"אם לא יהיה חינוך לאוכלוסיה הערבית, ההרג יימשך, והכעס יחריף"

איפוק, תסכול מופנם שיש בו ציפייה אופטימית, שופכת ד"ר סוהיר ריחאני בשאראת את מה שכואב לה ויושב על לבה בימים ובלילות זה חודשים ארוכים: "אני תמהה, איך אנשים חכמים ומקצועיים במועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) לא מבינים את המשוואה הברורה כל כך: תסגרו מוסדות לימוד אקדמיים לצעירות וצעירים ערבים, תזרקו את התלמידים שלנו ללמוד בג'נין, שכם, ביר זית, חברון. כמה מהמוסדות הללו כבר פתחו משרדים ביישובים ערביים בצפון והם מעודדים צעירים ללמוד אצלם. כפיית הפסקת הפעולה של המוסד האקדמי בנצרת כבר משפיעה, ולא לטובה".

- מה בעצם הבעיה?

"מה הבעיה? הבעיה היא שהסטודנטים חוזרים עם דעות זרות לשלנו. דעות שאינן מקובלות בחברה שלנו, ואז הם מדרדרים את החברה, את השיח שלה ואת התנופה המפוארת כל כך שקורית בה. אני רוצה אזרחים שתורמים לחברה שלנו, לפתיחות בה, לחברה אזרחית טובה וחזקה. לזה אנחנו מחנכים במוסד האקדמי שלנו בנצרת, זה בסיס השאיפה שלנו. חזרנו ואמרנו, ואנחנו חוזרים ואומרים למל"ג, בואו תעזרו לנו, תקבעו מה שתקבעו מבחינה אקדמית - אנחנו נבצע, העיקר שתלמידים ותלמידות ערבים בישראל ילמדו כאן ולא שם.

"אני רוצה שיהיה ברור ובהיר לכולם: קיומו של המוסד האקדמי בנצרת, כמו מוסדות דומים לו, הם המלחמה על דמות החברה שלנו, וזה קודם כל דמות החברה הערבית, המסורתית יותר או פחות. אחרי זה נוכל לדבר על היחסים בין החברה הערבית לחברה היהודית. זה ברור וחד: ככל שההשכלה והחינוך יתרחקו מהאוכלוסייה המקומית, ההרג יימשך, העוני יימשך, הכעס יחריף. הכול קשור בכול. זה מעגל סגור. זה המעגל שאנחנו רוצים לפרוץ, אבל מונעים מאיתנו לעשות זאת".

"נשים מובילות את התפנית"

ריחאני בשאראת, ד"ר למדעי הרפואה, היא חוקרת בבית הספר לרפואה של הטכניון בחיפה ודיקנית הסטודנטים במוסד האקדמי בנצרת, זה שהמל"ג כופה כעת את סגירתו (ומיד נגיע לאופן התגלגלות הפרשה). היא גם מורה למדעים ומובילה את התוכנית החינוכית "זריחה אזרחית: מפיתוח אישי למעורבות אזרחית" בתיכון הניסויי עירוני הגליל בנצרת.

ריחאני בשאראת סיימה לימודי ביולוגיה באוניברסיטה העברית, תוך כדי עבודה למימונם. את הפוסט-דוקטורט שלה עשתה בעזרת מלגה ממשרד המדע: מחקר אנדוקרינולוגי על הקשר בין הורמון הפראתירואיד, המופרש מבלוטת התריס, למטבוליזם של העצם. המחקר הוא פרי שיתוף פעולה בין הפקולטה לרפואה בטכניון לבית החולים כרמל בחיפה.

- בשיחות איתך את מתארת חברה ערבית שמעודדת נשים במסלולים אקדמיים מתקדמים, אבל את עצמך לא נסעת ללימודים ולמחקר בחו"ל.

"נכון, לא הרשיתי לעצמי, חשבתי שזה לא מתאים למשפחה. בדיעבד אני מבינה שזו הייתה טעות. טעות של נשים. זו עוד אחת מהסיבות שהן פחות מתקדמות בקריירה אקדמית. מי שרוצה להגיע למקומות גבוהים באקדמיה צריך לעבור כמה שנים בחו"ל. זה המצב. אבל גברים נוסעים ונשים, יהודיות וערביות, מתחשבות יותר במצב האישי, הבעל, ההורים, הילדים. אין מה להאשים אף אחד. זה אנחנו. זו אני. אם היה לי קצת יותר אומץ, אפשר היה לנסוע. גבר בלי היסוס נוסע, והמשפחה איתו. אישה - זה סיפור אחר. בדיעבד, בלי ספק הייתי נוסעת, וגם בלי ספק המשפחה הייתה מסתדרת עם זה".

