"אבו-מאזן והחברים שלו הם הגנבים הכי גדולים"

המתח והדריכות ניכרים היטב על השוטרים המותשים ועל הסוחרים המיואשים, שנמצאים בלבו של הכאוס במזרח ירושלים, במרכז העצבים של גל הטרור הזה. סמטאות העיר העתיקה לחוצות, מי שלא חייב להימצא בהן - לא נמצא. מי שבכל זאת חייב - מצווה לשמור לעצמו על הגב. בפאתי השכונות הפלסטיניות הוצבו בטונדות כבדות ולובשי מדים מפעילים "כתרים נושמים". בתוך קרונות הרכבת הקלה ובתחנותיה, על מעברי החצייה ובכניסות למרכזי הקניות של הבירה המסוכסכת, איש בוחן את רעהו. העיניים מתרוצצות, מנסות לצוד את המחבל הבא בטרם יקדים ויצוד את קרבנותיו. וזה כמו למצוא מחט בערמת שחת. עוד תמונה ועוד מראה שמרכיבים פרק מסיפורו של גל הטרור ששוטף את הארץ.

העלילה מדממת, מורטת עצבים, מטריפה את החושים - והיא בעיצומה, מלווה במנות גדושות של לחץ כללי. פרק הסיום טרם נקבע. אם פה ושם נראים חיוכים, הם מהסוג המריר.

החשדנות הדדית: השוטרים מוצבים על המשמר בקבוצות קטנות לאורך הרחובות, קשר העין ביניהם הכרחי ונשמר כל העת. שוטרים אחרים מאיישים עמדות תצפית על גגות העיר העתיקה, אחד שומר על הגב ועל העורף של רעו. סתיו של אימה ודם, הכל על הסכין.

"מי שעושה תנועה חריגה - יורים בו"

למטה, במעברים שבין רחובות הרובע המוסלמי, הוצבו כבר לפני ימים המגנומטרים, אולי האמצעי היחיד שזמין בינתיים לרשות כוחות הביטחון כדי לאתר מבעוד מועד את הפצצות המתקתקות מהסוג החדש: צעירים פלסטינים שלא חברים בארגוני הטרור, שמקבלים החלטה עצמאית, נוטלים סכינים או מברגים - ויוצאים למסעות הרג ביהודים.

במקום הזה התמימות כבר נטבחה. כולם חשודים, כולם חושדים בכולם, אין להעריך או לדעת מהיכן תעלה המאכלת הבאה ותינעץ בקורבן. איפה בסמטאות הקטל האלה יתנקזו שלוליות הדם הבאות. הרובים דרוכים תמיד, המחסניות כבר בפנים. "אם מישהו מישיר מבט אל השוטרים האלה, הם כבר שמים את היד על האקדח שלהם. ככה זה כאן", מתלונן עבד אל פתח, תושב בית חנינא ובעל חנות למכירת מזכרות ברחוב הגיא.

"תראה לאיזה מצב הגענו", מתרעם סוחר אחר, "גם ללכת עם יד בתוך הכיס כבר אי-אפשר. נהיה מסוכן אפילו להוציא מהכיס את המפתחות, את הארנק או את הטלפון. הם חושבים שאנחנו מוציאים סכין ואז מרימים עלינו רובים. מבקשים שנעצור ובודקים אותנו. מי שעושה תנועה חריגה - יורים בו. המצב מידרדר. המדיניות של הממשלה שלכם עוד תדרדר אותו יותר".

גם אם דבריו של הסוחר לוקים בגוזמאות, הם בכל זאת מייצגים את הלך הרוח הכללי בקרב הפלסטינים במזרח הבירה. הטענות על ירי כביכול שיטתי של שוטרים ישראליים לעבר אזרחים בלתי חמושים הן שקריות, עד כמה שידוע. שקריות, כמו חלק גדול מהנימוקים שיוצאים מפיהם אודות הנסיבות שהובילו לגל ששוטף את הארץ בטירוף של טרור, בשנאה ובדם: ישראל בונה את בית המקדש השלישי בהר הבית, פורצת את הסטטוס- קוו במקום הנפיץ ביותר בעולם, מחילה על ההר כללי משחק חדשים לראשונה מאז 1967, אל אקצה בסכנה. הכל כביכול.

