מתווה הגז הוא רע - אבל השתלטות המדינה על לוויתן רעה יותר

אין שום דבר נוח בהסכמים שיש בהם אזיקים של מגבלות ארוכות טווח, אפילו אם מכנים אותם במילים יפות כמו "סעיפי יציבות". ממשלה לא אמורה למשכן עתיד.

העניין הוא שממשלות ישראל לדורותיהן, ימין, שמאל ומרכז, נהגו, נוהגות וימשיכו לנהוג כך - אלא אם יסכימו לסנדל עצמן בחקיקה מונעת. הן עשו זאת כי נוח, כי רצו לסגור עניינים, ברחו מעימות, העדיפו לזרוק את הצרות למי שיבוא אחריהן, או כי הממשלה הביאה עצמה למצב של אין ברירה. זה המקרה של מתווה הגז. כל הברירות והאפשרויות של המדינה להגיע למתווה טוב חוסלו ונעלמו עם התארכות שנות הדחיינות והפטפטת.

לא פלא שהערכות עקשניות מדברות על מחלוקת בין חמשת שופטי בג"ץ, שדנים בעתירה נגד המתווה. יש חשש, גם בממשלה, גם בחברות וגם בתעשייה, מדעת מיעוט שתתייחס לסעיף היציבות, שעמד במרכז הדיון הראשון, ותתקע את המתווה עוד ועוד עד שייתאדה מאליו.

ואז מה? יש מייחלים לכך שמדינת ישראל תשתלט על "לוויתן", הם קוראים לזה "החזרת הגז לבעלות הציבור". בפועל, זה אומר לרכוש במיליארדים את זכויות דלק ונובל, ולהקים חברה ממשלתית שבראשה יועמד פקיד-פורש בכיר כזה ואחר מהאוצר או מהאנרגיה, שלא הצליח לקבל ג'וב בכיר במגזר העסקי. כך תקום לנו עוד חברת חשמל כושלת, שמנה, מסואבת ובזבזנית - רק שבגז זה יהיה חמור פי כמה וכמה. משמעות הדבר היא סחבת ארוכה יותר ויקרה יותר מאשר להשאיר את הפעילות, בלית ברירה כאמור, לדלק ונובל הבלתי אהודים בעליל.

מונופול הגז החל דרכו בפברואר 2011, בלילה בו פוצץ צינור הגז ממצרים. באותו מועד כבר שלטו דלק ונובל במאגר ים תטיס ובמאגר תמר, תגלית הגז בלווייתן כבר היתה ידועה, וכמוה הסכמת המדינה למכירת זכויות שותפות רציו לנובל ודלק. מי שרצה, ידע שזהו רגע לידתו של המונופול, אבל היה נוח להתעלם מזה.

באותו ליל חורף כשלהבות האש בצפון סיני צולמו מכל זווית, התחילה ההתעצמות המונופוליסטית של דלק ונובל שהלכה וגדלה ככל שהתארכה ההתברברות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שרי האוצר יובל שטייניץ ויאיר לפיד ושרי האנרגיה עוזי לנדאו וסילבן שלום (שהתנהגו כאילו היו נציגי חברות הדלק), שלל פקידיהם הבכירים ("יהיה בסדר, כשיהיה מונופול נטפל בו", אמר לנו אז חשב כללי אחד) והממונה על ההגבלים דיויד גילה שמשך שנים תר אחר מתווה שמיימי, אידיאלי ואידיאליסטי שימנע את המונופול - עד שהתפטר.

את השנים ניצלו נובל ודלק כדי להתחזק בנגישות לשלטון בארץ ובכוח הבינלאומי, באמצעות גיוס בכירי הממשל האמריקאי ולוביסטים מקצועיים לטובתם, רישום חברה בקפריסין ותשתית לאיומים בתביעות ענק. זה קרה כמעט במקביל להחלשות המתמשכת של נובל ונפילת שווי השוק שלה. מה עשתה ישראל באותן שנים? המשק נחלש, ההאטה החריפה והצורך בגז הפך קריטי במיוחד בתעשייה.

רק אז הגיע המתווה הנוכחי, מלא "אין ברירה" ועמוס חורים. למשל, היעדר סנקציות אכיפה, מנגנון מחיר שמחזק את חוסר האמון הציבורי, היעדר אופצייה להקטנת כמויות ללקוחות, אי הסדרת מיסי היצוא למניעת עסקאות סיבוביות, וגם סעיף היציבות, אותה פסקה שבה הסכימה המדינה לכבול עצמה מפני כל שינוי ביחסיה העתידיים עם חברות הגז למשך 10 שנים.

המתווה הזה צולע ומחורר אבל הוא הכי פחות גרוע שניתן היה להשיג בנסיבות הקיימות. כי ככל שהזמן חלף ועוד יחלוף יגדל הלחץ המשק בעוד הכוח של נובל ודלק יתעצם. כך שהמתווה הבא יהיה הרבה יותר גרוע, רע בדיוק כמו השתלטות חברה ממשלתית על לויתן.

