מומחים לדיני עבודה: "חובת הפרישה משרתת את הרבים והחלשים"

בג"ץ פסק כי חיוב אדם לפרוש בגיל הקבוע בחוק אינו בגדר אפליה, אך סוגיית גיל הפרישה עוד תעסיק את המחוקקים ■ עו"ד אשר חלד: "פרישת חובה מוקדמת מדי עלולה לדון את הפורשים לעוני; גיל הפרישה צריך לנוע בהדרגה לגיל 70" ■ למדריך ומחשבון פרישה

עו"ד אשר חלד / צילום: אירית חכמון
עו"ד אשר חלד / צילום: אירית חכמון

בית המשפט העליון, בהרכב מורחב של 7 שופטים בראשות הנשיאה מרים נאור, דחה בשבוע שעבר עתירה שהוגשה על-ידי 4 פרופסורים מהמוסדות להשכלה גבוהה, שטענו כי הוראה בחוק או בהסכם קיבוצי, המחייבת עובד לפרוש בהגיעו לגיל פרישה - היא הוראה מפלה, ועל כן יש לפסול אותה ולאפשר לעובדים המשך העסקה מעבר לגיל פרישה.

שופטי בג"ץ הסכימו עם טענות העותרים כי החוק המחייב אדם לפרוש אך ורק בשל גילו נגוע באפליה מחמת גיל, אך קבעו כי ההוראה בחוק היא מידתית ומשרתת תכלית ראויה.

לדברי השופטים, קביעת גיל פרישה יוצרת ביטחון תעסוקתי לעובדים ונותנת להם אופק לתכנן את מהלך חייהם; היא מאפשרת צדק בין-דורי במובן זה שהחיוב לפרוש פותח מקומות עבודה לדור הצעיר; ובעיקר - היא חוסכת מעובדים מבוגרים את ההשפלה הכרוכה בעמידה בבדיקות מקצועיות בעת היותם בגיל מבוגר.

נוסף לכל אלה, בית המשפט ראה קשר בין החיוב לפרוש לבין הזכות לקבלת פנסיה בגיל הפרישה, שמותירה את העובד עם מקור הכנסה, והגיע למסקנה כי ההסדר הקיים בישראל הוא הסדר ראוי, שעצם ההתערבות בו עלולה להביא לכאוס כללי.

השופטת דפנה ברק-ארז אף העבירה ביקורת מסוימת על העותרים - הפרופסורים אסא כשר, משה גביש, רות בן-ישראל ומרדכי שגב - באומרה כי עתירה שמוגשת על-ידי עובדים משכילים שעבדו במתכונת של הסדרי קביעות "חזקים", לא ייצגה את מכלול ההיבטים של הסוגיה.

לדברי ברק-ארז, "מבחינתם של עובדים רבים במשק, האפשרות לפרוש בהגיעם לגיל מסוים היא ברכה, שאיפה שלה הם מייחלים לאחר שנים של עבודה שוחקת - פיזית, רגשית או מנטלית. אכן, לכאורה, העותרים הציגו את החלופה של הפיכת חובת הפרישה לזכות לבחור בפרישה. אולם, אין להתעלם מכך שאם גיל הפרישה יהיה נתון לבחירתו של העובד, עשויה להתגלות שחיקה בפיתוחם של הסדרים פנסיוניים, שיעמדו לרשות העובדים בעת פרישתם".

לאור פסק הדין, חוק גיל הפרישה, הקובע כי גיל הפרישה בישראל הוא 67 לגברים ו-62 לנשים (ומאפשר לנשים לבחור להמשיך לעבוד עד גיל הפרישה שנקבע לגברים), יישאר על כנו לפחות כל עוד לא תשנה אותו הכנסת.

סיום העבודה אינו אוטומטי

בסיועם של מומחים בדיני עבודה, ביקשנו להבין את משמעות ההחלטה ואת עתיד הסוגיה.

עו"ד דפנה שמואלביץ' ממשרד רובין-שמואלביץ מציינת כי למרות פסיקת בג"ץ, החוק הקיים מאפשר לעובד לערוך הסכם עם המעסיק שייתן לו להמשיך לעבוד גם לאחר גיל הפרישה. "הגם שבשירות הציבורי יש מגבלות מסוימות על הארכה כזו, בשוק הפרטי ניתן להמשיך לעבוד ללא מגבלת גיל כלשהי. בדיוק מסיבה זו פסק בית הדין ארצי לעבודה לפני שנים אחדות (בעניין ויינברג נגד אוניברסיטת בר-אילן) כי גם כאשר קיים גיל פרישה, והעובד מתקרב אליו - סיום ההעסקה אינו אוטומטי. עובד המעוניין להמשיך לעבוד לאחר הפרישה זכאי לבקש זאת, והמעסיק מחויב לערוך לו שימוע". 