הימים חולפים והמתח גואה: בין חנויות מזכרות שמציעות חולצות זולות שנושאות את דיוקנו של הראיס המת ערפאת לצד אלה עם הדפסים של סמלי משטרת ישראל או צה"ל, פורחים סיפורי בדים. גינויים וסייגים מהשתוללות הסכינאים הצעירים בחוצות ירושלים, בקריית גת, בתל אביב, ברעננה ובעפולה כמעט לא נשמעים.

"ענישה קולקטיבית"

ביום רביעי בבוקר, פקח של עיריית ירושלים צועד בין המסעדות, החנויות ובתי הקפה השוממים ורושם לבעלים סוררים דוחות. פניו של עשור ג'וליס, בעליו של בית קפה ותיק ברחוב הגיא, נופלים כשהוא מקבל ברירת קנס של 5,000 שקל כי לא התקין שלטים מתאימים שאוסרים על העישון במקום. שוטר מניף טאבלט, מצלם את קירות בית הקפה כדי להוכיח את ממצאי הביקורת. הפקח העירוני זוכה לאבטחה צמודה שיכולה להזכיר את זו של שר בכיר בממשלה. הציבור בכלל לא נעדר סימפטיה כללית כלפי פקחים עירוניים - על אחת כמה וכמה במקום הזה ובעת הזו. מלאכת האכיפה דומה לפשיטה מהירה של כוח מיוחד שהגיע כדי לעצור מבוקש וחמוש מכף רגל ועד ראש. הפקח מוקף בלא פחות משישה שוטרים. כולם חמורי סבר. הם עוברים בין החנויות, כי יש ריבון בירושלים - והידיעה הזאת עוברת בקרב סוחרי רחוב הגיא כמו אש בשדה קוצים.

מקץ כמה דקות הפקח מתייצב גם מול בעליה של חנות למכירת נעליים. הבעלים חרג משטח של 40 סנטימטר שמקצה לו החוק העירוני לתצוגת מרכולתו - והוא נדרש לסלק את המפגע בתוך שעתיים. הפקח מתקדם אל החנות הבאה, הכוח החמוש מותיר מאחוריו סוחר ממורמר שכוסס ציפורניים באין אונים ובעלי עסקים סמוכים שמתקהלים מסביבו - כי לפחות עד שיהיה פיגוע נוסף, זאת ההצגה הכי טובה בסמטה.

הם טוענים שפעולת האכיפה הזאת, דווקא בימים הטעונים האלה, היא ענישה קולקטיבית: "זאת נקמה, נוקמים בנו", אומר אחד מהם לכל מי שמוכן לשמוע,"עכשיו יתלבשו עלינו עם כל הדרישות למסים, עם ארנונה ואכיפה בגלל שלפני כמה ימים דקרו כאן יהודים ואחר כך אמרו שלא עזרנו להם".

מדובר ברצח של הרב נחמיה לביא ושל אהרון בנט לפני יותר משבוע בדקירות סכין של מחבל מול בית הקפה של ג'וליס. אלמנתו של בנט, אדל, שנפצעה בפיגוע, העידה על היעדר הסיוע מצד הסוחרים המקומיים בזמן שדיממה פצועה. היא סיפרה על הנאצות, הקללות והיריקות שספגה מצד חלק מהם. "אני לא הייתי כאן באותו הזמן", אומר הסוחר עבד אל פתח: "גם אם הייתי כאן, מה כבר הייתי יכול לעשות? איך הייתי יכול לעזור? אם הייתי מתקרב השוטרים שלכם היו יורים בי כי היו חושבים שאני המחבל. כך ירו גם בילד בן 13 בפסגת זאב כי חשבו שהוא מחבל שבא לדקור יהודי - והרגו אותו. עכשיו כולנו נצטרך לקחת עורך דין כדי להתמודד עם הדוחות של העירייה. בטח רוצים לסגור את העסקים ברחוב הגיא כמו שסגרו אותם בשעתו ברחוב השוהאדה בחברון. לכל אחד מאיתנו יש משפחה ויש ילדים. לאן נלך?".

