"העליון משקיע יותר זמן בתיקים שזוכים להתעניינות ציבורית רבה"

החלטת שופטי בית המשפט העליון לקבל באופן חלקי את ערעורו של רה"מ לשעבר, אהוד אולמרט, על הרשעתו בפרשת הולילנד, ולהקל באופן משמעותי בעונש שהוטל עליו, כמו גם על נאשמים אחרים בפרשה - התקבלה בתגובות מעורבות בציבור. רבים חושבים שגזר הדין שהוטל על אולמרט - 18 חודשי מאסר - במקום שש שנים שהטיל עליו השופט דוד רוזן במחוזי - הוא מקל מדי. זאת, גם לאחר שמתחשבים בעובדה שאולמרט זוכה מהאישום המרכזי נגדו, שעניינו קבלת שוחד בסך חצי מיליון שקל בדמות כספים שהועברו משמואל דכנר המנוח, לאחיו, יוסי אולמרט.

פרופ' אורן גזל-אייל מאוניברסיטת חיפה - מומחה למשפט פלילי שהיה שותף לוועדת דורנר לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים שפרסמה את מסקנותיה לפני כחודשיים - סבור כי העונש שקיבל אולמרט הוא עונש הולם. "בסופו של דבר, אולמרט הורשע במקרה חד-פעמי של קבלת שוחד בסכום של 60 אלף שקל. שנה וחצי בכלא זה לא עונש קל מדי וגם לא חמור מדי, לטעמי. זהו עונש הולם לעבירה מסוג זה. צריך לזכור שבדוח דורנר התרענו מפני ניפוח של רמות הענישה".

גזל-אייל מציין כי העליון נמנע מלקבוע מה היה העונש שצריך היה להטיל על אולמרט לו ערעורו היה נדחה לחלוטין, אבל לדבריו, קשה להסביר את העונש שהוטל על אולמרט בעליון רק עם ההפחתה באישום. "קשה לי לראות שהרשעה בשתי עבירות שוחד שווה 6 שנות מאסר, ואילו הרשעה בעבירת שוחד אחת שווה מאסר של 18 חודשים. לכן, נראה לי שלמרות ששופטי העליון לא התייחסו לכך באופן מפורש, הם חשבו שהעונש של שש שנות מאסר הוא חמור מדי, גם כשניתן על שתי עבירות".

העליון לא התערב בעונשים שהטיל השופט רוזן על אורי שטרית (לשעבר מהנדס עיריית י-ם) ומאיר רבין (שהיה עוזרו האישי של דכנר), שנשלחו ל-7 ו-5 שנות מאסר, בהתאמה, לאחר שערעוריהם נדחו.

"לפי העליון, הסכומים בנוגע לשטרית ולרבין היו שונים לחלוטין וגם השיטה. שיטה של מתן וקבלת שוחד עקבי כדי להרוויח טובות הנאה לאורך שנים אינה דומה למקרה חד-פעמי, כמו זה שבו הורשע אולמרט".

המחוזי בירושלים הטיל על אולמרט עונש מאסר של 8 חודשים בפועל בגין הרשעתו בפרשת טלנסקי. האם אולמרט ירצה את העונש בחופף ל-18 חודשי המאסר שנגזרו עליו בעליון בפרשת הולילנד, או במצטבר?

"אם העונש ירוצה כולו בחופף זה יהיה כאילו אולמרט לא נענש בכלל על העבירות שבהן הורשע בפרשת טלנסקי (עליו הוא מערער לעליון - ח'מ'), ולכן קשה לי לראות סיבה שאת העונש הנוסף יטילו בחופף. אני מעריך שאולמרט ירצה לכן 8 חודשי מאסר נוספים מעבר ל-18 חודשי המאסר - אבל זו רק הערכה. בסופו של דבר, הכול כפוף לשיקול דעתו של בית המשפט העליון, וגם המדינה עשויה להגיע להסכמות בהקשר זה".

