"חדלות-פירעון דומה לרפואה דחופה. כמו חדר-מיון. זה לתקן לאנשים את החיים, לא רק את מקום העבודה"

שקט בשכונת צהלה שבצפון בתל-אביב בבוקר. גם בווילה של ענת ועופר שפירא שקט. הבנים בצבא ובבית-הספר. ענת בעבודה. עופר - שבימים כתיקנם כבר היה בעיצומו של יום עבודה קדחתני בשעת הבוקר המוקדמת הזו - מסיים להכין לנו קפה, חולף דרך הסלון רחב הידיים (המעוצב בגוני לבן, קרם ובז'), יוצא אל הגינה ויושב מולי סביב שולחן עץ מאסיבי, המותאם לאירוח של 20 איש לפחות.

ציפורים מצייצות מהעצים המקיפים את הבית ומעניקים פרטיות לדייריו. חתול מיילל בחצר סמוכה. עלים נושרים מרשרשים ומתבדרים ברוח על הדשא. הכול משדר פסטורליה שלווה. הכול, מלבד הטלפון של בעל-הבית שמטרטר ומזמזם ללא הפסקה. העבודה לא נפסקת. "אני משועבד לעבודה. זמין 24/7", הוא אומר, ספק לי, ספק לעצמו, בזמן שהוא מעביר את המכשיר המטרטר ל"שקט", ויוצא לשעה קלה ממסדרונות החברות בקריסה (שבהן הוא מטפל כמומחה לחדלות-פירעון) אל מסדרונות חייו.

רשימת שינדלר

"גדלתי בתל-אביב, בשיכון בבלי, בן למשפחה דתית מזרם הפועל המזרחי. כיפה סרוגה. סבי וסבתי היו פעילים של הפועל המזרחי בפולין, בקראקוב. שניהם ניצלו מהמלחמה. הם היו ברשימת שינדלר. שניהם. סבי היה צורף בקראקוב, והיה לו שותף בעסק לפני המלחמה. כשפינו את הגטו בקראקוב, אחרי שהם עברו למחנה פלאשוב, הבריחו את אמי בתוך תרמיל-גב מחוץ לגטו, נתנו את התרמיל לשותף של סבי, והוא גידל אותה כל המלחמה. כך אמי ניצלה.

"מה שמדהים לא פחות מהסיפור עצמו, זה שעד שיצא הסרט 'רשימת שינדלר' (שסבי וסבתי הופיעו בו בסוף בחלק שרואים את הניצולים), ועד ששפילברג עשה את התחקירים לפני הסרט, בקושי דיברו על זה בבית שלנו. הסרט יצא בשנות ה-80, וזו הייתה הפעם הראשונה שהסיפור של המשפחה שלי ממש יצא. עד אז בקושי דיברו איתנו על זה".

ביוגרפיה מקוצרת

"אבי נולד בישראל. הוריו עלו מפולין ב-1933. הוא היה מהנדס מים ואמי הייתה יועצת הלשון של רדיו קול ישראל. יש לי אח גדול אחד, ואחות יותר צעירה.

"הייתי תלמיד טוב, מחובר לאירועים שקורים סביבי. בשנות נעוריי התנדבתי הרבה מאוד במגן דוד אדום, הייתי מתנדב אדוק, והייתי בטוח שאני הולך להיות רופא. חשבתי על זה מאוד ברצינות. אבל עם השנים גיליתי שאני הרבה פעמים עומד בפרונט ופועל בשם אחרים, ועושה את זה טוב. אני לא יכול להצביע על אירוע או על מסגרת אירועים שגרמו לי לרצות ללמוד משפטים, אבל אני כן יכול להגיד שהנטייה לביטוי בכתב ובעל-פה זה משהו שדבק בי במהלך השנים. גיליתי בגיל מאוד צעיר כישרון מסוים בהקשר הזה, שבאופן טבעי אולי משך אותי למקצוע. זה לא שהייתה לי כמיהת ילדות למשפטים.

