חרדת הביצוע של הפרילאנסר

היא לא היחידה. איימי וורז'נייבסקי, פרופסורית עמיתה להתנהגות ארגונית בבית הספר למינהל באוניברסיטת ייל, אומרת כי בקרב בעלי המקצוע העצמאים הדאגות הכספיות הן אכן הלוחצות ביותר, אבל קיימות גם דאגות כמו "האם אני עובד מספיק? האם אני מספיק טוב? אלה שאלות שעולות בהעדר נקודות ההתייחסות החיצוניות של נורמות ארגוניות או נורמות של קולגות לעבודה".העבודה כפרילנסר אינה תופעה חדשה, אבל בתהליך המתמשך שבו חברות מרופפות את קשריהן עם העובדים, מוחלפים עוד ועוד עובדים קבועים בפרילנסרים. התפתחותן של פלטפורמות טכנולוגיות כמו Fiverr או Fereelancer מעניקה לעצמאים אפשרויות טכנולוגיות חדשות וגם את אוצר המילים החדש של "כלכלת השיתוף" או "כלכלת העבודה הזמנית" (the gig economy).

ב-2001 פרסם דניאל פינק את ספרו "עם הסוכנים החופשיים" (Free Agent Nation), שבו תיעד את מעברו מעובד בחברה לעצמאי שעובר מחוזה העסקה אחד למשנהו או מספק שירותי פרילאנס לכמה ארגונים. באותה עת הוא לא צפה את השינויים הטכנולוגיים שיאיצו מגמה זו. הוא מתאר את החוזה החדש בין החברה לעובד כ"שורת עסקאות ולא מערכת יחסים בת-קיימא".

אך הנטייה היא להתמקד בחוסר הוודאות הפיננסי של העובדים העצמאים. למרות חשיבות ההשלכות הפסיכולוגיות של כלכלת העבודה הזמנית, יש נטייה להתעלם מהן. שרה הורוביץ, מייסדת איגוד הפרילנסרים הפועל מניו יורק, אומרת כי "אם אתה מנהל תוכניות בריאות לעובדי מכרות אתה צריך להיות מומחה במחלת הריאות הנגרמת משאיפת אבק פחם. אם אתה מנהל תוכניות בריאות לפרילנסרים אתה צריך להתמחות בדאגה". פרופ' וורז'נייבסקי מסכימה. חברות מסייעות לאנשים ליצור את זהותם כעובדים, לדבריה. "מערכת מובנית זה משהו שהעובדים העצמאים חייבים ליצור עבור עצמם, וזה הופך את הזהות שלהם לרעועה יותר וגם להרבה יותר אישית".

ג'אנפיירו פטריליירי, פסיכיאטר ופרופסור עמית להתנהגות ארגונית בבית הספר לעסקים Insead החוקר את סוגיית הזהות והעובד העצמאי, טוען כי האחריות, ללא מעסיק שניתן להסתתר מאחוריו או להאשימו, עלולה לגרום לאנשים לחוש פגיעים ולסבול מהחשש המתמיד שהם עלולים לעשות בושות לעצמם. הדאגה הגדולה ביותר, מוסיפה אמילי ברט, פרילנסרית שמתמחה בייעוץ בתחום אסטרטגיית המוזיקה ותכנון האירועים, הוא החשש מכישלון. "יש הרבה יותר השקעה אישית ורגשית בפרויקט שלך. אתה לא מוגן באמצעות שם או מותג של חברה גדולה, ואם אתה נכשל הכישלון הזה מונח לפתחך".

פרופסור פטריליירי מזהה שני סוגי דאגה בעובדים כאלה: חרדת ביצוע (האם אני מספיק טוב?) וחרדה קיומית (מי אני ומדוע אני עושה את זה? האם יש לזה ערך?). "כשאתה חש שעבודתך מגדירה אותך ושאין ביטחון בעבודה, אתה עלול לחוש שאתה לא עושה מספיק".

גאי סטנדינג, מחבר "הפרקריאט - המעמד המסוכן החדש", ספר המתאר אנשים שחווים שכר תנודתי וחוסר ביטחון בעבודה, טוען שהבעיה הגדולה היא שחיקה. "לאנשי מקצוע אלה אין מנוס מחיים קדחתניים ואופורטוניסטיים". זה יכול להתבטא בהיפראקטיביות ובעבודת יתר. במחקר על פרילנסרים הולנדים, גילו החוקרים כי מספר שעות העבודה לא יצר בעיות, וכי הבעיה היתה "וורקוהוליזם" - חוסר היכולת להפריד בין העבודה לבית, הסיבה לשחיקה.

ג'סי פוטר, מחברו של ספר שעתיד לצאת לאור תחת הכותרת "משבר בעבודה: זהות וסוף הקריירה", אומר כי נטישת הקריירה המסורתית עלולה לעורר תחושת כישלון וחרדת מעמד. "הרעיון פוגע באנשים. הם חשים שהם צריכים להיות במסלול כלפי מעלה וזה גורם להם לחוש שהם נכשלים אם הם לא במסלול כזה". יש לציין שגם עובדים שכירים סובלים מתחושה כזאת.

אחת האסטרטגיות להתמודדות עם הדאגה היא לפגוש אנשים במצב דומה, וזאת לא רק כדי להיאבק בתחושת הבידוד אלא גם כדי למצוא תחליף לחלק מהפונקציות שמספק מעסיק או ארגון מקצועי, כגון פיתוח תחושת זהות. זה מספק הסבר חלקי לעלייתם של פורומי אינטרנט כגון Turkopticon, שבהם נערכים מפגשים וירטואליים, או להיווצרותם של מרחבי עבודה משותפים כגון Second Home.

לדעתו של פרופ' פטריליירי גם בתי ספר לעסקים מספקים את הפונקציה הזאת באופן גובר והולך. הוא מציין כי פרילנסרים יכולים ליצור לעצמם זהות גם באמצעות הנגדה - אנחנו לעומת "עבדי החברות". "זה מסייע לאנשים להתמודד עם תחושת העצמי שלהם. הם חשים שהם מיוחדים", הוא אומר.