מחיר ההגירה מהכפרים לערים בסין: מיליוני ילדים נותרו מאחור

הם נשארים מאחור בכפרים קודרים בכל רחבי סין, על ידי הורים שהצטרפו לציבור מהגרי העבודה הגדול ביותר בהיסטוריה. חלקם נשארים עם הורה אחד, אחרים נשארים עם סבתא אנאלפביתית או סבא תשוש. כ-2 מיליון ילדים לפי הערכה נשארים לגמרי לבדם.

בסין יש 61 מיליון ילדים שהושארו מאחור, שאפשר להגדירם כ"יתומי הנס הכלכלי הסיני". עובדים סוציאליים, ארגונים לא-ממשלתיים, כלכלנים והורים אומרים שמהגרי העבודה עושים זאת למען הילדים שהם משאירים מאחור: כדי לממן את הלימודים שלהם, להקים להם בתים ולהעניק להם עתיד של חיים בגורדי שחקים ולא ליד דירי חזירים. כלכלנים אומרים שזהו המחיר של המודרניזציה בסין, ממש כמו המים המורעלים והערפיח המחניק שהם תוצר של המהפכה התעשייתית.

"אנחנו חושבים עליהם כעל יתומים כלכליים", אומרת ג'ני בראון, מנהלת ארגון הצדקה האמריקאי OneSky, שהשיק לאחרונה תוכנית פיילוט לעזרה לילדים כפריים שגדלים ללא הורים בסין. "הכפרים מתפוררים כי כה הרבה הורים צעירים יוצאים החוצה לעבודה. דורות של אנשים שהיו פעם ביחד, כבר אינם חיים יחד".

בימים אלו, הממדים של כוח העבודה המהגר לערים מצטמצמים כאשר כוח העבודה הכללי מתכווץ. בשנה שעברה פרסם "פייננשל טיימס" סדרת מאמרים על סוף נס ההגירה הפנימית, ועל איך שזה משפיע על המהגרים שהניעו את המעבר מחברה אגררית-כפרית לחברה דיגיטלית בתוך 30 שנה.

חלק מאותם עובדים מהגרים חוזרים קרוב יותר הביתה כאשר הכלכלה מאיטה ובייג'ין מנסה ליצור יותר מקומות עבודה במגזר השירותים. זה אומר שהם יכולים לבקר את ילדיהם מדי כמה שבועות, ולא רק פעם בשנה או אפילו פחות מזה. גם הטכנולוגיה יכולה לקשר הורים עם ילדיהם בזול יחסית.

אבל מול כל מהגר עבודה שמתקרב חזרה לביתו בכפר, יש מהגר שעוזב את הכפר כדי לעבוד בפעם הראשונה בחייו, לעתים מפני שבניית כביש מהיר חדש פותחת אזורים שהיו בלתי נגישים עד כה לעולם הרחב. לכן, עשרות מיליוני ילדים צפויים להמשיך לחיות ללא הוריהם עוד שנים רבות.

התופעה הזו עלולה לטרפד את הדור הבא של הצמיחה הסינית, אומרים כלכלנים. ילדים שקיבלו חינוך בבתי ספר כפריים עלובים, ללא הורים יודעי קרוא וכתוב שיכולים לסייע להם, לא יוכלו אולי לתדלק את הצמיחה מבוססת-החדשנות שבייג'ין חותרת אליה. והנזק לחברה הסינית, למערכת המשפחה ואפילו לנפשם של הילדים עלול להיות חמור עוד יותר, לפי כלכלנים, חוקרים ממשלתיים ואחרים שחקרו את תופעת הילדים שנשארו מאחור.

בייג'ין מודעת לבעיה הזו כבר שנים, אבל מקרים יוצאי דופן של ילדים שהושארו מאחור, כמו ארבעה אחים שבלעו יחד קוטל חרקים, או חמשת הדודנים שנספו במפולת בוץ - יחד עם ילדים שנרצחו או נוצלו מינית לבדם בבית - העלו את הנושא לראש סדר היום הציבורי בפעם הראשונה. כל מקרה חדש של ילד כזה שהסתיים בצורה טראגית מצית גל חדש של רגש אשמה על המחיר הסוציאלי שסין שילמה ב-30 שנות הרפורמה הקפיטליסטית.

סטיגמה חברתית

ינג שויינג היא ילדה בת 12 ועל ראשה סרט מבד ורוד. היא אחת מאלו שזוכרים מתי הוריהם עדיין גרו איתם, מפני שהיא הייתה בת 9 כשהם עזבו כדי לעבוד. מה הכי חסר לה? "הרגשה של אינטימיות", היא אומרת בראיון בבית הספר היסודי שלה בכפר דוג'יה, אזור גידול תפוחי עץ במישור במחוז שאנשי במרכז סין. שויינג חיה עם סבה וסבתה והיא קרובה אליהם, אבל זה לא כמו עם הורים. "הם מאוד חסרים לי", היא אומרת.