ואז הגיעו העתירות לבג"ץ, והשופט אליקים רובינשטיין הציע להעביר את סעיפי היציבות בחקיקה. ההתפרצות לא איחרה לבוא. אגב, במהלך הדיונים על המתווה דרשו אנשי נובל שהממשלה תקבע את סעיפי היציבות בחוק. כששטייניץ סירב, פרץ משבר ונובל עזבו את הדיונים למשך ימים.

עכשיו, כאשר בג"ץ זרק את עניין החקיקה והיציבות, יודעים אנשי נובל שטוב לא ייצא להם מזה, כי אין כנסת שמסוגלת להצביע בעד זה, ולחכות לעוד מערכת בחירות ועוד כנסת - זה כבר מוגזם. "פסקת הכבילה ששאלת חוקיותה וחוקתיותה ניצבת בפני הכרעה היסטורית של בית המשפט מערערת שורה ארוכה של עקרונות יסוד... לא בכדי ניתן למצוא פסקאות כבילה אך במדינות מתפתחות וחלשות דמוקרטית", כותבים העותרים מהתנועה לאיכות השלטון, אדם טבע ודין, הפורום הישראלי לאנרגיה.

הכבילה הראשונה? ממש לא 

אז הנה עוד כמה אירועי "כבילה", שמוכיחים שמדובר בהלך רוח קלוקל ורב שנתי של ממשלות ישראל לדורותיהן שהממשלה הנוכחית הלכה בדרכן.

1968. הממשלה מארגנת כנס של מיליונרים יהודים. מוקמת "החברה לישראל", לה הבטיחה המדינה הטבות, הנחות, אשראי, מכירה בהנחה של נכסי מדינה - ועיקר העיקרים: פטור מלא ממס הכנסה למשך 30 שנים. אמנם ההסכם עבר בחקיקה - אבל הרוב בכנסת היה ברור וידוע מראש. בסוף 1998 הסתיים הפטור.

1986. מדינת ישראל מפרסמת הצעת רכש לבעלי מניות פרטיים של חברת החשמל, ומשתלטת על 99.85% מהמניות. באותן שנים מתקיימות הנפקות אג"ח המיועדות רק ליהודי ארצות הברית, אבל גם ישראלים קנו אותן בגלל הסמיכות לממשלה והבטחת ריבית גבוהה. התשקיפים היו באנגלית בלבד, הגופים הנבחרים התחייבו לסודיות. מנהג זה בוטל לפני כמה שנים כשהחברה החלה להנפיק אג"ח בישראל. אבל התחיבויות הללו נשמרו בהקפדה והפכו עם השנים לחלק מכוח האיום של החברה ועובדיה ולמחסום לשינויים. סעיף 11.1.9 בתשקיף האג"ח האחרון ב-2015 כותב כי ביצוע שינוי מבני במשק החשמל ו/או בחברת החשמל מקנה למחזיקי האג"ח זכות העמדה לפרעון מיידי של כלל אגרות החוב ומימוש הבטוחות, בהיקף של מיליארדי שקלים, "ובלבד שהחברה תעביר לנאמן אישור בכתב המאשר כי השינוי המהותי לרעה כאמור חל עקב שינוי במשק החשמל או בחברת החשמל".

1995. שר האוצר אברהם שוחט ושר התמ"ת מיכה חריש מוסרים בידי ראשי כימיקלים לישראל מכתב, שנשמר בחסיון כמה שנים, ובו התחייבות לא להפעיל סעיפים בשטר הזיכיון ולא לתבוע את הגדלת התמלוגים שהחברה משלמת למדינה בגין אשלג ים המלח, למשך 35 שנים, כלומר עד תום הזכיון ב-2030, עם התניה לדיון מחודש ב-2010. אגב, התניה הזו נוצלה על ידי החשבת הכללית מיכל עבאדי בויאנג'ו לדרוש העלאת התמלוגים, רק שדרישה זו בוטלה בוועדת ששינסקי השנייה.

2014. רשות ההגבלים מפרסמת מתווה לתחרות בענף המלט. זה קורה אחרי שהמלצות ועדת הרשקוביץ למונופול המלט עוברות ומתקבלות בממשלה, כשבעיקרן פתיחת השוק לתחרות, באמצעות איסור התמודדות על מחצבות חדשות, איסור יבוא חומר גלם, מכירת האתר בהרטוב, והוראות הממונה על ההגבלים האוסרות על נשר לתת הנחות ללקוחות גדולים שכן בכך מתקבע המונופול. אחרי חודשים רבים של דיבורים ביטלה הממשלה את החלטותיה, ופורסם מתווה, שחלקיו נקבעו כחסויים, במסגרתו ויתרה המדינה והממונה על הדרישה לאיסור מתן הנחות לגופים גדולים - וזאת למשך חמש שנים תמימות.