אותו נער פלסטיני, שנורה בתחילת השבוע בפסגת זאב ושעליו מדבר אל פתח, כלל לא נהרג. מדובר באחמד מנאסרה בן ה-13, שהשתתף יחד עם בן דודו בן ה-15 בפיגוע הדקירה. הוא נפצע קשה, כעת מצבו מוגדר בינוני, לאחר שדקר באכזריות ופצע אנושות נער יהודי בן 13 בזמן שרכב על אופניו. בפיגוע נפצע קשה צעיר יהודי נוסף. העובדות לא בלבלו אתמול גם את יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו-מאזן ששיקר שוב וטען כי הנער-המחבל נהרג.

עיריית ירושלים מסרה בתגובה לטענות על האכיפה המוגברת בבתי העסק ברחוב הגיא כי"העירייה מבצעת אכיפה שוטפת בכל רחבי העיר לאורך כל השנה".

בבוקר שאחרי כינוס הקבינט המדיני-ביטחוני, שהחליט על הטלת כתר על השכונות הערביות במזרח ירושלים, שלילת תושבות ממשפחות המחבלים תושבי ישראל, הריסת בתי מחבלים בתוך 72 שעות ועיבוי נוסף של כוחות הביטחון הפרוסים ברחבי הבירה - האווירה בשער שכם מתוחה. זה אותו מתח שמייצרים הרגעים של טרום פיגוע ידוע מראש, פיגוע שמחכה לליהוק: מי הדוקר, מי הקורבן, מי הצלם שירים את הסמארטפון ויציף דקות לאחר מכן את המסכים ואת הרשת בסרט הסנאף היומי.

הקיטורים של הסוחר אל פתח על עוגמת מצבו בעיצומם - התקלקל לו הרכב ואין לו כסף למוסך כי מצב העסקים על הקרשים; יש לו בבית תשעה ילדים כי בתי הספר במזרח העיר סגורים; הקליינטים לא באים וגם מדריכי הצליינים שעוברים ליד החנות שלו בדרך לכנסיית הקבר לא עוצרים. אנחנו עוצרים אותו, שואלים למה סכינים, למה דקירות, למה דם: "איזו אפשרות כבר יש לנו חוץ מזה?", הוא עונה, "אתה רוצה שנעמוד מולכם ככה, עם ידיים מחובקות, ונחכה שתהרגו אותנו? זה מה שיש לנו ביד, זה מה שיש לנו לעשות".

היהודי שמחזיק לפניו מחברת שותק שתיקה רועמת. הסוחר הפלסטיני שותק גם הוא. שני מבטים מוטרדים נפגשים לשניות ארוכות, כמעט מטווח אפס. "אבל אני לא מסוגל לשחוט אפילו עוף", מפר הסוחר את השתיקה בדברי הבהרה, "יש לי 9 ילדים בבית, אני לא רוצה בעיות. אף אחד לא אוהב כאן גם את אבו-מאזן. הנה, סעודיה שולחת בכל חצי שנה 3,000 דולר לכל סוחר במזרח ירושלים - 500 דולר לחודש ל-1,400 עסקים. אבו-מאזן שומר את הכסף אצלו. רק 56 עסקים קיבלו את הכסף. כל השאר מחכים. אבו-מאזן והחברים שלו הם הגנבים הכי גדולים".

"אל תיגעו באל אקצה!"

