" המצב עם הפלסטינים לא פתיר - לא צבאית ולא מדינית"

רבה זמן לא דיברתי על הנושאים האלה", כתב עמית כהן במייל קצר שנשלח אחרי שהסתיים הריאיון. "בסוף אתה זה שיגרום לי להתגעגע*. כהן הוא היום תסריטאי במשרה מלאה שחי וכותב בהוליווד, אך השיחה עם עיתונאי מישראל, לקראת עליית הסדרה החדשה שלו "כפולים", מחייבת אותו להיזכר ב-10 השנים שבהן שימש ככתב השטחים ופרשן העולם הערבי ב"מעריב".

הוא אומר שהוא לא מתגעגע ל*להעביר ידיעה של 300 מילה פה, 600 מילה שם, או 'כפולה'. אם כבר - אז אני מתגעגע לשטח*. זה אותו השטח שבוער עכשיו וגובה חיים. השיחה על זה מזכירה לו שתי חוויות, שמדגימות עד כמה המצב חמור היום.

עזה היא מקום נורא לחייל ישראלי להיכנס אליו, ולפלסטיני לגדול בו, אבל לעיתונאי זה מקום שאין לו תחרות", הוא אומר. "אתה נכנס בלי לקבוע כלום ובלי לתכנן, לא יודע מה יקרה, ופתאום נקלע לאירוע היסטורי".

הוא נזכר באחת הפעמים שבהן נסע לעזה, עם עיתונאי נוסף שלא דיבר ערבית. "בצד הפלסטיני הצטרף אלינו מלווה מקומי, נהג בן 20. אנחנו נוסעים לאורך הים ופתאום שומעים בומים. חשבתי שאלו יציאות של רקטות, אבל הנהג אומר לי *לא, זה רגיל*. אחרי דקה שומעים עוד בום, ואני אומר לו, *זה לא רגיל*.

"חמש דקות אחרי כן התחנות מתפוצצות מדיווחים על טבח וחיסול והפצצות, עשרות הרוגים, 6 תקיפות. מתברר שזו הייתה הפעם הראשונה שהג*יהאד האסלאמי ניסה לשגר רקטות ארוכות טווח, וצה*ל הפציץ את המכונית, אבל לא פגע בול. ראינו ממש את אנשי הג*יהאד מוציאים את המשגר, ואת ההפצצה השנייה שנגמרה ב-18 הרוגים".

בניגוד לאינסטינקט האנושי, האינסטינקט העיתונאי דווקא מושך אל לב האש. "אלה רגעים מטורפים, לאף אחד אין מושג מה קורה, פקקים מטורפים, כל עזה בוערת. אנחנו מבינים שלא נצליח ברכב ומחליטים לרדת ברגל, ותוך כדי שאנחנו הולכים אני מקבל טלפון מדובר צה*ל ששואל אם אני בעזה, ומזהירים שיש להם אינדיקציה שהג*יהאד מתכננים לפגוע בעיתונאי ישראלי. בדיעבד הסתבר ששנינו היינו העיתונאים הישראלים היחידים בעזה, וזו הייתה דרכם המעודנת להגיד שיש התרעה נקודתית*.

נשמע מאוד מסוכן.

באותו רגע אתה לא מרגיש סכנה. אתה מגיב. באופן כללי, אף פעם לא פחדתי מהארגונים. הרבה יותר מפחיד מצב עממי, שמתלקח ויוצא משליטה. הצעירים, שמתחממים בשנייה ובשבילם לא משנה מי אתה ומה אתה.

"ביום השנה הראשון למותו של יאסר ערפאת, הייתי ברמאללה, כדי לראיין את שר החוץ הפלסטיני דאז, שגם היה האחיין של ערפאת. חנינו בכיכר הראשית, אל מנרה, וכנראה נכנסתי למקום אסור. שוטר פלסטיני עצר אותי, ראה תעודת זהות ישראלית ולקח לבדיקה.

"פתאום התחילו להתקבץ עוד ועוד אנשים והשוטרים, בערך 6, התחילו להילחץ ולהקיף את הרכב. דרך החלון שמעתי מישהו שואל *מה הוא יהודי?* והשוטר עונה, *לא, זה ערבי של 48''. פתאום מגיעות שתי ניידות, מטיסות את הרכב שלנו משם, כשמסביב כבר מתקבץ המון שמציץ ומנסה להבין. מצב כזה מפחיד בהרבה, כי זה יכול לצאת מכלל שליטה במהירות גדולה*.