אבל היא מסכימה שיש גם יתרונות להורים מהגרים. "הם עזבו כדי שהם יוכלו להרוויח מספיק כסף לשלוח אותי לאוניברסיטה", היא אומרת. הסרט על ראשה הוא מביקור אצל אמא ואבא בעיר במרחק שלוש שעות נסיעה מהכפר. הם מגיעים לכפר בכל חודשיים-שלושה, ובפעם שעברה אבא הביא בננות ותפוזים כמתנות, היא אומרת. יש לה דברים יפים יותר מלכמה ילדים אחרים שחיים עם ההורים שלהם.

אבל בסין, ילדים שהושארו מאחור סובלים מסטיגמה חברתית, גם אם תנאי חייהם טובים יותר לעתים בהשוואה לילדים שחיים עם הורים עניים. המורה של שויינג שואלת אותה אם היא חושבת את עצמה ל"ראויה לרחמים". השאלה הזו מביאה אותה אל סף דמעות. לא, היא משיבה, "כי כל החברים שלי מסתדרים איתי טוב מאוד".

אן דאקה, מורה לחשבון בבית הספר של שויינג, אומר שהציונים של הילדים ללא הורים נמוכים יותר מאלו של הילדים שהוריהם נשארו, וקשה יותר ללמד אותם. "יש להם יותר הרגלים רעים בגלל ההיעדרות של ההורים שלהם. הם לא מכינים שיעורי בית, מתקוטטים עם האחרים, ונוטים להיות חמי מזג. אף אחד לא דואג להם, והם לא מסתדרים עם האחרים. הם אלימים יותר", הוא מסכם, ומוסיף ש"הסבים והסבתות שלהם מפנקים אותם יותר מדי".

זו הדעה המקובלת, גם בקרב סבתות וסבים רבים: הם לא יכולים לגדל ילדים שיצליחו בבית הספר או בחיים. לי גאי, שמגדלת שני פעוטות עם בעלה בכפר וונגיואן למרגלות הר שנג, אומרת ש"ילדים שחיים עם הורים צעירים הם חכמים יותר". לי היא סבתא שמחזיקה בידיה נכד בן שנה, שלבוש במכנסיים הכפריות המסורתיות בסין, שנראות כמו שרוואל.

"אני אנאלפביתית. אני יכולה להאכיל אותו אבל לא ללמד אותו. כל מה שאני יכולה לעשות זה להרשות לו לשחק סביב הבית", היא אומרת. מצד שני, אין מחסור באהבה בבית: כאשר לי משוחחת איתנו, בעלה מנמנם עם הפעוט השני בידיו בחדר השני, ומנשק את מצחו כשהוא מתעורר. שני הסבים לא להוטים להניח את נכדיהם מידיהם.

המומחים חלוקים בדעתם באיזו מידה נפגעים ילדים שגדלים על ידי הסבתא והסבא, במונחים של חינוך ואפילו התפתחות גופנית - או אם יש לכך אפקט שלילי בכלל.

יש גם יתרונות לחיים במשפחה שאחד מהוריה הוא מהגר עבודה, אומר סקוט רוזלה, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת סטנפורד ואחד ממייסדי "תוכנית הפעולה לחינוך כפרי", שאוספת נתונים על ילדים בכפרים סיניים נידחים זה עשר שנים. רוזלה ערך את אחד המחקרים המקיפים ביותר עד כה על מצב ילדי הכפרים הסיניים, עם הורים ובלעדיהם.

הממצאים סותרים את הדעה המקובלת. "ילדים שהושארו מאחור אינם הקבוצה הפגיעה ביותר בסין הכפרית", כתבו עורכי המחקר, והוסיפו ש"הם מתפקדים ברמה שווה או אפילו טוב יותר מילדים שחיים עם הוריהם באינדיקטורים של בריאות, תזונה וחינוך שבדקנו".

עוד נאמר במחקר ש"שכיחות מקרי אנמיה, גובה ומשקל יחסית לגיל... הישגים במתמטיקה, בשפה הסינית ובאנגלית, ציונים בחטיבות ביניים ושיעורי נשירה מתיכונים מקצועיים - כולם זהים לאלו של ילדים שחיים עם הוריהם".

למעשה, ילדים עם הורים בריאים קצת פחות, ורוזלה אינו בטוח מה הסיבה לכך. "אולי גישה ליותר משאבים עוזרת, לפחות חלקית, לקזז את האפקט השלילי של היעדרות ההורים", הוא אומר. הסבר אחר הוא שאלו שבוחרים לצאת לעבודה הם נבונים יותר מהכפרי הממוצע, ולכן גם הוריהם, הסבתות והסבים, נבונים יותר.

הטענה של רוזלה היא לא שמצבם של ילדים שהושארו מאחור הוא מצוין - אלא ששני סוגי הילדים, עם ובלי הורים, בסין הכפרית, הם פגיעים. הוא חושב שהקצאת המשאבים הממשלתית לטובת ילדים שהושארו מאחור, כמו תוכניות של הורים מאמצים, היא אולי בזבוז של כסף.