בשעה שהחלטות הקבינט, שנועדו לתת תשובה לגל הפיגועים עדיין צריכות להוכיח את עצמן בשטח, תחושה של ביטחון אישי היא עוד פנטזיה רחוקה, מוגזמת. ובאין ביטחון, גם אין תיאבון - והחומוסייה הוותיקה של עכרמווי, שפעילה בשוק מוסררה שליד שער שכם מ-1952 - ריקה. החומוס דווקא טוב, אבל המצב דפוק: "90% ירידה במכירות. תראה, הכל ריק, לא באים לאכול", מתלונן מייק אל מפרח, מעובדי החומוסיה הידועה ותושב שכונת עזריה. "נתניהו הביא עלינו חורבן והביא אותו גם עליכם. אתם לא הבנתם את נתניהו, אתם לא יודעים שהכל עניין של כלכלה. יש לו בראש תוכנית למלא לטייקונים של הגז הטבעי את הכיסים בכסף, ועכשיו הוא מעביר את תשומת הלב למצב הביטחוני ומשחק לנו באל אקצה".

הוא לא עוצר: "אני אומר לכם, אל תיגעו באל אקצה, אל תסתובבו שם!. אבל מה, באים לשם מתנחלים, מסתובבים שם בגיבוי של המשטרה, רוקדים ושרים, עוברים את הקווים האדומים והופכים את הסטטוס- קוו. תעזבו את אל אקצה - ויהיה שקט. גם הרבנים שלכם אומרים לכם לא לעלות לשם".

אחד מעמיתיו של אל מפרח לחומוס נפצע לפני ימים אחדים מכדור גומי שירו כוחות מג"ב באזור שער שכם אחרי פיגוע דקירות נוסף. הוא מציג את הכדור לפני כל מי שמוכן לראות ולהקשיב: "אחרי הפיגוע רצינו לסגור את החנות. באו שוטרים, ירו עלינו גומי. אחד העובדים נפגע בחזה, התנפח לו. למי זה טוב כל זה? רק לטייקונים שלכם".

חנות הממתקים הסמוכה, שאמורה להיות מקום שמח, שוממת גם היא. הבעת פניו של הבעלים שלה מעידה על ייאוש: "בימים כאלה אנשים יקנו ממתקים? הם מעדיפים לקנות קמח ואוכל. אף אחד לא בא לכאן, לא יהודים ולא ערבים. רק אלוהים יודע מה יהיה וכמה זמן זה יימשך. הבלגן הזה מפריע לכולם".

"יודעים מי משקר"

כבר אמצע הצהריים, והפיגוע האחרון אירע רק אמש - היסטוריה רחוקה במושגים של המזרח הלוהט והמבעבע של ירושלים 2015. המתח בשיאו. יעברו רק כמה שעות עד שקולות הירי, הסירנות וההמולה הכללית יחזרו לשער שכם ויזכירו לכל מי שנמצא שם, אלה עם הרובים ואלה עם ניידות השידור - את הסיבה להתכנסות. צעיר פלסטיני שנשא סכין וחיכה לשעת כושר כדי לדקור, זוהה בידי כוחות הביטחון הגדולים שהיו בסמוך. כשנדרש לבדיקה הוא ניסה לדקור קבוצה של יהודים שחלפה במקום באותה העת. הכוחות הגדולים של מג"ב שפרוסים במקום מיהרו להגיב ולפתוח באש. הוא נורה ונהרג בעת שניסה לברוח מהשוטרים. זמן קצר לאחר מכן, נדקרה ברחוב יפו אישה בת 65, שנפצעה בינוני עד קשה. המחבל, שברח אל תוך התחנה המרכזית, ניסה להיכנס לאוטובוס כשכוחות מיוחדים של המשטרה דולקים אחריו. אלה היו דקות של אימה. קולות הירי נשמעו באזור שוב ושוב. שוטר יס"מ הכריע אותו והרג אותו.

