רווחים ראויים לחלוקה והפסדים ראויים לקיזוז

במכירת מניות של חברה פרטית שמניותיה אינן נסחרות בבורסה, וכן במכירת מניות סחירות שההחזקה בהן הינה מהותית (שיעור של 10% ומעלה), חל כידוע מנגנון הרווחים הראויים לחלוקה. מנגנון זה נועד לתת הקלה לגבי חלק מרווח ההון המשקף את חלקו של בעל המניות המוכר ברווחים הצבורים של החברה הנמכרת, רווחים שהתחייבו או שהיו חייבים במס אלמלא זכו לפטור.

תכליתו של מנגנון זה הינה כפולה: מניעת כפל מס על מוכר המניה, בכך שישלם מס עודף על רווחים צבורים שכבר נתחייבו במס בידי החברה, וכן יצירת ניטרליות של תוצאת המס בין מוכר שימכור את המניה מבלי שהחברה חילקה דיבידנד ערב המכירה, לבין מוכר מניה שייהנה מחלוקת דיבידנד ערב חלוקת המניות.

בשל השינויים התחיקתיים הרבים שעבר מנגנון הרווחים הראויים לחלוקה לאורך השנים, הפך יישומו לבעייתי ומורכב. במסגרת פסק דין פגי שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון, נדונה מורכבות זו. לפסיקת העליון בעניין פגי קיימת חשיבות רבה לא רק לעניין חישוב המס, אלא אף לאופן פרשנותם של דיני המס בכלל, ותיקוני חקיקה רטרואקטיביים בפרט.

ככלל, כתוצאה משינויי החקיקה האמורים, מבחין מנגנון הרווחים הראויים לחלוקה בין שלוש תקופות: האחת - רווחים שנצברו ממועד רכישת מניות החברה (תום השנה שקדמה לרכישה) ועד ליום 31/12/1995. רווחים אלה לא נחשבים לחלק מהרווחים הראויים לחלוקה ולכן אינם מזכים בכל הטבה; התקופה השנייה - רווחים שנצברו בשבע השנים שמיום 1/1/96 ועד ליום 31/12/2002. רווחים אלה מזכים את המוכר במס רווח הון מופחת בשיעור של 10%; והשלישית - רווחים שנצברו מיום 1/1/2003 ועד תום שנת המס שקדמה למכירה. רווחים אלה יזכו את המוכר במס רווח הון בשיעור המס שהיה חל עליו אילו רווחים אלה היו מחולקים לו כדיבידנד ערב המכירה (0% - למוכר המאוגד כחברה, 25%/30% - למוכר יחיד).

במילים אחרות, לגבי מוכר שהינו יחיד, הרווחים הראויים לחלוקה של התקופה השנייה הינם הרווחים הטובים ביותר, שכן הם יביאו אותו לשיעור מס מינימלי של 10%. עבור מוכר שהינו חברה, רווחי התקופה השלישית הם הטובים ביותר, היות שהם כלל לא יתחייבו במס (בדומה לדיבידנד בינחברתי שלא חייב במס).

פס"ד פגי דן במצב שבו נצמחו בחברה רווחים ראויים לחלוקה בתקופה השנייה, ואילו בתקופה השלישית נצמחו בחברה הפסדים. מכיוון שמניות החברה נמכרו ברווח הון, ובעלי המניות ביקשו לראות ברווח ההון כזכאי להטבה הניתנת לרווחים הראויים לחלוקה, טענו המוכרים כי אין לקזז את ההפסדים מהרווחים הראויים לחלוקה שנוצרו בתקופה השנייה, שכן אחרת נפגעת ההטבה שהוקנתה לרווחים שנוצרו בתקופה השנייה. לעניין זה יוסבר כי תיקון חקיקה שנכנס לתוקפו בשנת 2003, קבע כי יש לקזז מסך הרווחים הראויים לחלוקה את סכום ההפסדים אף אם אלה לא נוכו מהכנסות החברה, ואולם השאלה שנשאלה נגעה לתחולתו הרטרואקטיבית של תיקון זה לגבי הרווחים שנצמחו בתקופה השנייה (עד וכולל 31.12.2002).

דיבידנדים מפחיתים, הפסדים לא

לגופו של עניין, בית המשפט העליון הכריע פה אחד כי בשל היעדר הוראה ברורה בלשון החוק המתייחסת למצב מעין זה, ולאור העובדה כי התיקון הינו בעל אופי רטרואקטיבי, אזי יש לפרשו על דרך הצמצום. בהתאם לכך, נפסק כי אין לחייב את הנישום לקזז את הפסדי התקופה השלישית מהרווחים הראויים לחלוקה של התקופה השנייה. לעניין זה הבהיר בית המשפט, כי יש להבחין בין הדין החל על הקטנת הרווחים הראויים לחלוקה כתוצאה מהפחתת ההפסדים שטרם קוזזו, לבין הקטנת הרווחים הראויים לחלוקה כתוצאה מהפחתת סכום הדיבידנד שחולק מהם. כך, בעוד שלגבי ההפסדים נפסק שאין להפחיתם מרווחי התקופה השנייה, הרי שלגבי הדיבידנדים נקבע כי אין כל מניעה לבצע הפחתה כאמור.

לעניין זה נציין, כי כפי הנראה אמנם טכנית ניתן להפחית את הדיבידנדים אף מרווחי התקופה השנייה, ואולם נראה כי ביהמ"ש לא התכוון לשלול את זכות החברה לבחור מרווחי אילו שנים תבוצע חלוקת הדיבידנד, ואשר על כן עדיין יוכל הנישום המעוניין בכך לייחס את חלוקת הדיבידנד לרווחי התקופה הראשונה.

לסיום, ייאמר כי לדעתנו עיקר חשיבותו של פס"ד פגי נובעת מכללי פרשנות המס שנקבעו בו. כך, מבלי לסייג את הלכת חצור ולפיה פרשנות דיני המס הינה מהותית, להבדיל מפרשנות לשונית דווקנית, חוזר וקובע ביהמ"ש העליון כי במקום בו בתום מלאכת הפרשנות המהותית עדיין נותרה הוראת חוק "סתומה", אזי יש לפרשה לטובת הנישום, מתוך הרצון להימנע מפגיעה בזכותו החוקתית לקניין. דברים אלה יפים שבעתיים מקום בו מדובר במצב של הוראת חוק שתוצאתה הינה הטלת מס רטרואקטיבית, הוראה שמטבע הדברים יש לשאוף לפרשה בפרשנות מצמצמת.

הכותבים הינם שותפים באשכול המסים של פירמת ראיית החשבון והייעוץ העסקי BDO זיו האפט