בעצם, מה שאתה מספר מסמל כמה המצב בעייתי עכשיו, בגל הטרור הנוכחי, כשזו התקוממות עממית שאין ארגון מאחוריה.

נכון. זה מזכיר את האביב הערבי, התפרצויות עממיות במצרים ובמקומות אחרים שגם אותן אף אחד - לא בצבא, ולא בעיתונות ובשום מקום - לא חזה. התלקחות ספונטנית ועממית. אף אחד לא מרים טלפון ומשלם כסף כדי להוציא פיגוע טרור של דקירה".

ואם עומדת מאחורי זה מכונת הסתה בתקשורת ובמסגדים, זה עדיין עממי?

"זה על התפר. יש שטח שרוצה פיגועים. תסתכל על החלק המאורגן בזה - אין רקטות ואין טרור שיוצא מעזה. צריך לשאול, אחרי כל כך הרבה נפגעים בעזה ובגדה - למה לא יורים רקטות? על פחות מזה ראינו הסלמה חמורה בעזה. אני מסיק מזה שיושבת הנהגה של חמאס שרוצה לראות את האש בוערת בגדה ויוצאת משליטה. הם רוצים לשבור את המיתוס הזה, שבגדה נוח והחיים שם טובים. זה שחמאס לא יורה זה פשוט, אבל כל הארגונים האחרים זה מאמץ גדול. המטרה היא להשאיר את הפוקוס בגדה. פוקוס על פעילות עממית, ולא פעילות צבאית*.

העילה היא באמת החשש שישראל תוריד את מסגד אל-אקצא ותקים את בית המקדש? הפלסטינים באמת מאמינים בזה?

"יש לא מעט פלסטינים שחושבים שכן. זה מחלחל ומטפטף במשך שנים ומתבסס כנרטיב. אני אשאל אותך משהו אחר: כמה פלסטינים עדיין מאמינים בזכות השיבה?*.

הייתי מעריך שמספר הולך ומתמעט.

אז אני אספר לך שפעם ישבתי לשיחה חברית עם קצין ביטחון פלסטיני, מודיעין מסכל, משכורת טובה, מעמד גבוה, ג*וב, קשרים טובים עם ישראל. ואז הוא אמר, *וואו, הייתי חוזר לכפר שלי*. ושאלתי אותו, *כמה זמן היית שוהה שם?* והוא ענה, *הייתי נשאר שלושה חודשים ואז עובר לתל אביב'.

"שאלתי *למה תל אביב?*, והוא ענה, *כי זו המדינה שלי ושם אני רוצה לגור*. הוא דיבר בכנות. לא כדי לגרש את הישראלים: הוא לא רע ואלים ולא שונא יהודים או ישראלים. פשוט כי לתחושתו זה שלו. זה המחיש לי כמה אנחנו מסתכלים שונה על אתוסים. זכות השיבה בשבילנו היא אתוס כזה, ובשבילם זו מציאות עתידית. כך גם הר הבית. הם מרגישים באמת שאל-אקצא בסכנה. זה כמובן מתחבר עם עוד דברים כמו תחושות ייאוש, עוני, פשע והזנחה. והרבה שנאה ודת. תוסיף לזה את סרטוני דעאש, שמדרבנים אנשים לעשות דברים דומים בעצמם, רשתות חברתיות שבאינתיפאדות קודמות לא היו גורם מסייע. זה הפיל משטרים של מובראק וקדאפי, וזה אצלנו*.

מי יכול להרגיע את זה?

זה יכול לדעוך מעצמו או להגיע להסלמה קשה, שאחריה תהיה בסופו של דבר הפסקת אש, בדומה למה שקרה בעזה. לאבו מאזן יהיה קשה להרגיע את המצב. אבו מאזן בבעיה. המעמד שלו לא חזק והוא לא מרגיש מספיק בטוח על הכיסא. אני לא רואה אותו שולח משטרה פלסטינית לפזר מפגינים, מעבר לזה שהרבה מהטרור שאנחנו רואים יוצא מיחידים - אז ממילא זה לא יעזור. אני גם לא חושב שיש לו רצון לעשות את זה. הוא מרגיש תסכול ויודע שאין לו אלטרנטיבה להציג".

ומה יהיה?