"בתיכון למדתי במגמה ריאלית-פיזיקלית, ולמדתי ערבית עד שלב מסוים. כנראה הייתי טוב בזה, כי בצבא שרתי כמדריך לערבית בבה"ד של לוחמה אלקטרונית. בכלל, יש לי נטייה לשפות. אני מדבר גם ספרדית וצרפתית. בצבא כבר החלטתי באופן ברור שאני רוצה ללמוד משפטים, אבל רציתי משהו שיש בו שילוב של משפטים וכלכלה. הייתה לי נטייה למנהל-עסקים, ולכן חיפשתי משהו שהוא כלכלי-משפטי. החלום לא היה להיות עורך-דין במובן הקלאסי של המילה. כשמדמיינים עורך-דין, חושבים על אדם שלובש כל בוקר חולצה לבנה ומכנסיים שחורים, הולך לבית-משפט, כל היום מתווכח ומנהל דיונים מול שופטים - וזו לא הייתה הנטייה שלי. לא אז, ולא היום.

"הרעיון היה ללמוד משפטים בהקשר העסקי של הדברים. לא ראיתי את הייעוד שלי בלעמוד בבית-משפט, כליטיגטור, ראיתי את עצמי כעורך-דין שמייצג צד במו"מ, שעושה עסקים בשביל אחרים ובשביל עצמו. זה היה הראש שלי. וכשלמדתי, באמת התחברתי יותר לנושאים של תאגידים, קניין, חוזים. בסופו של יום, תחום העיסוק שלי, של חדלות-פירעון, זה תחום שהוא חצי עסקי, ואפילו שלושת-רבעי עסקי".

חזרה בשאלה

"גדלתי במשפחה דתית, הייתי מדריך בבני-עקיבא, ולמדתי בבתי-ספר דתיים. בחינוך הדתי יש הרבה מאוד דברים שמזכירים סוגיות משפטיות. בלימודי גמרא למשל יש הרבה מאוד סוגיות משפטיות. וכך, ההגעה שלי לחלק מהחומר שלמדתי לתואר הראשון במשפטים הייתה הגעה מאוד-מאוד טבעית".

אתה עדיין דתי? מאמין באלוהים?

"זו שאלה שהייתי מעדיף לא להתייחס אליה".

אתה לא חובש כיפה.

"אחרי שהשתחררתי מהצבא, עברתי תהליך מאוד ארוך בהקשר הזה. זה לא שמצאתי איזושהי משיכה בצד החילוני, ורציתי להשתחרר ממשהו. ממש לא. הבית שגדלתי בו היה מאוד פלורליסטי ופתוח, וגם החברה שהייתי בה הייתה חברה מאוד נעימה לי. התהליך הזה היה תהליך של מאבק נגד המחשבות שעלו לי בראש לגבי מה המשמעות של הכול.

"הייתי דתי אמיתי עד גיל 21. בשנת הלימודים הראשונה שלי באוניברסיטת בר-אילן, נאבקתי בפעם הראשונה מול כל מיני אקסיומות של דתיים, שלא הייתי בטוח במשמעות שלהן, וזה מה שהביא אותי להרהורים ולמחשבות. עברתי תהליך מאוד ממושך לפני שהפסקתי להיות דתי. נפגשתי עם חוזרים בתשובה שלמדתי איתם, פניתי לרבנים, התייעצתי עם הרבה אנשים, ובשלב מסוים הלכתי אפילו לאיזה בחור שבעגה החילונית מכונה 'מחזיר בתשובה', נסעתי אליו מת"א לירושלים, כי ממש חיפשתי את התשובה. אבל יום אחד הגעתי למסקנה שאפשר להפסיק לחפש. משהגעתי להכרה הזאת, הפסקתי בבת אחת להיות דתי.

"במובנים מסוימים אני מצטער שבחינוך החילוני לא מעבירים חלק מהתכנים שיש בחינוך הדתי. הילדים שלי נמצאים בחינוך החילוני, אבל גם בחינוך חילוני טוב, לא מצליחים להעביר את המסורת היהודית בצורה אותנטית. אין במערכת את ההבנה האמיתית של המסורת והתרבות היהודית, וזה משהו שהולך ואובד".

