"ארבעה לוחמי מג"ב עומדים בשער שכם ומטרידים עיתונאי? אני במקומכם לא הייתי סומך עליהם שישמרו על ביטחון ישראל"

האינתיפאדה המתמשכת שישראל מצויה בה בחודשים האחרונים גרמה בין היתר להסלמה במערכת היחסית העדינה גם כך בין ישראל לתקשורת הבינלאומית. טענות חוזרות ונשנות מצד גורמים ישראליים על דיווח לא מאוזן, שלא לומר שקרי, שמגיע מכיוונם של העיתונאים הזרים המוצבים בארץ ומסקרים את המצב המתוח, הגיעו בשבוע שעבר לשיא עם דיון בנושא בכנסת. ראש לשכת העיתונות הממשלתית, ניצן חן, אף הודיע כי ישלול תעודות עיתונאי מאלו שדיווחיהם לא יהיו מהימנים. לפני יומיים, נרשמה עליית מדרגה נוספת ביחס העוין כלפי המדיה הזרה, כאשר עיתונאי הוושינגטון פוסט בישראל, ויליאם בות', עוכב על ידי כוחות מג"ב בשער שכם, בעת מילוי עבודתו.

"המצב הביטחוני בישראל הוא מתוח והתקשורת הזרה נחשבת כשעיר לעזאזל או מטרה קלה", אומר ל"גלובס" לוק בייקר, ראש הדסק של סוכנות הידיעות רויטרס בישראל וברשות הפלסטינית, המשמש גם כיו"ר התאחדות העיתונאים הזרים בישראל. "לא הייתי מופתע ממה שקורה לבות', האווירה בישראל היא כזו שלוחמי מג"ב חושבים שיש להם גב פוליטי למהלכים שהם עושים. אם אנשים בממשלה אומרים שהתקשורת הזרה היא אויב, אז אין שאלה שלוחמי מג"ב בשטח יתרגמו את זה כגיבוי למעשיהם".

המקרה הזה, שגונה על ידי ראש הממשלה והשר לביטחון פנים, וגם נגמר בהתנצלות, זכה לפרסום נרחב. אך עד כמה מקרים כמו אלה קורים באופן תכוף?

"כראש ההתאחדות, אני שומע על כמה וכמה מקרים. כשביל נעצר שמעתי על זה בתוך שניות. יש הרבה מקרים שאני בוודאי לא שומע עליהם, כי עיתונאים הרבה פעמים מנסים לפתור את זה בשטח. אף אחד לא צריך להטיל ספק במידת ההטרדה שעיתונאים ובעיקר זרים חווים פה. בעיקר בעבודה במזרח ירושלים".

גם אתה חווית הטרדה כזו?

"לפני שלושה חודשים ליוויתי קבוצה שעלתה להר הבית, באה המשטרה ואמרה שאני לא יכול להיות שם. הייתי בלי מכשור בכלל, רק עם מחברת. הזדהיתי כעיתונאי ושאלתי למה אני לא יכול להיות שם, אבל השוטר קרע את חולצתי והשליך אותי משם, וניסה לקחת את הדרכון שלי ולמנוע ממני לעשות את עבודתי".

אתה מאמין שיש הוראה לפגוע באופן ספציפי בעיתונאים?

"אני לא חושב שהצבא הישראלי או המשטרה שולחים הוראה 'תטרידו את התקשורת הזרה', אבל אנשים שפועלים בשטח חושבים שהם גרים במדינה שבה אנשים מדברים באופן משולח רסן כלפי עיתונאים זרים והם מרגישים שיש להם גיבוי פוליטי לנהוג באופן שבו לא פועלים במדינות אחרות".

"מקרים שקורים ברפובליקת בננות"

"ביום שלישי, בזמן שבות' עוכב בירושלים, הייתי בעזה", מספר בייקר עוד חוויה אישית, שעדיין טרייה. "כשיצאתי משם לקחו אותי לחדר נפרד ואנשי חברת האבטחה שפועלים במחסום ארז ביקשו ממני להוריד את החולצה ולהעביר אותה דרך גלאי המתכות. סירבתי, ועדיין הם דרשו ממני להרים את החולצה. הם שמו אותי בחדר חסין לפצצות, שם התבקשתי להרים את החולצה ולהראות את גופי, כשהם מדברים איתי מהצד השני, עד שהגעתי לעמדה הזו עברתי בסורק גוף מספר פעמים, ולקולגות שהיו איתי נתנו לעבור ללא בעיה. גם הפלסטיני שליווה אותי הסביר שאני עיתונאי. זה משפיל".

אז מדוע עשו את זה דווקא לך?

"הם לא הסבירו למה, הם סירבו. הטרדה כזו היא מינורית, לא עשיתי מזה סיפור גדול, אבל היא מסוג הדברים שאתה זוכה לו ברפובליקת בננות. קרו לי מקרים כאלה רק באפריקה. זה פגיעה בזכויות האזרח שלי. יש בישראל אווירה שבה אנשים יכולים להפר זכויות אזרח".