- מהם הקריטריונים שעל-פיהם יקבע המעסיק בשימוע אם להמשיך להעסיק את העובד לאחר גיל 67?

"שימוע לפני פרישה הוא לא שימוע רגיל. המעסיק לא צריך לנמק את פיטורי העובד, אלא העובד צריך להצביע על נסיבות מיוחדות המצדיקות את המשך העסקתו. כמעט בכל המקרים שהגיעו לבתי הדין לעבודה לאחר פסיקה זו, נדחו בקשות של עובדים להחזרה לעבודה. כאשר המעסיק הראה שצורכי העבודה מצדיקים את הפרישה, ולעובד יש הסדר פנסיוני כולל, בתי הדין לעבודה אישרו את הפרישה".

- ומה יהיה בעתיד? הרי תוחלת החיים עולה, ויוקר המחיה עולה. האם לא ראוי לשנות את ההסדר?

"פסק הדין מתייחס לכך. השופט ניל הנדל כותב שיש מקום לבחון בכל כמה שנים מחדש את התועלת בהסדר הקיים ולהתאים אותו לשינויים בדפוסי העבודה, בסגנון החיים ובהתפתחות הטכנולוגית. בכל מקרה, שינוי כזה יהיה כרוך בהתאמת הדין וההסדרים הפנסיוניים, כגון: חוק הביטוח הלאומי, תקנוני קרנות הפנסיה, פוליסות הביטוח וכו'. לכן, ברור שזה יצריך תהליך והערכות מתאימים".

גיל הפרישה דינמי

עו"ד אשר חלד ממשרד אשר חלד ושות' אומר כי בישראל, כמו בכל העולם המפותח, גיל הפרישה דינמי ומוכרח להשתנות מעת לעת, ככל שיאפשרו ההתפתחויות הרפואיות, הכלכליות והחברתיות. "לצד הצורך לפנות מקומות עבודה לדור הבא, וביחד עם הצורך להבטיח זכות לחיי מנוחה למי שהקדישו מספיק שנים לעמל וליצירה, לא צריך לשחרר עובדים מהעבודה בשיא כוחם, ודאי לא לפני שהובטחה להם פנסיה ברמה מספקת", אומר חלד.

לדבריו, "צריך למנוע מצב שבו הפנסיה שהצטברה לא מספיקה לכסות את הצרכים למשך כל ימי תוחלת חייהם המתארכת. פרישת חובה מוקדמת מדי עלולה לדון את הפורשים לחיי עוני. לפיכך, הכנסת תהיה חייבת להוסיף לדון, להתערב ולווסת את כל ההיבטים הציבוריים והכלכליים של גיל הפרישה ולהעלות את גיל הפרישה".

- מהו גיל הפרישה הרצוי בעיניך?

"בשנת 2016 בני אדם בגיל 67 כבר אינם מאוד קשישים וכבר לא מאוד תשושים. רבים מהם נמצאים בשיא יכולותיהם המקצועיות. בעיניי, גיל הפרישה צריך לנוע בהדרגה לגיל 70, ובעתיד גם מעבר לו".

חלד טוען כי גם גיל הפרישה של נשים מוכרח להתעדכן. "על-ידי הקדמת הפרישה לנשים (לעומת גברים) אנחנו דנים את הנשים העובדות שלנו לחיי עוני עם פנסיה נמוכה, וזאת בשם סיסמאות שמזמן אבד עליהן הכלח", אומר חלד.

- ואולי צדקו הפרופסורים בעתירתם שכלל לא צריך לקבוע גיל פרישה מנדטורי בחוק?

"קיום גיל פרישה מאלץ את החברה להתאים את הסדרי הביטחון הסוציאלי לקביעה החוקית. הוא מחייב את המוסד לביטוח לאומי להיערך לתשלום קצבאות זקנה (ויש מקום לשפר גם בתחום זה). הוא מחייב מערך הפרשות לצבירת פנסיית זקנה ראויה (גם כאן נחוצים שיפורים). בכך משרתת חובת הפרישה את הרבים ואת החלשים בחברה. לכן, לטעמי, גיל פרישה מנדטורי הוא הפתרון הכי פחות גרוע שהחברה יכולה ליישם בעת הזאת. החברה צריכה להגן על החלשים, גם אם ההגנה כרוכה בפגיעה בזכויותיהם של מתי מעט החזקים, דוגמת אותם פרופסורים שהגישו את העתירה לבג"ץ".