"מאז ומעולם חשבתי שזה מצב לא פתיר - לא צבאית ולא מדינית. האופי האנושי חייב לדעת שיש פתרון. כשמישהו הולך לרופא והוא אומר לו: 'אין מה לעשות, זה סופני', השאלה הבאה היא תמיד 'אז מה עושים?'. אין פתרון. אני לא רואה אותו. זה פחות פטליסטי ממה שזה נשמע כי אנחנו חיים ככה. מה לעשות שזו המציאות. צריך לראות מה יהיה ולאלתר. חלק מהזמן יהיה שקט וחלק מהזמן תהיה אלימות, ואולי בשלב מסוים יקרה משהו שאני לא יכול לצפות, שיפתור את זה".

מפחד מהישראלים

"תגיד, צחקת בפרק הראשון?", שואל כהן בחשש לאחר שסיפרתי לו שצפיתי בפרקים הראשונים של "כפולים", דרמת המתח החדשה שתעלה ב-29 באוקטובר בקשת, ערוץ 2.

הייתי אמור לצחוק?

"לא, ממש לא. יש שם אולי רגעים טיפה מצחיקים, אבל לא. הקהל בפסטיבל ברלין נורא צחק. הם ראו בזה גם הומור, יותר ממה שתכננו. הדירקטור של הפסטיבל אמר שהם אהבו את ההומור השחור אצלנו. רצינו שהסיטואציה תהיה אבסורדית, אבל לא ראינו בזה הומור שחור".

במרכז הסדרה עומדים חמישה אנשים "רגילים", שקמים בוקר אחד ומגלים שבכיר איראני נחטף ברוסיה, ככל הנראה על ידי המוסד, ושהם החשודים במעשה כיוון שהמחסלים השתמשו בדרכונים שלהם. מהר מאוד מתגלה שלא כולם תמימים לחלוטין, ולפחות על פי שני הפרקים הראשונים, הסדרה מותחת ואפקטיבית מאוד.

"כפולים" צמחה מתוך פרשת החיסול של מחמוד אל-מבחוח ב-2010, שהסעירה את העולם. כוח מסתורי הרג את מבחוח במלון פאר בדובאי. זמן לא רב לאחר מכן התברר שהחשודים במעשה הם אזרחים ישראלים בעלי אזרחות כפולה, ונטען שהמחסלים עשו שימוש בדרכונים האירופאיים של אזרחים אלה כדי להגיע לדובאי.

"הטריגר לסדרה הוא הרגע הזה, שאדם קם בבוקר ומגלה את עצמו על מסך טלוויזיה, כמחסל. זה חזק מאוד דרמטית", אומר כהן. "כשמריה פלדמן (שותפתו של כהן ליצירת הסדרה - י"א) פנתה אליי עם הרעיון, כעיתונאי הנטייה הראשונית שלי הייתה להגיד שזה בכלל לא מעניין, שהאנשים האלה הם לא הסיפור. אבל אחר כך, כשאתה מתנתק מהראש העיתונאי שמחפש כותרת חדה וברורה למחר בבוקר, שתנסה להיות אמינה ומדויקת ומחוברת למציאות, אתה מתחיל לחשוב בצורה דרמטית על החיים של האנשים האלה, ומפה יצאנו הלאה. התנתקנו לחלוטין מהסיפור המקורי - רק האימג' הראשוני של האנשים והדרכונים מדליק במוח זיכרון לאירוע האמתי".

הסדרה כבר זכתה להצלחה באירופה, כשקטפה בחודש אפריל האחרון, יחד עם "אוליב קיטרידג'" (HBO), את פרס חביב הקהל בפסטיבל הטלוויזיה סיריז מאניה בפריז, חודש אחרי שפרק הבכורה שלה הוצג לראשונה בברלינאלה בברלין. הסדרה נמכרה לאדפטציה ברשת פוקס האמריקאית, וגם להקרנה של הסדרה המקורית ב-127 מדינות באמצעות הרשת הבינלאומית של ערוצי פוקס. גם הרשת הצרפתית Canal רכשה את זכויות ההקרנה של הסדרה המקורית.

"זו לא סדרה לנטפליקס, היא לא מיועדת לבינג'", אומר כהן, "והיינו חייבים לחשוב על דרך שבה הצופים של ימינו יחזרו שבוע אחרי שבוע, בלי סצנת סיום פרק צפויה, שבה מישהו מכוון למישהו אחר אקדח לראש, ואתה יודע שלא יהרגו אותו. בברלין הייתה הפעם הראשונה שניסינו את זה על קהל. עד אז גם אני, ראיתי רק גרסאות אופליין מצ'וקמקות שעודד רסקין, הבמאי, שלח לנו. הפעם הראשונה שראיתי את הסדרה הייתה על המסך בברלין עם עוד כמה מאות צופים".