- ובתך?

"כשיגיע תורה אני אתמוך בה בכל הכוח. היא כבר יודעת שהיא רוצה להיות אנתרופולוגית. היא נשאבה לתוך 'נשיונל ג'יאוגרפיק'. היא בעיקר כבר יודעת, ממה שהיא רואה בבית, שאפשר גם וגם - לשלב בין לימודים אקדמיים, קריירה, חיי משפחה, בית, בעל וילדים. גם הגברים בחברה שלנו כבר מבינים את זה, לפחות חלקם. חוץ מזה שהיום, בניגוד לעבר, יש מערך תמיכה. יש מלגות יציאה לפוסט דוקטורט בחו"ל ויש גם מלגות קליטה והעסקה בחזרה. קרן מעוף, למשל, נותנת מלגות לעידוד קליטה חזרה באוניברסיטאות של סגל צעיר, בעיקר ערבי, שיצא וחזר.

"מעניין, כשאנחנו מדברות על זה, עולה בדעתי שגם עכשיו אני עדיין מכירה יותר ויותר גברים באקדמיה שנהנו מהמלגות הללו אבל כמעט שלא מכירה נשים כאלה. אולי יש, אבל אני לא מכירה. אני, על כל פנים, אגביר את המאמצים שלי לכוון את הבנות שלנו שלא להסתפק בתואר ראשון ושני אלא ללכת הלאה, לדוקטורט, לחו"ל, לפנות למלגות ולהבטיח שתהיה להן קריירה כאן עם שובן".

- במשפחות מסורתיות יהודיות הורי הבת חוששים שתהיה משכילה מדי ולא תמצא חתן. אם החתן שואלת מי יבשל ויגהץ לבן היקר שלה. כך גם במשפחות המסורתיות הערביות?

"לא, החברה הערבית מעודדת בנות ללמוד ותומכת בהן. הורים גאים בבנות - אפילו יותר מאשר בבנים. ראיתי את הגאווה הגדולה של הורים ממשפחות מסורתיות כשהבנות קיבלו אצלנו תארים בכימיה ובתקשורת. אתם צריכים לדעת, המשפחה הערבית בהחלט פטריארכלית ומכבדת את אב המשפחה, אבל הדמות החזקה והדומיננטית בתוך הבית היא האם. האבא משמיע את הקול והכוח תמיד שלו, אבל מי שקובע את הפוליטיקה של הבית היא אם המשפחה. הנשים האלה, האמהות שלנו, הן אלה שמובילות את התפנית החברתית. הן רוצות לראות את הבנות שלהן רופאות, מדעניות, עם תארים מתקדמים, נשים עצמאיות בעלות מקצוע וקריירה. לא עוד כולן מורות וגננות. די לשלוח את הבנות שלנו רק להוראה. לצערי, גם מערכת ההשכלה הגבוהה ממשיכה לדחוף לשם את הבנות שלנו".

- רופאות, מדעניות, חוקרות, ומה עוד?

"עוד המון המון. אישה, אמא ערבייה, חייבת לקיים גם קשרים חברתיים עם המשפחה המסועפת. היא עקרת בית מצטיינת - בית נקי וארוחה חמה, שבושלה באותו יום, בכל יום. לא שומרים, לא מקפיאים ולא מזמינים בטלפון. חיי אשה בחברה הערבית קשים מאלה של אישה בחברה המערבית. אישה ערבייה חייבת לעשות כמה תפקידים כבדים ומלאים, ולעשות אותם בהצטיינות, אחרת היא תפסיד - או את הקריירה או את המשפחה. אני רואה את זה בסביבה שלי, במוסד האקדמי בנצרת ובסביבה שלי בנצרת וביפיע, שם אני עובדת עם בנים ובנות למשפחות מסורתיות ודתיות מאוד. אין ספק, הנשים עושות את זה היטב, את הגם וגם וגם וגם. עם זאת, התמיכה מסביב גדלה בקצב שלא ייאמן. הורי האישה, הורי הבעל, המשפחה המורחבת, וגם הבעל עצמו. כולם תומכים, כולם מבינים, כולם עוזרים".