חריגה בשל "צדק"

הנאשם היחידי בפרשת הולילנד שהגיע לעליון כשמרחף מעליו עונש מאסר בפועל ושיצא ממנו אדם חופשי, הוא אורי לופוליאנסקי, לשעבר ראש עיריית ירושלים. במחוזי, הטיל השופט רוזן הטיל על לופוליאנסקי, החולה בסרטן, עונש חמור של 6 שנות מאסר. זאת, למרות מצבו הרפואי הקשה, ולמרות שהכספים שבגינם הורשע לופוליאנסקי בקבלת שוחד ושקיבל מדכנר, לא הועברו לכיסו הפרטי אלא לארגון הצדקה "יד שרה", אותו הקים. שופטי העליון אמנם דחו פה-אחד את ערעורו של לופוליאנסקי על הרשעתו, אך קיבלו כולם את ערעורו על גזר הדין והמתיקו את עונשו ל-6 חודשי עבודות שירות בלבד.

בהחלטתם לעשות כן, אימצו שופטי העליון רעיון שהציעו פרופ' גזל-אייל וחוקרים נוספים, ולפיו ביהמ"ש רשאי יהיה להטיל עונשים שאינם במסגרת מתחם העונש ההולם שנקבע בחוק (חוק הבניית שיקול הדעת בענישה), בשל חריג של "שיקולי צדק". יתרה מכך, שופטי העליון אימצו בעניינו של לופוליאנסקי את הנימוק שהציע גזל-אייל לחריגה ממתחם העונש, ולפיו החריגה מהאמור בחוק מטעמי צדק נעשית בנסיבות שבהן אי-חריגה מהמתחם, תביא לפגיעה לא מידתית בנאשם ותהיה מנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

"בהחלטתם לגבי לופוליאנסקי, השופטים אומרים שני דברים חשובים", אומר גזל-אייל. "האחד, שמבחינת חומרת המעשה, אי-אפשר להשוות קבלת כסף לצרכים אישיים לקבלת כסף לצרכים פילנתרופיים. מהטעם הזה השופטים קבעו שהעונש ההולם בעניינו של לופוליאנסקי נע בין שנתיים לחמש שנות מאסר; האמירה השנייה נוגעת למצבו הרפואי של לופוליאנסקי, וכאן נכנס החריג של 'שיקולי צדק', עליו כתבתי. השופטים אומרים כי לא יכול להיות שנטיל על אדם עונש חמור מדי, שאינו צודק לאור הנסיבות האישיות שבהן הוא נמצא.

במקרה של לופוליאנסקי, כשחוות הדעת הרפואיות מראות שמאסר עלול לפגוע קשה בבריאותו ואפילו לקצר את חייו, ובהתחשב במכלול הנסיבות האישיות האחרות - יש לחרוג מהעונש ההולם ולהטיל עליו עונש קל יותר. אני חושב כמובן שזה נכון".

האם גם במקרים שבהם האדם שנענש הוא מאוד מבוגר, למשל במקרה של ראש עיריית ר"ג לשעבר, צבי בר בן ה-80, שנשלח לכלא לחמש וחצי שנים בגין הרשעתו בקבלת שוחד, ניתן יהיה להשתמש בחריג הזה?

"לא. עצם זה שאדם הוא מבוגר, לא מצדיק חריגה ממתחם הענישה בעניינו. כמובן שבתי המשפט לוקחים את מכלול הנסיבות האישיות של נאשם בחשבון, בבואם לגזור את דינו, וגם את גילו".

נציין בהקשר זה כי לאחרונה הוגש תזכיר חוק המציע לתקן את חוק העונשין, כך שתתאפשר חריגה ממתחם העונש בנסיבות חריגות שאינן קשורות לביצוע העבירה. התזכיר מציע לתקן את החוק, כך שיפורטו נסיבות שבהתקיימן יהיה מוסמך בית המשפט לחרוג ממתחם העונש ההולם. אחת הנסיבות המוצעות לחריגה בענישה היא "כאשר הפגיעה של העונש בנאשם, בשל מצבו הבריאותי החריג או גילו המתקדם, עשויה להיות קשה במיוחד". שופטי ביהמ"ש העליון קראו אתמול בפסק דינם למחוקק, להשלים את התיקון לחוק.