אבן הרחיים במפעל הטחינה הקטן והמשפחתי שמנהל יצחק ג'בריני ברובע המוסלמי, שתי דקות הליכה מרחוב הגיא, מסתובבת כל אותו הזמן ומפיקה טחינה גולמית באיכות משובחת. לידה ערימה של שומשום בשלבי ייבוש. כבר 142 שנה שהמפעל הקטן הזה מייצר טחינה ללקוחות קטנים על פי הזמנה, מ-100% של שומשום טהור - כהבטחת הבעלים. "העסקים עכשיו על הפנים", הוא אומר, "מזל שיש לי כאן גם מכולת קטנה, אז לפחות ממנה קונים קצת בימים האלה".

מצב הטחינה טוב, אבל הדיבורים מתמקדים במצב הכללי: "למה אתם לא מראים את מי שאתם טוענים שנדקר בידי נערה פלסטינית בת 15-16 ולאחר מכן ירו בה והיא נפצעה?", הוא שואל, מתייחס לאחד מפיגועי הדקירה של הימים האחרונים בוויה דולורזה שצמוד לרחוב הגיא. בשונה מרוב פיגועי הדקירה שידעה העיר העתיקה בימים האלה, לא נמצא סרטון שיבהיר את פרטי התקרית. דבריו של ג'יבריני פסקניים: "אנשים כבר יודעים היום מי משקר כאן ומי לא".

תושבי מזרח ירושלים מהווים רבע מכוח העבודה בעיר

"כ-80 אלף מתוך כ-300 אלף העובדים בירושלים הם תושבי השכונות שבמזרח העיר, והם מהווים כרבע מכוח העבודה בבירה", כך אומר מריק שטרן, חוקר במכון ירושלים לחקר ישראל. "הם תופסים חלק משמעותי בתעסוקה במערב העיר, בקווי ייצור בתעשייה, בעבודות תחזוקה וניקיון, במסעדנות, במסחר ועוד".

מנתונים שמציג שטרן עולה כי כ-40% מנהגי אגד וכמחצית מנהגי המוניות בבירה - הם תושבי מזרח העיר: "אם תימנע מהנהגים האלה הגעה למערב העיר תחול פגיעה משמעותית ברשת התחבורה הציבורית שלה. קיבלנו טעימה ממצב כזה באמצע השנה שעברה, כשנהגי אגד בירושלים שבתו על רקע נסיבות מותו של אחד הנהגים שהתאבד בתלייה, אך נטען כי נרצח. באותו הזמן חלו שיבושים בתפקוד התחבורה הציבורית בעיר, ואין ספק שלמצב כזה יש השפעה על התפקוד הכלכלי השוטף של העיר".

לדברי שטרן, "הדיבורים על סגר או כתר משמעותי בשכונות של מזרח ירושלים הם רק סיסמה. זה לא מהלך שניתן באמת לקיים. הוא יישא נזק בטווח המיידי על הכלכלה המקומית, שממילא עדיין נתונה למצוקה עוד מימי "צוק איתן" מהקיץ שעבר, והתיירות בבירה עדיין לא חזרה לעצמה. למצב הזה מתווספות ההשלכות של גל הטרור הנוכחי - שמתבטאות בביטולים בבתי המלון".

בעשור האחרון ניכרת מגמה של התקרבות ושל הגברת הזיקה בין מזרח ירושלים לבין חלקה המערבי - הרבה בזכות הפעילות של הרכבת הקלה, שמגיעה לחלק משכונותיה המזרחיות של העיר כמו בית חנינא ושועפט. לאלה מתווספת גם גדר ההפרדה, שניתקה את הזיקה העסקית בין תושבי אותן שכונות לבין ערי הגדה - באופן שהם משתלבים יותר ויותר בפעילות שבמערב העיר. לדברי שטרן, אם בעבר תושבים אלה מילאו בעיקר תפקידים בדרג נמוך בפעילות העסקית, הרי שבשנים האחרונות ניכרת מגמה של שיפור במעמדם, תוך שילובם בתפקידים של מנהלי משמרות בחנויות ובבתי קפה, כמוכרים בחנויות במרכזים מסחריים ועוד.