- גם בן הזוג, או שאת קצת מייפה את המציאות?

"גם אצלנו יש עדיין גברים של 'תהיי יפה, תשתקי ותישארי בבית'. אבל יש רבים, ומספרם הולך וגדל, שמחפשים אישה משכילה עם עתיד של קריירה. זה לא מפחיד אותם, ולא את אמא שלהם, וזה העיקר. כולם מבינים שהשכלת האישה היא הדרך לתעסוקה בתמורה טובה ולמצב כלכלי טוב יותר; שכל עוד הבעל הוא מפרנס יחיד המשפחה תתקשה לצאת מהעוני".

- איך אתן פורצות את גבולות המסורת הגברית הזאת?

"אי-אפשר להאשים את הגברים. אני באופיי נוהגת לא להאשים אף אחד אלא לחפש מה אני יכולה לעשות, איפה ואיך אני משנה את המצב. ברור שמעמד הגבר בחברה שלנו הוא חזק, ומטבע הדברים מי ששולט רוצה להישאר במעמד הזה, שלא ייקחו לו את הכתר. אני עוסקת בחיזוק הצד השני, חיזוק הנשים כך שישמרו על עצמאותן, יטפחו את ההשכלה שלהן ואת הקריירה שלהן. הגבר כבר יתרגל, יקבל את זה כחלק מחייו. אבל..."

- אבל מה?

"זה חשוב מאוד, קריטי, בעיקר בחברות מסורתיות - הובלת השינוי חייבת להיעשות בשקט, בהדרגה, באסרטיביות שקטה. אני מאמינה בעבודה מאומצת, ממושכת, קבועה, לא מתפרצת, בלי רעש. אני לא אוהבת רעש. רעש מביא אנטגוניזם, ואנטגוניזם גורם מרד, כעס, עשיית דווקא. זו לא הדרך להגיע לאיזשהו הישג קבוע".

"תואר שיהיה מעוגן בצורכי החברה"

מאז 2003 שותפה ריחאני בשאראת לניסיון לבצע קפיצת מדרגה נוספת: הקמת מוסד אקדמי-ערבי, אלא שזה חוטף בכל פעם מכה מחדש וכרגע מצוי במצב בלתי אפשרי שבו המל"ג כופה את סגירתו. מדובר בכרונולוגיה עצובה של חלום אקדמי, חברתי, אזרחי ושילובי שמתנפץ מול פרוצדורות וביורוקרטיה.

תחילת הדרך הייתה בשלוחה אקדמית של אוניברסיטת אינדיאנפוליס, ברישיון המל"ג, שהוקמה במסגרת מוסדות מאר אליאס בכפר אעבלין. אלא שב-2006 התגלתה בישראל התופעה של ריבוי תארים אקדמיים שאינם ממש אקדמיים אלא נועדו בעיקר לתעודות ולצורך תוספת בשכר, וכך התקבלה החלטה לסגור את השלוחות של האוניברסיטאות הזרות, ובכלל זה גם את המרכז האקדמי שהובילו הנשיא פרופ' ראעד מעלם, סגן הנשיא האקדמי פרופ' ג'ורג' קנאזע והדיקנית ד"ר ריחאני בשאראת.

המוסד, שהספיק להעמיד שלושה מחזורים - בוגרי כימיה, תקשורת ומחשבים - העביר את הניירת הנדרשת למל"ג בבקשה להכרה כמכללה אקדמית ישראלית עצמאית. התשובה שהתקבלה: תקבלו היתר רק אם תהיו מכללה פרטית לא מתוקצבת. "הסכמנו, גם כדי לשמור על לימודים גבוהים לאוכלוסיות החלשות בנצרת והסביבה וגם בתקווה שעם הזמן ישתנה התנאי הזה", מספרת ריחאני בשאראת. "ב-2009 קיבלנו אישור, עברנו לנצרת וכעבור שנה פתחנו את המוסד. המודעות שלנו היא לכך שהתואר האקדמי חייב להיות מעוגן בצורכי החברה. לא ללמד חינוך והוראה רק כי העלות האוניברסיטאית של זה נמוכה, אלא דווקא מדעים, מקצועות פרא-רפואיים, מחשבים, תקשורת. למה? כי זה מה שנכון לסביבה ולאנשיה".

