את זכר הרוגי התאונות לא מנציחים ככאלה שמתו מות גיבורים. הם סתם מתו. נשים וגברים, זקנים וצעירים, ילדים ותינוקות. מדי יום ביומו מתים נוספים - והארץ שוקטת ושותקת. ומה בכל-זאת עושים? מקימים ועדה, מתייעצים עם מומחים, ועוד ועדה, ועוד מומחים. אם כבר כל-כך הרבה מתים - לפחות שלמישהו תהיה פרנסה מזה.
כמי שעשה עשור מחייו כשוטר על הכבישים, ראה תאונות, ראה הרוגים ופצועים, חלקי גופות אדם בתוך וליד כלי-רכב מעוכים, ראה עבירות תנועה נעברות מול עיניו, ורשם אין ספור דוחות תנועה והזמנות לדין לעבריינים, וכמי שנהג הרבה בכבישי ארצות אחרות בעולם, ואף ניסה ללמוד ולהבין את נושא אכיפת ושמירת החוק בארץ ומחוצה לה, אני מרשה לעצמי לקבוע בוודאות: המלחמה בתאונות-הדרכים אפשרית! - והיא אפילו פשוטה מאוד. גם לא צריך בשבילה תקציבי עתק. להיפך. הרוב הכמעט מוחלט של תאונות-הדרכים - הן אלה שגבו הרוגים ופצועים והן אלה שרק נגרם בהן נזק לכלי-רכב או לרכוש - נובעות מאי-ציות לחוק. דיני התעבורה בישראל הפכו כבר לפני שנים להמלצה בלבד, ואין צורך במומחים כדי להוכיח זאת. כולנו עוברי-דרך, בין שכנהגים, בין שכנוסעים ובין שכהולכי-רגל, וכולנו רואים בעינינו את הזלזול בחוק ואיתו גם הזלזול בזולת. מה שמתחיל בעבירות חניה פרועות, כי כאשר הנהג ישראלי צריך לקנות משהו בחנות סמוכה, הוא פשוט עוצר, ולא חשוב אם מותר או אסור ואם זה מפריע למישהו, וניגש לטפל בענייניו, או סתם לשוחח עם מכר ותיק.
זה נמשך כשאנו נוהגים בכבישים, איתות ממש איננו חובה בכבישי ישראל, והס מלהזכיר את האכיפה המשטרתית בנושא. זה עובר לכך שהמהירות המותרת המקסימלית שנקבעה בדרך, לעולם איננה המהירות המקסימלית, אלא היא לכל היותר המלצה בלבד. מותר לנהוג "קצת" יותר מהר; אבל אסור להיתפס כשנוהגים ממש-ממש הרבה יותר מהר.
כבר לפני שנים החליטו קברניטי משטרת ישראל, שהמשטרה לא תאכוף "עבירות קלות", אלא רק "עבירות חמורות", כאלה שגורמות, לטענתם, לתאונות-דרכים. הדרך היחידה לחנך עוברי-דרך להימנע מעבירות "חמורות", היא להעניש על העבירות "הקלות". ככל שנבחן את מהלך ההיסטוריה של האכיפה המשטרתית, נגלה שוב ושוב שאין דרכי ביניים. יש רק דרכים בינוניות.
אם כן, נשאלת השאלה, מדוע אין המשטרה אוכפת באמת את כל דיני התעבורה - קלים כחמורים? ישנן שתי סיבות עיקריות לאי-אכיפת החוק. האחת, פופוליזם זול של פיקוד המשטרה ושל העומדים בראש המשרד לביטחון-פנים, שבאים כביכול להיטיב עם העם המסכן, ולהקל על עולו וסבלו. סיבה נוספת למיעוט רישום דוחות היא הטענה - הנכונה - שבתי-המשפט לא יכולים ולא יוכלו לעמוד בעומס התיקים שייצרו ריבוי דוחות, כי גם כעת משפטים נדחים משך שנים, עד שאובד הכלח על הדין ועל הדיון הפלילי.
וכך מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה. בכל יום, בממוצע, נהרג אדם בתאונת-דרכים ונפצעים כמה וכמה בני-אדם. היום זה פלוני שאיננו מכירים, אבל מחר זה יהיה אחד מאיתנו, או מהיקרים לנו; ורוב הציבור מתייחס לכך בשוויון-נפש, כאל גזירת גורל. תמוה ממש - הרי על מחירי הקוטג' והמילקי יצא הקצף, ועם ישראל יצא לזעוק בהמוניו בכיכרות; אבל זה שאנשים מתים מידי יום ביומו - זה בסדר.
נכון, צריך לשפר משמעותית את התשתיות, וכן, יש מקום לשינויי חקיקה כאלה ואחרים, ובכבישים משופרים כדאי גם להעלות את המהירות המרבית המותרת. אבל לפני כל דבר אחר, צריך להתחיל באכיפה, בין שעל-ידי שוטרים ובין שבאמצעים טכנולוגיים. זאת, באפס סובלנות לכל חוקי התעבורה הקיימים, קלים כחמורים.
אם כל עובר-דרך בישראל ידע שעל כל עבירה ועל כל חריגה מביצוע החוק, רבים הסיכויים שהוא ייתפס וגם ייענש - תוך זמן קצר להפליא תשתנה תרבות הנהיגה של כולנו. ואז, מספר ההרוגים והפצועים ירד מתחת לכל יעד שממשלה כזו או אחרת הכריזה עליו באיוולתה, ובנוסף גם ייחסך כסף רב למשק הישראלי.
הכותב הוא רב-פקד בגמלאות, מוסמך אוניברסיטת תל-אביב למדיניות ציבורית, ומחבר הספר "שטר | משטר | משטרה"
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