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "במעבר ארז עוברים מאות עיתונאים בכל שנה על-פי נוהל מסודר, וכולם זוכים ליחס אדיב ומקצועי. בעת חזרתו של מר לוק בייקר מעזה לישראל, מערכות הבידוק המתקדמות במעבר העלו חשד שחייב בדיקה משלימה קצרה, והדבר נעשה בשיח שוטף ורציף עם העיתונאי. מעברו של בייקר, כולל הבידוק, ארך דקות בודדות בלבד, שבמהלכן זכה ליחס מכבד והולם מצד הבודקים הביטחוניים במעבר".

אתה מסקר את המציאות הישראלית. אתה באמת לא יכול להבין את כוחות הביטחון הפועלים בשטח תחת לחץ עצום כדי למנוע טרור?

בייקר: "אף אחד לא רוצה שמישהו יידקר או יותקף. ישראל מתמודדת עם הדברים האלה כבר 50 שנה ועוד לפני, ועדיין כפי ההתנהגות של אנשי המג"ב בשטח היא כאילו אין להם כל ניסיון בכלל. הם לא יכולים לנהוג כך. לעכב עיתונאים זה מראה על חוסר ניסיון בשטח. אנחנו מתמודדים עם בני 19-20 שלא משתמשים ככל הנראה במודיעין כלשהו, ואמורים לשמור על הביטחון, ובמקום זה הולכים ומתעסקים עם עיתונאים, ועליהם אתם סומכים? אני לא הייתי סומך עליהם שישמרו על הביטחון. יש ארבעה אנשים שעומדים בשער שכם והם מתעסקים בלהטריד עיתונאים? זה מראה על רמה נמוכה של כוחות הביטחון בשטח".

אתה אומר דברים מאוד קשים.

"המשטרה והצבא מנסים לפתור דברים והם באופן נדיר אגרסיביים כמו לוחמי מג"ב, שהפכו להיות בעיה. הם אגרסיביים, מטרידים ומגיעים מהר מאוד לטקטיקות ברוטליות. הם מנפצים מצלמות ויש לכך עדויות רבות". את תגובת מג"ב לדברים לא היה ניתן להשיג.

ולמעשה על זה אתם מדווחים לעולם.

בייקר מתקומם על השאלה. "אבל מי עושה את הפגיעה? מי אחראי לנזק - ישראל הפוגעת בעיתונות או העיתונות שכותבת על זה? השאלה חותרת תחת העניין. אם משהו קורה והוא שווה סיקור, העיתונאים עושים את זה באופן המאוזן ביותר שאפשר. הרבה האשמות כלפי התקשורת הזרה הן נוראות וחסרות בסיס. כשמשמיעים בעולם ביקורת כלפי ישראל בכל הקשור לשימוש בכוח מופרז, הטענות באות ממנהיגי עולם ולא מהתקשורת. וגם התקשורת הישראלית כותבת על זה, אז מה, היא גם עוינת את ישראל?".

"אין חוסר איזון"

בייקר עובד ברויטרס מאז שנת 1997, וזו הפעם השנייה שבה הוא מוצב בישראל. בפעם הקודמת סיקר בישראל את מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006. בין היתר שהה לצורך עבודתו בדרום אפריקה, איטליה, לונדון, עיראק, צרפת ובלגיה. לכאן הוא שב בשנת 2014. "ישראל היא דמוקרטיה תוססת, אני באופן נדיר מאוד מקבל תלונות על דברים שאני כותב מצד דוברי הממשלה שתמיד משתפים פעולה. גם הצבא מנסה להיות פתוח ולשתף פעולה. הבעיה היא בשטח, ובכניסה וביציאה בעזה. גם ברשתות רוב הביקורת לא מגיעה מדוברים רשמיים, אלא מקבוצות לחץ פרו-ישראליות שיש להן אג'נדה".

נתקלת אי-פעם בעוינות מצד אזרחים בשטח?

"אף פעם לא. לפעמים בגדה המערבית מצד פלסטינים או מתנחלים בחברון, אבל באופן כללי, אנשים מאוד פתוחים לעיתונות הזרה. הרגישות כלפי התקשורת הזרה מוזנת ברשתות החברתיות ובדיונים בפרלמנט".

בשורה התחתונה, האם אתה מוכן להודות שיש חוסר איזון כלשהו בסיקור של ישראל על ידי התקשורת הזרה?

"אני עיתונאי מקצועי כבר 20 שנה, וכמוני, רבים מהעיתונאים שנשלחים לפה הם רבי ניסיון. אני עובד עם עיתונאים מקצועיים מאוד שמנסים להסביר את המורכבות של הסיפור לקהל הבינלאומי. הישראלים מאמינים שזה לא משקף את העמדות שלהם, אבל לא בשביל זה העיתונאים פה. אני לא רואה חוסר איזון מצד העיתונות הזרה. יש סיפורים שמתפתחים מהר והדיווחים משקפים את ההתפתחות על הקרקע - יש דיווח על הרוגים ואתה בתחילה לא יודע מי מת ומאיזה צד, ואתה מנסה להסביר מה קורה במהירות האפשרית. הטענות על פניות בדיווח מעצבנות. אם יש טעויות, הן מתוקנות בהקדם האפשרי. אני דוחה את הטענה לחוסר איזון".