עקיצות הדדיות: על הקרב בין מועצת הדבש ומגדלי הדבורים

שאלה: האם בעל מטע יכול להציב את כוורותיו במטעו וליהנות מהצוף והדבש של פרחי האבוקדו שלו? תשובה: רק בתנאי שמועצת הדבש נותנת לו רישיון לעשות זאת; ועוד שאלה: האם האבקה שבפרחים היא נכס של בעל המטע? תשובה: בעל המטע יגיד לכם שעצם השאלה הוא אבסורד, אבל מועצת הדבש טוענת שהיא מוסמכת לקבוע גם מי הדבוראי שישתמש בכוורות ובדבורים שלו לצורך ניצול האבקה.

מועצת הדבש, הפועלת מזה 60 שנה, היא יצור מוזר שאין דומה לו בעולם. מדובר בתאגיד פרטי (חברה לתועלת הציבור), שיש בו רק מנכ"ל בשם הרצל אבידור, סמנכ"ל בשם שמשון הרלינגר ושתי מזכירות. בדירקטוריון המועצה חברים משרדי ממשלה, ארגוני חקלאים ודבוראים. רוב בעלי המניות הם דבוראים גדולים (בעלי כ-1,000 כוורות ויותר), שיש להם היתרי רעייה (רישיון להצבת כוורת בנקודה ספציפית) היסטוריים במיקומים מובחרים. סמכויות מועצת הדבש אינן מעוגנות בחוק, אלא בתקנות וצווים לשעת חירום, שמאפשרות לה להעניק רישיון גידול דבורים, להעניק לדבוראים היתרי רעייה ולהסדיר את נושא שיווק הדבש.

העובדה המוזרה היא שאחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר משה כחלון ושר החקלאות אורי אריאל, הודיעו לאחרונה על פירוק מועצות הייצור והסרת מגבלות רגולטוריות, מתגלגלת לה בוועדת הכלכלה של הכנסת יוזמה הפוכה של מועצת הדבש והדבוראים הגדולים לעגן בחוק את סמכויותיהם וכוחם - ולהכתיב בין היתר לחקלאי המטפח מטע מי יהיה הדבוראי שייכנס לאדמתו ויפיק דבש מהצוף בפרחים, ואפילו מי יקבל רישיון לבצע האבקה. בראש הלובי של הדבוראים בכנסת עומד ח"כ יצחק וקנין מש"ס, ואילו יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ איתן כבל, הוא תומך ותיק בחקלאים.

הסיפור של מועצת הדבש מעלה שאלות רציניות על הזכות לקניין ולחופש העיסוק של החקלאי, על גבולות האסדרה במשק ויעילות הרגולציה, בעיקר כשאין מדובר במוצר יסוד, וכמובן על המצב שבו רוב בעלי השליטה ברגולטור - הדבוראים הוותיקים הגדולים - הם בעלי עניין הנלחמים על פריבילגיות היסטוריות וסובלים מניגוד עניינים מובנה. תמיהות בעניין מושמעות על-ידי גופים שונים העוסקים בזכויות החקלאים, ואפילו על-ידי המחלקה המשפטית של משרד החקלאות.

"מצב לא הגיוני"

הדבוראי צחי גולדנברג, ד"ר לביולוגיה, הוא חקלאי בן חקלאי ממושב גמזו, שמפעיל כ-300 כוורות ומחזיק היסטוריה ארוכה של עימותים עם מועצת הדבש. בחלק מההליכים חטף הערות חריפות מהשופטים על כך שלא התייצב לחקירות ועל הצבת כוורות האבקה בניגוד לכללים, ומועצת הדבש אף החרימה ממנו כ-30 כוורות בשנת 2006.