עכשיו צריכה הסדרה לעבור את מבחן העיניים הישראליות. "היה באזז בינלאומי די גדול, אבל אני מת מפחד מהתגובה של הקהל הישראלי. זה המבחן הגדול. זו סדרה שנכתבה עבורו. לא חשבנו על ברלין ופריז ומקומות אחרים, חשבנו על ישראל".

בוא לא ניתמם, הסדרה הזו תפורה על מכירה לחו"ל.

"ידענו, וגם בקשת ידעו, שיש פוטנציאל מכירתי, אבל חשבנו על אדפטציה כמו שהיה ב'חטופים' או ב'תא גורדין'. לא חשבנו שתהיה משיכה בינלאומית דווקא לגרסה הישראלית בעברית. הדמויות כל כך ישראליות, אפילו לא ידענו איך לתרגם את המילה ג'ובניק שמופיעה בדקות הראשונות של הפרק הראשון. לא ניסינו לצמצם את הישראליות".

אז איך אתה מסביר את העניין הבינלאומי דווקא בגרסה הישראלית?

"באופן כללי היום יש בעולם יותר פתיחות לסיפורים שהם מעבר למה שאתה רואה מחוץ לחלון שלך. אנשים מוכנים לראות דברים אחרים ולשמוע שפות זרות, מחפשים סיפור קצת שונה, שמסופר אחרת. לא עוד 42 דקות נוסחתיות. היום, יש יותר אפשרויות טכנולוגיות לקהל להיחשף לסיפור".

הסיפור המיליטריסטי.

"תראה, גם 'בטיפול' הצליחה בעולם, וגם 'רמזור' יצאה להפקה בארה"ב וברוסיה. זה לא שאני אומר לעצמי - האם אני אכתוב 'פלפלים צהובים' או 'תא גורדין', ומחליט על 'תא גורדין' כי זה מו*כר. אלה הדברים שקרובים אליי, שהתעסקתי איתם, ובא לי לדבר עליהם. בתוך העולם הזה אתה מנסה לראות איך אפשר לחדש ולהמציא מחדש. 'כפולים' נראית כמו סיפור ריגול, אבל הבחירה היא לעסוק באנשים הפשוטים, כמוני וכמוך, שאין להם מושג איך להתמודד עם זה. גם כעיתונאי לא כתבתי על רווחה ובריאות. לא כי זה לא חשוב, אלא כי דברים אחרים מעניינים אותי".

מתגעגע לרמאללה

נושאי הריגול מעניינים את כהן, 41, משום שהעולם הזה לא זר לו. כנער שלמד במגמה ערבית, נלקח באופן טבעי לשרת בצבא בשירותי המודיעין, בתחום שהוא מסרב עד היום לחשוף ("זה לא היה מבצעי").

הוא נשאר לשרת בקבע שלוש שנים, ואפילו התחיל להרהר בקריירה בשב"כ או במוסד. "אבל החלטתי לעשות פסק זמן, לפני שאני נשאב לכל זה. ובמודיעין, מלבד הערבית והשושו, המסלול כולל גם היי-טק, אז למדתי מדעי המחשב".

הלימודים הובילו אותו לתמונת הראי הבנאלית לעבודת המודיעין, הנדסת תוכנה (אלא אם 4 שנותיו בתחום היו בעצם הכיסוי לעבודתו החשאית במוסד, או שזה רק הדמיון הפרוע שלי), ואז, בשיאה של אינתיפאדת אל-אקצא, התקשר אליו ראש מערך החדשות ב"מעריב" רון לשם, אותו הכיר מהצבא, ומשך אותו לעבודה העיתונאית שנמשכה עשור.

לימים, יהיה זה לשם שיתקשר שוב והפעם יציע לכהן לכתוב ביחד את "תא גורדין" (yes), סדרת ריגול שזכתה לשתי עונות ולהצלחה גדולה בישראל ואפילו נמכרה ל-NBC, אם כי נזרקה מהמסך האמריקאי אחרי חמישה פרקים בלבד.