- וכסף, מימון, מנין?

"חבר הנאמנים שלנו גייס תרומות מהארץ ומחו"ל. התחלנו עם שתי תוכניות אקדמיות, תקשורת וכימיה, כי מצאנו שאלה מקצועות שיש בהם צורך. כימיה היא בסיס לתעשייה, ותקשורת - היא מעצבת תודעה ציבורית. רצינו לחנך ולהכשיר אנשי תקשורת ערבים ברמה גבוהה ועם מחשבה פתוחה. חשוב היה לנו שתהיה לתלמידים שליטה מלאה בעברית ובערבית. ראינו בזה פוטנציאל גדול לחברה שלנו בכלל".

- מדברים על פתיחות, אבל בפועל ניהלתם מוסד אקדמי לסטודנטים ערבים וערביות.

"בהחלט לא כך! מטרת העל היא להקים מרכז, מוסד, מכלול רב-תרבותי. אנחנו לא רוצים, לא רצינו ולא מכוונים למכללה ערבית סגורה. נכון שבשנים הספורות שאפשרו לנו להפעיל את המכללה היו פה בעיקר תלמידים ערבים. מי יבוא למכללה שרק קמה וטרם קיבלה את כל האישורים לתארים אקדמיים? רק בנים ובעיקר בנות מהסביבה הקרובה שסמכו עלינו. הבנו את זה. עם זאת, אנחנו, בחלומות שלנו, בהשקעה שלנו, בשנות המאמץ שלנו בעבר ובהווה ובעתיד, ותאמינו לי שזה היה מאמץ ומאבק בל יתואר - אישי, אקדמי, חברתי ומשפחתי, מול כל הכוחות האפשריים..."

- אתם לא מסתפקים במכללה אקדמית?

"דיברנו ואנחנו מדברים על מרכז לתלמידים יהודים, ערבים, אירופאים, אמריקאים ומי שעוד יבוא. מרכז אקדמי שמלמד ערבית תלמידים מרחבי העולם. מרכז בישראל לאלה שנאלצים היום לנסוע לסוריה, למצרים ומי יודע לאן עוד כדי ללמוד את השפה ואת התרבות הערבית. אנחנו רוצים, שיבואו לכאן. שילמדו כאן, בנצרת. יראו את הארץ, יראו את החברה שחיה בארץ, את התרבות שלה ואת ההיסטוריה שלה.

"מהצד הפנימי שלנו, כחברה ערבית, רצינו, ועדיין רוצים, לראות כאן מרכז שהוא מנוע חברתי, כלכלי, סביבתי, פיתוח מנהיגות חברתית אזרחית. וגם, וזה חשוב מאוד: שהבנות שלנו יוכלו להשתלב בלימודים אקדמיים במקצועות שהשכר בהם מאפשר פרנסת הבית, לא רק הוראה. משום מה הוראה הפכה להיות ההעדפה של הממסד בישראל ביחס לנשים צעירות ערביות, והן, עם הפוטנציאל הגדול שלהן, נענות לזה בלית ברירה. הוראה, עם כל הכבוד, זה טוב ויפה, ואני עצמי מורה גאה למדעים בתיכון, אבל המציאות היא שאלפי בנות נלחמות על תפקיד הוראה אחד במשרד החינוך ובסוף נכנעות לתפקיד במשרה חלקית ביותר, בשכר זעום, ללא אופק מקצועי".

"לא שמים עלינו"

אם עוקבים אחר ההתנהלות בשנים האחרונות, נראה שאף שאנשי המוסד האקדמי נצרת הסכימו לכל תנאי אקדמי של המל"ג, הם נתקלו בסוג של אדישות וריחוק "אקדמי". בין היתר גם מצד אוניברסיטת חיפה, שנבחרה בהסכמה ובעידוד המל"ג, לתת חסות אקדמית למוסד בנצרת. "אלא שהם", אומרת ריחאני בשאראת בכאב-כעס מאופק שמאיים להכניע אפילו אותה, "כפי שנהוג לומר, לא שמים עלינו. כן, ממש כך. הצגנו בפניהם כל מה שהתבקשנו. הצגנו מפת דרכים מלאה אבל הם מושכים אותנו. הם הציעו, לפני כמה חודשים, סוג של תוכנית עם אותם מקצועות שבדיוק לא רצינו וגם הבהרנו שאיננו מתכוונים ללמד. שוב הוראה, שוב לימודים כלליים. אלה מקצועות שלא מתאימים היום למהות המוסד שלנו ולא לחברה שלנו".