גולדנברג עוקץ ועוקץ את מועצת הדבש בכל הזדמנות ובכל פורום, מכנה אותה "מוצצת הדבש", ונלחם להוכיח שמדובר בגוף רגולטורי מיותר ומזיק. "אני לא מוכן לקבל את הסמכות שלהם, בוודאי כשמדובר בסמכויות שנובעות מצווי חירום. זה מצב לא הגיוני ובלתי נסבל בעיני", הוא אומר. "אני לא יכול לשאת את המחשבה שמועצת הדבש יכולה לסרב לאפשר לי להציב את הכוורות שלי על נחלתי, ומצד שני היא יכולה לכפות עלי לקבל באדמתי כוורן שאינני מכיר כלל, כוורן אשר ייקח את הצוף מהפרחים של האבוקדו במטע שלי והדבש יהיה שלו. וכל זה עושים במצב של ניגוד עניינים מובנה שמתקיים במועצה".

מנכ"ל מועצת הדבש, הרצל אבידור, האם הצוף והדבש המופק ממנו אינם בעצם קניינו של בעל המטע והשיטה הנוהגת פוגעת בחופש הקניין והעיסוק?

"דבורה רועה ברדיוס ממוצע של 3 ק"מ מהכוורת. לא ניתן לתחום את מעוף הדבורה לגבולות שטחים מסוימים. מחזיק בקרקע אינו יכול למנוע מדבורה לרעות בשטחים של שכניו - וההפך. דבש הוא מוצר המיוצר על-ידי הדבורה שאותה מגדל הדבוראי".

שמשון הרלינגר, סמנכ"ל מועצת הדבש, מהו הנזק שייגרם למשק הדבש אם לא יתקיים בישראל משטר של היתרים ורשיונות?

"הדבר יגרום להגברת הקושי הקיים בהתמודדות עם מחלות ומזיקים; הפחתת יבול הדבש מתחת לכדאיות כלכלית; היעדר יכולת של כוורות להשתקם לאחר פחת גדול; חוסר ודאות ואפשרות לדבוראי לתכנן ולהשקיע כנדרש; עימותים והשתלטויות. כל אלה יביאו להעדר דבוראים בעלי תשתית נדרשת למתן שירותי האבקה חיונית, כפי שקרה כבר במדינות אחרות בעולם.

"מרעה דבורים הינו משאב טבע שהולך ומידלדל. פריחה הולמת היא תנאי הכרחי לגידול דבורים, ורק אסדרה יציבה ופיקוח על ניצול משאב הצוף יאפשרו קיום ענף מכוורת יציב ומסחרי, נקי ממחלות ואיומים שייתן מענה לצורכי האבקת הגידולים החקלאיים בישראל".

מועצת הדבש היא קטנה, אבל כפי שחווה גולדנברג בתיק הפלילי שניסו להדביק לו, זו מועצה שיודעת לעקוץ בחזרה את היד שמוציאה את הדבש מהכוורת. גולדנברג העז לנצח את מועצת הדבש בכמה מישורים. הוא התלונן בפני מבקר המדינה (כנציב תלונות הציבור) על גבייה בלתי חוקית של המועצה בגין כוורות שהוצבו מעבר לקו הירוק. המבקר פסק לטובתו והמועצה נאלצה להחזיר לו 15,000 שקל. הוא התלונן גם על מסחר בלתי חוקי בנקודות מרעה של כוורות שמתבצע בחסות מועצת הדבש, והמבקר קבע ב-2011 כי התלונה מוצדקת וכי על מועצת הדבש לחדול מאישור עסקאות כאלה, או להסדיר את העניין בחקיקה. עד כה לא נעשה התיקון הנדרש.

ב-2008 הגישה מועצת הדבש כתב אישום נגד גולדנברג, ובו פורטו כמה מקרים של הצבת כוורות ללא היתר של המועצה. המקרה המעניין בעיקר קשור לדרישה של גולדנברג ממועצת הדבש להחזיר לו כוורות שהוחרמו ממנו ב-2006. מועצת הדבש, בלי ליידע אותו, הציבה את הכוורות ביער בן שמן, ורק כעבור שבוע ארגנה את הובלת הכוורות לנקודת המרעה של גולדנברג. על אותו שבוע שבו הכוורות היו בשטח, ללא ידיעתו, הוגש נגדו כתב אישום בגין הצבת כוורות ללא היתר רעייה.