קריירה

"אל תחום חדלות-הפירעון הגעתי לגמרי במקרה. התחום הכלכלי מאוד משך אותי, ולשמחתי, יד המקרה הובילה אותי למשרד עוה"ד קנטור-אלחנני. ביום הראשון שלי שם, ישראל קנטור הכניס אותי, לא פחות ולא יותר, לתיק ויסות מניות הבנקים. זה אחד מהתיקים הכלכליים הכי גדולים שהיו בישראל, לא רק אז, אלא עד היום. תיק מאוד-מאוד כבד, שנכנסתי אליו לעומק. הוא הצריך ידע משמעותי בכל מיני סוגיות כלכליות וחשבונאיות, וזה היה ממש בית-ספר עבורי, כשהוא מלווה בדרמה משמעותית ביותר. במשרד הזה למדתי על התחומים הכלכליים-משפטיים, ועל תחום חדלות-הפירעון.

"ישראל קנטור היה מורי ורבי. הגעתי למשרד קנטור ישר מהאוניברסיטה, ילד שלא יודע הרבה מהחיים שלו, ויצאתי משם עו"ד דעתן. קנטור הוא דמות מעצבת בחיי. הרגשתי כמו בן שלו. עבדתי שם 8 שנים נהדרות, אבל גם ילדים צריכים לצאת החוצה, והרגשתי באיזשהו שלב שאני יכול להתפתח יותר טוב מחוץ לקן, אז הלכתי להקים מחלקה לטיפול בחברות בקשיים במשרד עוה"ד צלרמאיר-פילוסוף. הייתי שם 7 שנים, ושוב הייתה לי תחושה שאני יכול לעשות יותר טוב בחוץ.

"הגעתי גם לתובנה שהתחום של חדלות-פירעון הוא תחום שאין לו סינרגיה עם משרדים גדולים, במובן זה שהנוכחות במשרד גדול לא מסייעת, אלא רק פוגמת. היא יוצרת ניגודי-עניינים שלא רציתי אותם. למשל, הייתי מנוע מלקחת תיקים שקשורים בצדדים אחרים במשרד. הצוות של חדלות-פירעון לא רוצה להיות חשוף ללחצים של משרד גדול, ובמשרדים הגדולים יש הרבה לחצים, שהם מאוד-מאוד לא בריאים. אם כי נכון שמי שמוביל את האירוע של קריסת החברה או הבראתה הוא איש בלתי תלוי, והוא לא מחובר לטייקונים. על הרקע הזה יצאתי לעצמאות והקמתי את המשרד שלי".

המשבר וחדר הלידה

"אחד התיקים שהיוו צומת דרכים עבורי הוא התיק שבו התמניתי לכונס נכסים של לבידי אשקלון בשנת 2000. זה היה מפגש בין הרבה מאוד סוגיות אנושיות שקשורות לעובדים ולעתיד שלהם, לבין עניינים שקשורים לפוליטיקה של הסתדרות מול בנקים, וציבור מול בעלי הון. מאוד התחברתי לאירועים, ועשינו הרבה מאוד ניסיונות להפעיל את המפעל בכל מיני צורות. אך לצערי הרב זה לא הצליח, ההפעלה לא יצאה לפועל. זה כאב לי ברמה האישית.

"הרגשתי מאוד מזוהה עם העובדים. צו הכינוס ניתן ב-27 ביוני, וב-3 ביולי נולד הבן שלי. היינו בחדר לידה, ואני יצאתי החוצה במהלך הלידה לדבר עם ראש ועד העובדים. לא בגלל שאני חייב. זה משהו שהיה חשוב לי. אף אחד לא הסתכל עלי ואמר לי 'אתה חייב לעבוד עכשיו'. הרגשתי שאני מעוניין למצוא פתרון לאנשים האלה, שהקרקע נשמטה להם מתחת לרגליים. כל הזמן הסתכלתי דרך אבני הסיליקט השקופות לעבר חדר הלידה, אל אשתי, לראות שאני לא מפספס. אבל הייתי שם גם בשביל העובדים, עניתי להם בטלפון, כי לא הרגשתי שאני בן-אדם שבא לעבודה והולך הביתה בסוף היום, נכנסתי לתוך האירוע עצמו וחוויתי אותו. הצד האנושי נגע בי.

"האמת היא, שגם היום, בכל תיק חדש, אני מנסה לראות קודם כול את הצד האנושי. זה הצד שהכי מעניין אותי בכל האירועים האלה. הרצונות של האנשים, התוכניות שלהם, המאוויים שלהם, וגם הדברים היותר קטנים, זה שהעובד רוצה את הפרנסה שלו, שיש לו ילדים לפרנס והוא רוצה לחזור הביתה בכבוד.