- ואוניברסיטת חיפה?

"דחייה ועוד דחייה. הם מושכים אותנו. הם לא אומרים: סליחה, התחרטנו, אנחנו לא רוצים או לא מסוגלים לתת לכם חסות אקדמית. אלא סחבת. הם לא משחררים אותנו מהתלות בהם, ועם זאת לא פועלים כדי לשנות את המצב הזה. אנחנו יודעים לעבוד היטב עם מודל של חסות אוניברסיטאית. עשינו זאת בהצלחה בשנים האחרונות, כאשר קיבלנו חסות אקדמית של אוניברסיטת בר אילן. אנחנו הסענו את התלמידים שלנו לשם ועמדנו בכל הדרישות האקדמיות שלהם. הסתדרנו היטב. ביקשנו מהמל"ג לחזור לעבוד עם בר אילן גם בשנים הבאות - שנהיה אכסניה מפעילה, כפופה למרות האקדמית של בר אילן, לפחות עד שהמל"ג יקבל הוכחה שאנחנו עומדים על רגלינו, אקדמית וכספית. אבל הדברים לצערי לא מתקדמים. לפעמים אני מרגישה שאין עם מי לדבר".

- סוג של פוליטיקה?

"נראה שכן, אבל זו לא פוליטיקה של יהודים-ערבים. יש פוליטיקות אחרות, חזקות עוד יותר, אבל אני לא ממש שוחה בהן, אז בואי לא נדבר על זה".

- מה עכשיו?

בפועל אסור לנו לרשום תלמידים. אין היתר הרשמה של המל"ג. מודל החסות עם חיפה לא עבד כי הם הציעו מקצועות שאינם מקובלים עלינו, ודרך אגב, אפילו לזה לא סירבנו, אמרנו להם בואו נתחיל ונתקדם. אבל זה לא התקדם. כך גם לא קודמה היוזמה לעבוד עם מוסד אקדמי מוביל ומוכר בארה"ב, אוניברסיטת טקסס M&A שרצתה לפתוח קמפוס טכנולוגי בנצרת. במל"ג המליצו, אנחנו הסכמנו ואז החלו ענייני הביורוקרטיה. אנשי טקסס היו צריכים לשנות משהו תקנוני, הם שינו, ומאז הכול תקוע במל"ג".

כעת ממתינים בנצרת להגעתה של יו"רית המל"ג החדשה יפה זילברשץ, פרופ' למשפטים ומשנה לנשיא בר אילן, שנבחרה לעמוד בראש הוות"ת (הוועדה לתכנון ותקצוב מבית המועצה להשכלה לגבוהה).

- מה אתם עושים בינתיים?

"בינתיים, אנחנו חוזרים ומסבירים לכל מי שרוצה לשמוע שחשוב שהממשלה תראה בפרויקט הזה תוכנית לאומית של מדינת ישראל, שזה חשוב לערבים וליהודים, שחשוב לעשות את זה בנצרת ואחרי כן בכל המדינה, הרי החינוך וההשכלה שכבר נכנסו לערביי הצפון עוד לא הגיעו לנגב. בדרום מצב הנשים קשה מאוד מכל הבחינות, והפתרון האחד והיחיד הוא חינוך והשכלה. ממשלת ישראל חייבת להבין שרק כך מגדלים חברה אזרחית בריאה, אנשים עם יכולת עסקית ויכולת אקדמית - לא רק עוד דור ועוד דור של כאלה שלוקחים כסף מהביטוח הלאומי".

מהמועצה להשכלה גבוהה נמסר: "המכללה נסגרה משום שלא עמדה בקריטריונים לקבלת הכרה כמוסד להשכלה גבוהה הן בהיבטים הפיננסיים והן בהיבטים האקדמיים. החיבור עם אוניברסיטת חיפה נתקל בקשיים בעיקר משום שלא הייתה הסכמה על מתווה הפעלת האחריות האקדמית של אוניברסיטת חיפה".