרים היסטוריים כגון החאן, בית אולגה חנקין, אנדרטת אבשלום, מגדל המים, גן המייסדים ועוד. מוזיאון בית פיינברג (פתוח למבקרים בימים א'-ה' ושישי, וניתן לערוך בו סיור עצמאי או מודרך) הוא בית מידות מרשים שלאחרונה שוחזרו ציורי הקיר שעיטרו את חדריו. במקום תצוגה המגוללת את חייהם של יושבי הבית חדורי האמונה, ממקימי ראשון לציון, שהמשיכו להקים את חדרה.

בבית פיינברג מספרים: "שם המחתרת ניתן על-ידי איש חדרה. ב-19.2.17, כשיצאה האונייה הבריטית מגנם להפלגתה הראשונה לעתלית, ניצבו על סיפונה אהרון אהרונסון וליובה שניאורסון, חברו של פיינברג מחדרה וחבר ניל"י. שניאורסון החזיק בידיו תנ"ך, פתח את התנ"ך באופן אקראי בספר שמואל א' בפסוק 15: "נצח ישראל לא ישקר". מכאן נוצרו ראשי התיבות ניל"י כסיסמה שלאחר מכן הפכה לשם המחתרת. שניאורסון כתב על כך ביומנו, השמור בארכיון הציוני. ספר התנ"ך הזה מוצג, אגב, בבית פיינברג.

כבר בשנת 1913 הקימו פיינברג ואחיו הצעיר של אהרון אהרונסון, אלכסנדר, את "הגדעונים" - אגודה להגנת בני המושבות. כמה עדויות מספרות שאהרונסון לעג למעשה וראה בו משגה ילדותי. החודש, לפני מאה שנים, יצא פיינברג בזהות בדויה למצרים כדי ליצור קשר עם קצין המודיעין הבריטי לנרד וולי, שהתעניין ברעיון. בעקבות התדרוך שקיבל שב פיינברג ארצה, ורשת הריגול החלה לפעול. עם שובו פיינברג גייס למחתרת את חבריו מחדרה: לובה שניאורסון וניסן רוטמן, את גיסו נחום וילבושביץ ואת בני דודו מראשון לציון, איתן ונעמן בלקינד, ואחרים. רק בסוף אותה שנה הצטרף אליו אהרון אהרונסון, שגייס כמה מבני משפחתו. תחילה התנגד אהרון אהרונסון לרעיונות חברו, אך אחרי ששרה, אחותו, חזרה מטורקיה ועמה סיפוריה על טבח העם הארמני, שוכנע בנחיצות המחתרת. בשיאה היא מנתה 25 חברים, רובם קרובי משפחה.

ברבות הזמן נשכח-הושכח שמו של אבשלום כהוגה המחתרת. הוא נצרב בתודעה כמאהב, כרומנטיקן, כיפה תואר וכהרפתקן. הדרמה הרומנטית שסביב הדמויות יכלה לפרנס טלנובלה. הסברה המקובלת היא שאבשלום היה מאורס לרבקה אהרונסון, אחותם הצעירה של אהרון ושרה, לפי טענתה, וכי לה כתב את הבלדה "אלף נשיקות". אלא שככל הנראה פיינברג מעולם לא היה מאורס לרבקה, ולא לה כתב את השיר, אלא לאחותה שרה, שהייתה נשואה לסוחר יהודי-טורקי בשם חיים אברהם, שעמו חייתה רק שנה אחת בטורקיה, עזבה אותו וחזרה לבית בזכרון יעקב. על-פי עדותה של טובה רוטמן, אבשלום היה מאוהב בשרה, שהייתה נשואה, ולה רצה להינשא.

לאחר המלחמה ניהל אלכסנדר, האח הצעיר לבית אהרונסון, את רכוש המשפחה, שכלל את הקמת האתוס הגדול. בין היתר מנע מרבקה, האחות הצעירה, להתחתן עם עורך דין יהודי אמריקאי שהתארסה לו וחייב אותה ללבוש רק לבן, כסמל לשיברון לבה על מות "ארוסה".

אם אתם כבר כאן, לצד הסיור באתריה ההיסטוריים של חדרה מומלץ לטייל גם בסביבתה, בפארק השרון ובפארק נחל חדרה. לפני מספר שנים הועברה אנדרטת הזיכרון לפיינברג לגבעה נמוכה ממזרח לחניית פארק נחל חדרה. הוא עצמו קבור בהר הרצל, אחרי שגופתו התגלתה בסיני רק לאחר מלחמת ששת הימים. האנדרטה שהקימה המשפחה לזכרו ניצבה לצד כביש חדרה הישן והועברה לכאן בעקבות הרחבת כביש 4.