במה שנוגע למועקה רגשית כמו בדידות, חרדות, דיכאון ואפילו נטיות אובדניות, רוב המחקרים מוצאים שילדים שהושארו מאחור סובלים מכך יותר בהשוואה לילדים שחיים עם הוריהם. אבל אפילו כאן, הממצאים אינם חותכים.

מחקר מ-2013 של קיאנג רן ודונלד טריימן מצא ש"להישאר מאחור על ידי הורה אחד או שניים, או להגר עם הורה אחד או שניהם, כמעט לא משפיע על הבריאות הרגשית", מפני שהילדים הללו אינם קורבנות של גירושין או הזנחה הורית, אלא הם בני "משפחות שלמות מבחינה חברתית" שבהן ההורים נשארים מחויבים לילדיהם, גם אם הם לא חיים איתם.

הטכנולוגיה עוזרת

וונג ג'ונפנג וינג שינג', הורים שילדיהם נשארו מאחור בכפר דוג'יה, מקווים שהילדים יראו זאת כך יום אחד. הם עובדים במרחק 1,500 ק"מ מהכפר בשנחאי, ומגיעים לביקור בכפר רק פעם בשנה. אבל הם משתמשים ב-WeChat, שירו המסרונים הנייד הסיני, כדי להתקשר לילדים לפחות פעם בשבוע ולעקוב אחרי הכנת שיעורי הבית שלהם. ילדיהם הם תלמידים כה טובים, שהם החליטו לחפש עבודה במקום עוד יותר מרוחק מהכפר, כדי להרוויח מספיק על מנת להכניס אותם לאוניברסיטאות.

"בזכות הטכנולוגיה, אני חושב שלהיעדרות שלי אין הרבה השפעה על הילדים", אומר וונג. "אני יכול לשוחח איתם פנים-אל-פנים ב-WeChat ולשאול על הלימודים, על החיים ומה קורה במשפחה". אבל הוא מציין שבכל פעם שאשתו מביטה בצילומי הילדים בטלפון, היא בוכה.

אבל כמו רוב מהגרי העבודה, בני הזוג חושבים שהם צדקו בהחלטתם לצאת לעבודה המרוחקת מילדיהם. הם מוכנים להקריב חיי משפחה מסורתיים לטובת חיים טובים יותר לילדיהם. נס ההגירה הפנימית אולי מסתיים, אבל זו עדיין הדרך הטובה ביותר של הכפריים לטעום מהנס הכלכלי הסיני - עם או בלי הילדים.

השלב החדש של הגירת העבודה

ני מיהונג אומרת שהיא לא יכלה לשאת את המחשבה להשאיר את התינוק שלה בכפר, ולכן היא לקחה אותו איתה לעיר הגדולה - מה שאמר גם להביא את הסבתא שלו.

בנה בן התשע ז'ו ניון, נולד בכפר שלה על האי צ'ונגמינג, שעתיים נסיעה משנחאי. כשהוא היה בן שלושה חודשים הוא וסבתו יא שיינג עברו להתגורר עם ני ובעלה בבאושאן, פרבר שבו מתרכזים עובדים מהגרים מצ'ונגמינג. יותר הורים מביאים איתם את ילדיהם, לפי דוח ממשלתי שפורסם בשנה שעברה. אבל זה רחוק מלהיות קל. בני הזוג הצטרכו להוציא 200,000 יואן (31,000 דולר) - סכום גבוה למהגר עבודה ממוצע - כדי לקנות דירה בבאושאן כדי שהילד יוכל ללמוד שם. "אם אין לך נכס, אתה לא יכול להתקבל לבית ספר כאן", היא אומרת.

ני ובעלה, נהג מונית, מייצגים את מה שהרשויות מכנות "השלב החדש" של הגירת העבודה בסין. וונג קיאן, מנהל מחלקת המהגרים בוועדת הבריאות ותכנון המשפחה הלאומית בסין, אמר בשנה שעברה שזוגות מתחילים לצרף אליהם את ילדיהם. "זה מתחיל בהגירה של יחיד, אחר כך של הזוג, אחר כך הילדים ולבסוף הסבא והסבתא", הוא אומר.

אבל זה דורש כסף שאין לרוב המהגרים. רובם מעדיפים לחיות בזול עד כמה שאפשר, בחדרי שינה של חברות במידת האפשר, או בצריפים באתרי בנייה, כדי לחסוך כל יואן ולשלוח כסף הביתה. גם אם יש להם הכסף להביא תינוק, הם אינם יכולים להביא את הסבתא: ילדי מהגרים שעובדים שעות ארוכות באזורים עירוניים הם לעתים קרובות מוזנחים כפי שהיו לו נשארו בכפרם, אם לא יותר, אומרים החוקרים.

 כך משפיעה ההגירה על הילדים