פסק הדין בבית משפט השלום רמלה ניתן מפי השופט ד"ר עמי קובו: "יש להורות על זיכויו של גולדנברג הן לגופו של עניין והן מחמת הגנה מן הצדק. גולדנברג הואשם כי הציב כוורות במקום האמור, כאשר בדיעבד הסתבר כי הייתה זו מועצת הדבש אשר הציבה כוורות של גולדנברג במקום, במסגרת הסכם להחזרתם לגולדנברג. לא יעלה על הדעת כי הרשות תגיע עם אזרח להסכמה כי היא תשיב לו את רכושו למקום מסוים, ולאחר שהרשות מציבה את הרכוש במקום זה מוגש נגד האזרח כתב אישום בטענה שרכושו נמצא במקום אסור והדברים ברורים".

בהמשך פסק השופט כי לגבי האבקה אין למועצת הדבש סמכויות כפי שיש לה לגבי הצוף. מפסק הדין אפשר לשער שמועצת הדבש ניסתה להפיל את גולדנברג במלכודת שאינה מלכודת דבש.

במהלך הדיון בתיק נגד גולדנברג נשאל הסמנכ"ל הרלינגר אם בסיורים שלו בשטח הוא לוקח את המתלונן, והשיב: "אני אלרגי לדבורים. לכן אני נעזר בדבוראים אם צריך לפתוח, לצלם... אם המתלונן מקל עלי ויודע איפה נשוא התלונה, אז הוא מגיע איתי".

העובדה שהרלינגר, הסמנכ"ל שנותן רשיונות וחוקר ומחרים כוורות בשטח, מספר על רגישות לארס דבורים עוררה את פליאתה של פרקליטתו של גולדנברג, עו"ד איה שריק, והיא שאלה בתמיהה: "אתה אלרגי לדבורים?"

הרלינגר: "כן".

עו"ד שריק: "מה קורה לך אם אתה נעקץ?"

הרלינגר: "בית חולים".

סיבוב נוסף בקרב התרחש ב-10.4.2011, ביום שבו גולדנברג נכנס לחופתו. מועצת הדבש החרימה 36 כוורות שלו שהוצבו להאבקת אבוקדו באזור חדרה, במטעים של חברת מהדרין. המועצה פנתה לבית המשפט לקבל אישור למכירת הכוורות, בלי להציג את כל ההתכתבות הרלוונטית. השופטת ניצה מימון-שעשוע ביקרה את התנהגותו המרדנית של גולדנברג, ופסקה שיש להחזיר לו את הכוורות, בכפוף לכך שישלם את עלות התפיסה.

"חוסר תום-לב"

מקרה נוסף התנהל בפני שופטת בית משפט השלום בחדרה, הדסה אסיף, שבו דבוראי בשם יעקב רונן תבע את מועצת הדבש על כך שהחרימו לו כוורות לשימוש עצמי באזור קיבוץ שדות ים, ללא אזהרה וללא ידיעתו, בנימוק שהן הוצבו ללא רישיון ובניגוד לצווים לפיהם פועלת מועצת הדבש. במשפט התברר כי מועצת הדבש פעלה נגד רונן בהמשך לתלונתו של דבוראי מתחרה בשם יורם פז. הכוורות של רונן, על תכולתן, נזרקו בחולות אשדוד ונרקבו. אחרי שסולקו, הציב המתלונן פז את הכוורות שלו במקומן.