"הייתה לי פריבילגיה לעזוב את העיתונות לטובת משהו שאני אוהב. אהבתי כל מה שעשיתי לאורך הדרך, בשירות צבאי, ואהבתי לתכנת, ואהבתי עיתונות, אבל הכתיבה הזו - זה הדבר שאני נהנה מכל אספקט שלו. הצד היצירתי, בניית תסריט, פיתוח סיפור, כתיבה, הצד של הביזנס. זה שונה מעיתונות, מייסר יותר מעיתונות, יותר מכל כתיבה אחרת שעשיתי. יש כאן כל כך הרבה שלבים של לכתוב ולשכתב ולמחוק ולחטוף כאבי בטן ממה שכתבת. זה מייסר, אבל בצורה טובה".

כשאתה רואה מה קורה עכשיו בישראל, אתה מתגעגע לצעוד ברחובות רמאללה?

"אני קורא תקשורת ערבית ואני בקשר עם גורמים פלסטיניים, חברים עיתונאים. זה לא חסר לי כעיתונאי, למרות שכשאני רואה סיפור טוב זה צובט. מדגדג לחזור לשם. אבל אשתי שמחה שאני לא עושה את זה. היא רק עכשיו שומעת סיפורים על דברים שקרו במשך השנים, שהיא לא ידעה. על חוויות שצברתי שהיו פחות נעימות, שלא סיפרתי בזמן אמת".

כהן שייך לחבורה קטנה של יוצרי טלוויזיה ישראלית שמנסים את מזלם בארה"ב, כמו חגי לוי וסיגל אבין. למרות הרזומה הצנוע שלו יחסית, כהן קיבל עוד בישראל הצעה מ-Legendary Television חטיבת הטלוויזיה של Legendary Pictures, שרכשה לפני כמה שנים את אסילום אנטרטיימנט, שמו*כרים בישראל בעיקר בזכות המיני-סדרה זוכת האמי "משפחת קנדי". אולפני הקולנוע של Legendary, עם זאת, חתומים על דברים גדולים קצת יותר, כמו "בטמן מתחיל", "האביר האפל", "300" ועוד כהנה וכהנה שוברי קופות. אחרי שב-2012 עזב את העיתונות כדי להתמקד בתסריטאות, בקיץ שעבר ארז את המשפחה ועבר ללוס אנג'לס.

"יש עניין ביוצרים ישראלים, אבל אנחנו מסתכלים בעיניים ישראליות. יש תנועה עולמית ללוס אנג'לס, יש נהירה לא רק מישראל, גם של יוצרים מקנדה ואיראן ומצרים. פה הלב של הדרמה. היתרון של ישראל, שהוא חיסרון נוראי כשאתה עובד בארץ, הוא הנפח של ההפקה. כיוון שאין תקציב אמריקאי או אירופי, ובטח לא סקנדינבי, שם עושים פרקים במיליון אירו - אתה מחויב לסיפור שלא נשען על קביים של אקשן ופיצוצים, ואינספור זוויות צילום מהממות. צריך להיות חד בסיפור ובבימוי. השאלה הראשונה ששאלו אותנו בברלין הייתה איך אפשר להגיע לרמה ויזואלית כזו בתקציב ישראלי. זה נשמע כמו שאלה מוזמנת, אבל התקציב באמת מכריח את הצוות למצוא פתרונות יצירתיים".

"בפעם הראשונה שבאתי ללוס אנג'לס, ב-2012 כשעבדנו על 'תא גורדין', הכינו אותי שזו העיר הכי מגעילה בארה"ב, נוראית ופלסטיק - אבל כאן התעשייה. חיכיתי יומיים להיבהל, ואחרי יומיים אמרתי, 'אני ממש אוהב את העיר'. כשחזרתי אמרתי להגר, אשתי, שאם נעבור לארה"ב נעבור לשם, כי זה מרגיש כמו מקום טוב לגדל ילדים. לניו יורק יש את העוצמה שלה, אבל עם ארבעה ילדים לא בטוח שזה מתאים. זו עיר ידידותית למשפחות, מזג אוויר מושלם והכול גדול ורחב. נהנים פה".

וככה פשוט, אחרי סדרה אחת שכתבת ולא הצליחה בארה"ב, עברת למגרש של הגדולים?