נעבור לעניין הזיכויים וההרשעות. עושה רושם ששופטי העליון העבירו שלשום מסר בדבר חשיבות ההקפדה על כללי המשפט הפלילי. בעיקר בהקשר של אולמרט, הם מדגישים את הכלל, לפיו כאשר קיים ספק סביר להרשעה, אין להרשיע נאשם, אפילו אם "תחושות הבטן", מראות אחרת.

גזל-אייל: "אני לא בטוח. אני חושב שמה שקרה שלשום זה מה שקורה בהרבה מקרים, שככול שעולים בשלבים נופלות הרשעות בשל ספקות. הפרקליטות האשימה את אולמרט ב-4 אישומים, המחוזי הרשיע אותו בשניים, והעליון השאיר על כנה הרשעה אחת. השופט ניל הנדל חשב שיש ספק סביר גם בהרשעה של דני דנקנר למשל, ואילו השופט סלים ג'ובראן חשב שאולמרט צריך להיות מורשע בשתי העבירות. כך שאני לא רואה הבדל עצום או תהומי בין הגישה של העליון לגישה של בית המשפט המחוזי בהקשר של כללי המשפט הפלילי. בסופו של יום, היתרון המרכזי של בית המשפט העליון על-פני הציבור הוא שהשופטים קראו את מאות ואלפי הפרוטוקולים והמסמכים, ואז הגיעו למסקנה העובדתית שנראית בעיניהם הגיונית".

- לפי מה שמלמדים בפקולטה למשפטים, ערכאת הערעור לא אמורה להתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית, ששמעה את הראיות וראתה את העדים.

"זה די ברור שביהמ"ש העליון לא נתן משקל רב לעיקרון אי-ההתערבות בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית. בכלל, מדובר בעיקרון שבית המשפט מפעיל כשנוח לו".

- וזה לא בעייתי?

"בעבר הייתה פסיקה שקבעה כי הערכאה הדיונית טובה יותר מערכאת הערעור בקביעת הממצאים העובדתיים, כי היא יכולה לראות מה קורה על הדוכן ולגלות את סימני האמת לפי התרשמותה מהעדים. היום, אנחנו יודעים שאין לבני-אדם יכולות לזהות מתי אנשים משקרים ומתי אומרים אמת. לשופטים יש לפעמים ביטחון עצמי עודף ביכולת שלהם לזהות אמת לעומת שקר. אבל אין לכך בסיס מחקרי, ולכן אין יתרון לערכאה הדיונית.

"ערכאת הערעור, ברוב התיקים - ואני לא מדבר על תיקים תקשורתיים כמו תיק רומן זדורוב (שהורשע ברצח הילדה תאיר ראדה - ח'מ') או תיקי אהוד אולמרט - לא נכנסת לראיות בצורה כל-כך מעמיקה כמו הערכאה הדיונית מטעמים של זמן. מהטעם הזה, העיקרון של אי-התערבות בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, הוא נוח".

- אתה אומר פה משהו מרחיק לכת - שבית המשפט העליון משקיע יותר משאבים ויותר זמן בתיקים שזוכים לתשומת לב תקשורתית וציבורית.

"אם שואלים מהי ההשפעה של התקשורת בתיקים מתוקשרים כמו זדורוב או הולילנד, אז לטעמי ההשפעה היא לא השפעה על שיקול הדעת של השופטים, אלא על מידת ההתעמקות שלהם בתיק. אני בהחלט חושב שבתיקים שזוכים לנפח ולהתעניינות ציבורית רבה, אז בית המשפט העליון משקיע ויותר זמן ומשאבים - והראיה לכך היא אורך פסקי הדין.

"יש הרבה ערעורים על תיקי רצח, אבל אתה לא רואה הרבה פסקי דין באורך כמו פסק הדין בתיק זדורוב. למי שרוצה לשנות את התוצאה ושערכאת הערעור תתעניין בתיק שלו - יש אינטרס לסיקור תקשורתי. לפעמים זה הנאשם, ולפעמים זו המדינה".