מי שתפס וסילק את הכוורות במו ידיו הוא סמנכ"ל מועצת הדבש הרלינגר. השופטת אסיף לא עשתה למועצת הדבש שום הנחה לגבי החובה לפעול כדין, לאתר את הדבוראי, להתריע וכמובן להודיע על כוונתה לתפוס את הכוורות. מועצת הדבש התחמקה מלהביא לביהמ"ש את הראיות לפעולות שנעשו, אם בכלל, לאתר את "העבריין" רונן. הרלינגר סיפר לשופטת שבמסגרת הניסיונות ליצור קשר עם הדבוראי הוא הניח פתק על אחת הכוורות של רונן, ואפילו שם אבן עליו כדי שלא יעוף ברוח.

השופטת קיבלה את תביעתו של רונן ופסקה לו את מלוא הפיצוי שביקש. להלן קטעים מפסק הדין: "אני סבורה כי מועצת הדבש לא פעלה כנדרש ב'ניסיונה' לאתר את רונן, וזאת כאשר היה עליה לעשות זאת בשקידה ראויה כמתחייב מחובתה כרשות מינהלית. עניין נוסף שעלה במהלך הדיונים הוא האופן שבו הודיעה הנתבעת לתובע, אם בכלל, על כוונתה לתפוס את הכוורות, וזאת מאחר שרונן טען כי לא קיבל כל הודעה כזו.

"לעניין זה באה בפני רק עדותו של מר הרלינגר שהעיד כי שם פתק על הכוורות וכי היה במקום לפחות פעם אחת. הפתק או עותק ממנו לא הוצגו בביהמ"ש ולא ניתן לדעת מה נאמר בו ומתי הושם על הכוורות. גם אופן הנחת הפתק תמוה (בלשון המעטה!), כאשר מר הרלינגר ציין כי הניח עליו אבן על-מנת שלא יעוף (!). כמובן שבנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי התובע קיבל את ההתראה כאשר אופן 'מסירתה' כה לקוי. מועצת הדבש גם לא ערכה כל רישום לגבי ביקוריו של מר הרלינגר באתר הכוורות, ולא ניתן לדעת, גם לא עפ"י עדותו של מר הרלינגר עצמו, מתי בכלל הושם הפתק על הכוורות. למעשה אין בפני כול תיעוד לכל אירוע שהוא שקדם לתפיסת הכוורות. היעדר תיעוד כזה בולט במיוחד לנוכח העובדה שבדרך פלא, ממש לאחר תפיסת הכוורות, החלה מועצת הדבש לתעד את כל צעדיה, והציגה בפני ביהמ"ש מספר רב של מכתבים ופניות שנשלחו לתובע.

"טענת מועצת הדבש בדבר מתן התראה לתובע נסמכת אך ורק על עדותו של מר הרלינגר בעניין זה - ואולם לא ניתן לסמוך על עדות זו לאחר שהסתבר מחקירתו של מר הרלינגר בפני כי אינו נרתע מהסתרת האמת כשדבר זה נוח לו. כך הודה שאמר לתובע שהכוורות שנתפסו נמצאות בלטרון - למרות שלא הייתה זו אמת - פשוט משום שלא רצה למסור לתובע את מקומן הנכון. אין צורך להכביר מילים על כך שאין מדובר בנוהל תקין. תפיסת הכוורות היא פגיעה מובהקת בזכות הקניין של התובע, זכות שמוגנת על-ידי חוק יסוד, והיה על מועצת הדבש, בבואה לפגוע בזכות זו, לפעול בזהירות ותוך עריכת פרוטוקול מתאים על-מנת שניתן יהיה ללמוד ממנו על אופן ביצוע ההליך. על זלזולה של הנתבעת בזכויות התובע ניתן ללמוד גם מכך שאת הכוורות שהשאירה בשטח, לטענתה לצורך איסוף הדבורים, לא בדקה שוב עד עצם היום הזה.