"הענף הזה דומה קצת לרפואה דחופה. זה כמו חדר-מיון. מגיעים אליך דברים כשהם כבר במצב מקולקל, וכשאתה מצליח לתקן, אין סיפוק גדול מזה. זה לתקן לאנשים את החיים. לא רק את מקום העבודה".

חוכמה בדיעבד

"תהליך נפילה של חברות זה תהליך אבולוציוני. הוא מתבקש בכלכלה. הטוב יותר שורד. יש הרבה מאוד מקרים שאפשר למצוא כשלים מאוד משמעותיים בחברה שהיא מצליחה, אבל לא נשמע על זה כל עוד ההצלחה קיימת.

"צריך לקחת בחשבון שעשיית עסקים דורשת לקיחת סיכונים. יש כאלה שהם יותר רודפי סיכונים וייקחו סיכונים יותר גדולים, ויש כאלה שהם שונאי סיכונים וייקחו סיכונים יותר נמוכים - וכל אחד שם את עצמו על הסקאלה לפי ראות עיניו. אני מצאתי - וזה מחקר 'אנתרופולוגי' שלי בלבד - שמה שמאפיין את כל מי שהיה מכונה עד לאחרונה 'טייקונים', לעומת יתר בני אנוש, זו היכולת שלהם לקחת בשלווה סיכונים משמעותיים.

"זו לא נקודה שצריך לקחת אותה בהכרח כנקודת חולשה, כי במובן רב היא נקודה של חוזק. כשיצחק תשובה קנה את חברת דלק הוא לא קנה את זה בכסף שהיה לו מהבית. הוא לקח אשראי, ובמשך הזמן הוא הצליח לפרוע את האשראי במסגרת עסקים שונים. באותה מידה, עם פיתולים אחרים בעלילה, יכול היה להיות מצב שהוא לא היה מצליח להחזיר את האשראי, ואז מישהו היה אומר, ריבונו של עולם, מי נתן לו אשראי כל-כך גדול.

"כולם חכמים בדיעבד. לאנשים יש נטייה לומר, 'אם הייתי עושה ככה, אז הייתי יכול להיות ככה וככה', אבל זה לא נכון. העובדה היא, שאנשים שהגיעו למקומות מובילים מבחינת העסקים שלהם, הם בדרך-כלל אנשים שלקחו סיכונים גבוהים. לא בהכרח סיכונים על עצמם, לפעמים זה סיכונים על השוק, לפעמים זה סיכונים על החברה שהם היו בראשה, אבל הם לקחו סיכונים. חלק מהסיכונים יכולים להיראות לבן-אדם רגיל כסיכונים בלתי סבירים, ומטבע הדברים הרבה אנשים לא היו ישנים בלילה אם היה להם אשראי של מיליארד שקל. אבל מי שיכול לישון טוב בלילה כשזה על הראש שלו, הוא הפוטנציאל הכי גדול להצלחה.

"צריך להפריד בין הרצון הטבעי של אנשי-עסקים להתפתח, רצון שמאוד תורם לכלכלה, לבין הצורך של השוק לרסן את הסיכון, כך שהסיכון שאתה לוקח הוא יהיה בעיקר על עצמך. הריסון צריך להיות ע"י השוק. צריך להגיד, 'תקשיב, הבנו אתה תותח-על, אבל בשביל העסק הזה, חצי מיליארד שקל זה מינוף גדול מדי'. פה היה כשל מסוים. מה שהתגלה בשנים האחרונות, זה שכמה וכמה קבוצות קיבלו מהשוק אשראי, תרתי משמע - גם אשראי כספי, אבל גם קרדיט מוגזם בנוגע ליכולות שלהם - ולכן, כשבאים בטענה ואומרים הטייקונים או בעלי ההון נכשלו, צריך לקחת את זה בקונטקסט.

הקונטקסט הוא, שיש שוק שמציע לך כסף לעשות איתו השקעות, והשוק מאמין בך, וכותבים עליך הרבה פעמים שאתה 'קוסם', ושאתה יודע לייצר משהו מדהים מ-2 מיליארד שקל - ואז אתה מתחיל להאמין בזה, שאולי אתה באמת קוסם. אז גם המשקיעים בשוק בישראל, שלא תמיד קוראים בצורה נכונה את המפה, צריכים לקחת אחריות.