"למרות השינויים החדים שעשיתי, זו לא גחמה, לא בן-לילה. זה משהו שהתכוננתי אליו ורציתי שיקרה ועבדתי שיקרה, כדי לוודא שבזמן שאני כאן אני לא אחפש את עצמי, אלא אהיה ממוקד. יש פרויקטים שאני עובד עליהם עם קשת אינטרנשיונל, כחלק מהמאמץ של קשת לעשות דברים לכאן, ואני עובד בלג'נדרי על כמה פרויקטים ברמת בשלות שונה. הכול סדרות לטלוויזיה. אני מכור לטלוויזיה. מהרגע שהתחלתי לכתוב לטלוויזיה, תמיד עבדתי על כל מיני דברים במקביל".

לג'נדרי פנו אליך למרות ש"תא גורדין" לא הצליח.

"כן. ברודקאסט אמריקאי זה אחרת. לפעמים זה עניין של מזל ותזמון, זה משהו שלקח הרבה זמן להרים, ובלי ציניות אני באמת מאושר שזה בכלל הגיע למסך, כי היו תהליכים קשים מאוד, וקשת ו-NBC עשו הכל כדי שזה יצליח. בסיטואציות אחרות היא הייתה יכולה להצליח. הייתה ביקורת חריפה שזו העתקה של סדרת הריגול 'האמריקאים', שהיא סדרה מצוינת, מדכדך כמה שהיא טובה, אבל 'גורדין' עלתה שנה לפני כן, ו-NBC קנו אותה לפני ש'האמריקאים' שודר. אתה מגיע למבחן הרייטינג, וכשזה לא מחזיק - לא מחזיק".

צריך זוויות יותר מתוחכמות?

"להפך, לפעמים צריך סיפור פשוט, חד. 'שובר שורות' זה לא תחכום, אלא קונפליקט נורא ברור שאפשר להבהיר במשפט אחד ולהגיד 'הנה, עם זה יוצאים לדרך ל-5-6 עונות'. שזה עוד הבדל בין ארה"ב לישראל, הציפייה למנגנון רב-עונתי".

נראה שהישראלים חזרו לחפש את זה במיתוס הביטחוניסטי-חשאי. רק לאחרונה שודרה "פאודה" על המסתערבים, עכשיו אתם עולים, וגם "המדרשה", הסדרה על הקורס של המוסד. מלהיות המטפלים של העולם, חזרנו להיות המחסלים של העולם.

"על 'פאודה' שמעתי לראשונה במוקטעה, מאבי יששכרוף. זו תעשייה קטנה - יזהר הר לב ודני סירקין שעושים את 'המדרשה' (עבור רשת - ל"א) עשו איתנו את 'תא גורדין', את אבי אני מכיר מהעיתונות, וליאור רז שיצר אותה איתו שיחק ב'תא גורדין'. אז אני מכיר את האנשים האלה ואני בטוח שזה לא אקשן נטו. בתוך העולמות האלה מחפשים את האנושי. לא הפלקט, לא הדמות של הרובוט הסוכן, אלא אנשים עם רגשות, דמויות אמתיות וישראליות. זה לא היה עובד אם בפרק אחד סוכן מוסד היה מנטרל פצצת אטום, ובפרק אחר מחסל את נסראללה. הקהל מתחבר לדינמיקה הישראלית".

לדברי כהן, "העבודה העיתונאית השפיעה על 'כפולים' יותר מאשר השירות במודיעין".

ונתקלת באנשים האלה, עליהם כתבת ב"כפולים"?

"בהצטלבויות שונות. זה לא היה הדבר המרכזי שהתעסקתי בו. במבחוח ספציפית, בתחילת 2009 נתקלתי בשם שלו ממקור פלסטיני, כשחמאס החל להכניס לעזה רקטות ארוכות טווח. אמרו לי שהוא אחראי והכרתי את שמו מהחטיפות והרציחות של שנות התשעים. הכנתי כתבה גדולה עליו, 'תכירו: האיש שאחראי להברחות הנשק בעזה', והיא נפסלה בצנזורה, אמרו לי שאי אפשר לכתוב מילה על האיש. פחות משנה אחרי זה הוא חוסל. לא יודע אם זה קשור, אני מניח שכן".

עמית כהן

תסריטאי טלוויזיה, עיתונאי לשעבר

אישי: בן 41, נשוי ואב לארבעה, תושב לוס אנג'לס

מקצועי: היה איש קבע במודיעין, כתב שטלים ופרשן לענייני ערבים ב"מעריב", תסריטאי סדרת הריגול "תא גורדין"

עוד משהו: לפני שבחר בכתיבה, למד מדעי המחשב והיה מהנדס תוכנה במשך 4 שנים