"כיום, אף לטענת מר הרלינגר עצמו, לא ניתן עוד להחזיר את הכוורות לשטח שדות ים - מאחר ומוצבות שם כוורותיו של יורם פז. מר פז גם היה זה שהתלונן בפני הנתבעת על כוורות התובע - וכתוצאה מתלונתו זו נתפסו הכוורות. למרות זאת, לא הובא מר פז להעיד מטעם הנתבעת - אם על מצב הכוורות, אם על תכיפות ביקוריו של התובע בשטח, ואם על הסיבה שבגינה התלונן בפני הנתבעת. מאחר שכיום מוצבות באותו שטח כוורותיו של מר פז, מביא המחדל שבאי הבאתו לעדות תחושה שמא יש לו או לנתבעת מה להסתיר.

"מתוך העדויות שבאו לפני, ומתוך אלה שלא באו לפני, נראה גם כי שיקולי מועצת הדבש בבואה לתפוס את הכוורות היו נגועים בחוסר תום-לב והיו מעורבים בהם שיקולים זרים שאין ביניהם ובין הצורך בפיקוח על הכוורות דבר וחצי דבר".

בתגובה לפסקי הדין הללו מסרה מועצת הדבש כי פסק הדין בעניין יעקב רונן עוסק בתביעה שהגיש כנגד מועצת הדבש בגין תפיסת כוורות שבוצעה בשנת לפני 18 שנה (!), אשר ביחס אליו, ורק אליו, מתח בית המשפט השלום בחדרה ביקורת.

"באשר לפסק הדין בעניין יצחק גולדנברג, מדובר בכתב אישום שהוגש ונוהל על-ידי מדינת ישראל ומועצת הדבש לא הייתה צד לו. הביקורת שנשמעה בפסק הדין הייתה בעיקרה על מחדלי חקירת הנאשם על-ידי התובעת באותו תיק. אמנם, יצחק גולדנברג זוכה מכתב האישום באותו מקרה, אך הוא נמצא אשם בביצוע עבירות באישומים בתיקים אחרים. כמו כן, נמתחה עליו ביקורת על-ידי בית המשפט השלום, המחוזי והעליון שהוא פועל באופן מתחכם וטוען טענות כוזבות בפני בית משפט, וזאת במסגרת הליכים משפטיים בעניין תפיסת כוורות משנת 2011. מצ"ב הציטוטים: 'יצחק גולדנברג מצהיר בגלוי שהינו דבוראי המגדל דבורים ומציב כוורות, וזאת על אף שאין בידו כל רישיון לעשות כן לפי חוק. תלויים כנגדו כתבי אישום ותיקי חקירה רבים, ומקומם הדבר שאדם כזה זוכה לבמה'".

המבקר: "לבטל את הרגולציה"

מבקרי מדינה המליצו פעמיים לבטל את הרגולציה בענף הדבש. בדוח 42 (לשנת 1991) על מועצת הדבש נכתב: "מאחר שהדבש אינו מצרך יסוד, אין הצדקה לקיומה של יד מכוונת בענף... משרד החקלאות ישקול שינוי ההסדרים החוקיים בענף: ביטול הצורך במתן רישיונות ייצור, ביטול הצורך בהקצאת שטחי מרעה, הסרת ההגבלות החלות על שיווק הדבש...".

מבקר המדינה חזר על המלצתו לביטול הרגולציה בענף הדבש גם גם בדוח 49 (לשנת 1999), בפרק העוסק במועצת הדבש, כותב המבקר כי "משרד החקלאות הסיר את המגבלות לייצור ושיווק תוצרת חקלאית ממספר ענפים מתוכננים, ומגבלת הכמות בענף הדבש חייבת להישקל פעם נוספת... הסרת המגבלות מהסחר בדבש תביא להתייעלות רבה בענף... למועצה לייצור ולשיווק של דבש סמכויות רחבות. המועצה תורמת לחוסר תחרות בענף הדבש... על משרד החקלאות ופיתוח הכפר לבחון את הנעשה בענף הדבש כדי לפעול להפחתת ההתערבות הממסדית בייצור...".

 כוורת הדבורים