"יש אלמנט של עדר במדינת ישראל. הדבר נכון גם לאנשים פרטיים וגם לגופים מוסדיים. לא כולם, אבל חלקם. לחלק מהגופים המוסדיים נוח לראות את עצמם ביחד עם העדר, גם אם השוק עולה, וגם אם השוק יורד. בניתוח בדיעבד של האירועים כשהתבצעה ההשקעה, רואים שבהרבה מאוד אירועים נוהרים או מגיעים להשקעות כמה וכמה גופים, ולא תמיד כל אחד ישב ועשה את כל הניתוח האמיתי הנדרש לכך, אלא רק בשל עצם העובדה שכולם הולכים, גם אתה הולך.

"והשוק לא לומד. יש עכשיו גיוסים של חברות נדל"ן אמריקאיות בישראל. מגיעים לשוק אנשים וכמו קוסמים עושים אותו דבר בדיוק. הם מגייסים פה המון כסף. באים מתווכים ומביאים לפה תאגידים שהתאגדו באיי הבתולה, או בכל מיני מקומות כאלה, שמבחינה משפטית אין לך אפשרות אמיתית להגיע לקצה הפירמידה. אם הכול יצליח, לא ישמעו על החברות הללו, אבל אם משהו ייכשל, מישהו ישאל בעוד שנה-שנתיים 'מה פתאום נתנו להם כסף'. אם תהיה נפילה בשוק האמריקאי, המקום של המשקיעים הישראליים יהיה עוד יותר נחות ממה שהם היו בו כשהם השקיעו בדור הקודם בחברות במזרח אירופה, שנפלו".

שכר-טרחה למפרקים

"בישראל יש חוסר פרגון, באופן כללי, לפרנסה של אנשים. יש איזו נטייה ישראלית להרגיש שמי שמרוויח, אולי עושה עליך קופה. תחום חדלות-הפירעון הוא היחיד שיש בו תקנות לגבי שכר-טרחה, והוא נקבע ע"י בית-משפט. המשרד שלי מקבל שכר בדרך-כלל בדיעבד, על-פי החלטה של בית-משפט. באירועים מסוימים, ההחלטה של בית-המשפט נראית מהצד למישהו שלא מעורב בעניין, כהחלטה שמעניקה לבעלי התפקיד סכום גדול, ולפעמים גם אני חושב שהשכר מוגזם. אבל מדובר במקרים קונקרטיים, בודדים. כל שאר הזמן נושא שכר-הטרחה של המפרקים לא ראוי לביקורת. בכל מקרה, הביקורת היא על החלטה שיפוטית, היא לא ביקורת על עורכי-הדין.

"בעיניי, אין כאן כשל שצריך לפתור. השכר שנפסק, במיוחד בתיקים של הבראת חברות, משולם על עבודה ממושכת ומאומצת, טיפול של צוות מהמשרד בהרבה מאוד נכסים במשך הרבה מאוד זמן. תחשבו כמה עולה הפעלת משרד, העסקת אנשים בכירים, משכורות לאנשים. בכל מקרה, אני יכול להעיד על עצמי, שבכל השנים שאני בתחום מעולם לא קרה שנהניתי משכר-טרחה פנטסטי כזה כמו שהרבה פעמים עולה לכותרות".

לקבוע עיתים לתורה

"אני עובד המון. אני ממש משועבד באופן טוטאלי לעבודה. למדתי במהלך השנים שסדר-היום הזה - שבו אני זמין לעבודה 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע - מחייב אותי לקבוע מועדים מיוחדים ביומן לדברים אחרים. אצל אנשים דתיים אומרים ש'צריך לקבוע עיתים לתורה', כי אם אתה לא קובע זמן אז לא תלמד תורה. תמיד יש לך משהו יותר טוב לעשות. אותו דבר אצלי. אני צריך לקבוע עיתים לדברים שאני אוהב, מלבד העבודה.

"למשל, החלטתי באיזשהו שלב שאם אני רוצה לראות את אשתי, אז צריך להיות לנו דייט שבועי שקבוע ביומן. וכך, יש לנו דייט בכל יום חמישי בערב, ואנחנו נצא בכל מקרה, לא משנה מה יש לי בסדר-יום. גם אם למחרת אעבוד כל השישי, אנחנו יוצאים בערב לפני, ויהי מה. אם אני רוצה לצאת לחופשה, אני אקבע את זה אפילו חצי שנה מראש, והזמן הזה יהיה חסום ביומן.

"בכל שאר הזמן שלא חסום ביומן אני עובד. אני קם בשבע בבוקר, לוקח את הבן שלי לבית-ספר, ומתחיל לעבוד. פגישות, טלפונים ברכב, מיילים - העבודה היום מגיעה אליך לכל מקום. אני עובד עד שעות מאוחרות, אבל למרות זאת מאוד מקפיד לעשות ספורט על בסיס יומי. זה ממש צורך נפשי. אני הולך להולמס-פלייס בעזריאלי, באותו בניין שאני עובד בו. לרוב, אני מגיע הביתה לפני הכושר, אוכל ארוחת ערב עם המשפחה, הולך לעשות ספורט, ואחרי הספורט הרבה פעמים חוזר למשרד. בקיצור, אני לא ישן הרבה.

"כמויות הלחצים והשיגועים שאני עובר במהלך היום מטורפות. הטיפול באירועי קריסת חברות הוא טיפול מאוד-מאוד לחוץ. אני עו"ד, יש לי עסק משלי, אבל אני מנהל גם עוד עסק שנמצא בקריסה, של החברה, על כל הלחצים שקשורים בזה. כמו שאלות של מה קורה עם הכנסות? למה לא מוכרים? איך אנחנו יכולים להגדיל את המכירות? למה אני לא מקבל דיווחים ועוד ועוד. אתה צריך לקבל החלטות כל הזמן, ללא הפסקה, וחלק מההחלטות הן קריטיות. כנראה, אני אוהב את זה, ולכן אני עושה את זה, אבל זה סדר-יום מאוד-מאוד משוגע".

פנאי

"אני אוהב לצלול, לרכוב על סוסים, סרטים, הצגות. אוהב ועושה. אני רוכב ביום שישי בכפר הירוק, וצולל בכל הזדמנות שאפשר. קובע מראש חופשות צלילה. אני מאוד אוהב סרטים. אשתי ואני מנצלים את הדייט השבועי כדי לצאת לסרטים".

לא יודעים עליי

"בגיל 40 פלוס התחלתי לצפות בכדורגל וללכת למשחקים. הבן הקטן שלי הביא לפה משהו שלא היה בבית מעולם - כדורגל. עד לאחרונה לא ידעתי מה זה כדורגל. גידלתי שני בנים גדולים, שלא ראו כדורגל אפילו בתמונה, ופתאום הבן הקטן נכנס לעניין הזה, והכניס גם אותי.

"פתאום אני מוצא את עצמי במגרשי כדורגל, אנחנו הולכים למשחקים של מכבי ת"א, וצופים במשחקים בטלוויזיה. אני לא אגיד שאני אוהד כדורגל, אבל בזכות הבונדינג לבן שלי, אני לומד. אנשים שמכירים אותי הרבה שנים ושומעים את זה, לא מאמינים למשמע אוזניהם".

אם לא הייתי עורך-דין

"הייתי איש-עסקים. אני חצי עושה את זה עכשיו במסגרת עבודתי, וזה מאוד-מאוד מדבר אלי".

עופר שפירא

אישי: עו"ד עופר שפירא (47), נולד ומתגורר בתל-אביב. נשוי לענת, עו"ד ומנהלת השמה במקצועה, אב לשלושה בנים

מקצועי: שותף-מייסד של משרד עוה"ד שפירא, משרד בוטיק, המתמחה בפירוקים ובכינוסים של חברות בקשיים, וכן בנדל"ן ובליטיגציה. המשרד מדורג בדירוגים המשפטיים כאחד המובילים בישראל בהסדרי חוב, בכינוסים ובפירוקים

חברות בטיפולו: שימש ככונס הנכסים של לידקום, חברות בקבוצת קמן, פוריס טלקום, מוליכי תבל, עצמון, לבידי אשקלון, וכן טיפל בהסדרי החוב ובהליכים אחרים בחברות אלביט הדמיה, ארזים, אנגל אירופה, אגרקסקו, בי"ח הדסה, אמפל, מרקסטון, סיביל ג'רמני, המשביר לצרכן, קורקס, נידר, גילאון, סינרג'י ועוד