חיים ריבלין: "גל הירש דיבר אליי כאילו הייתי אחרון החיילים"

ריבלין, הכתב החוקר של חדשות 2, מספר על התחקירים שחשף ועל האיומים: "מגיל צעיר מאוד הבנתי שהתפקיד שלי עלי אדמות זה לתקן את העולם"

חיים ריבלין / צילום: איל יצהר
חיים ריבלין / צילום: איל יצהר

הפרעות הקשב והריכוז שחיים ריבלין מעיד שיש לו, פיתחו אצלו עין חדה וחוש ריח לזהות התרחשות יוצאת דופן בתוך השגרה שאנחנו חולפים על פניה מדי יום באדישות. התכונה הזאת, הקושרת אזוטריות מפוזרות לכדי סיפור משמעותי, מבחינה אותו בעבודתו בחדשות 2 ככתב חוקר, וגם עומדת מאחורי התחביב העיקרי שלו - צילום. ריבלין, שחי בירושלים, מוכן תמיד עם אפליקציית הצילום באייפון, ומזהה אירועים יומיומיים בדרכם להסתדר לכדי קומפוזיציה מדויקת.

קיראו עוד ב"גלובס"


"זה כנראה מרכיב אישיותי שגורם לי לשים לב לכל התרחשות במרחב. קל לי לקלוט סיטואציות לפני שהן מתרחשות אפילו", הוא מספר. ועדיין, גם הוא לא יכול היה לראות איך יהפוך השבוע שעבר לשבוע שבזה אחר זה שלושה מהתחקירים שפרסם לאורך השנים בערוץ 2 הגיעו לנקודת רתיחה וחצו את גבולות התחקיר העיתונאי אל מה שמכונה "החיים עצמם".

זה התחיל ב-17 באפריל, כשראש מועצת זכרון-יעקב, אלי אבוטבול, הודיע על התפטרות על רקע המלצת המשטרה להעמידו לדין. זאת לאחר שעל-פי החשד, כפי שפרסם בראשונה ריבלין, איים על איש עסקים שלא הסכים לקדם פרויקט של העירייה. למחרת, הוזמן תא"ל (במיל') גל הירש לחקירה במשטרה בעקבות חשיפה של ריבלין שלפיה חברה בבעלותו זכתה במכרז של עיריית ראשון-לציון בזכות קשרים מיוחדים שהיו לו לכאורה עם בכירה בעירייה. השיא הגיע יום אחר-כך, כשהוחלט על בחירות מחודשות בבת-ים, בעקבות תחקיר של ריבלין מדצמבר 2014 על מעורבותו בבחירות של ראש העירייה הקודם, שלומי לחיאני, שמרצה עונש מאסר.

"זה מקרי לגמרי", אומר ריבלין. "כבר שכחתי שעשיתי חלק מהתחקירים האלה. עסקתי לא פעם בלחיאני. עוד ב'עובדה' (ב-2007) עשינו תחקיר גדול שהתגבש לכתב האישום נגדו. באחד הראיונות שנתן הוא אמר שצריך לחקור אותי על מה 'יש לי נגדו' ולמה אני רודף אחריו".

מאז הגיע לחדשות 2, בשנת 2000, שימש ריבלין ככתב איכות הסביבה של חברת החדשות. הוא אמנם ערך תחקירים רבים במסגרת תפקידו, אבל רק לפני שנתיים פטרה אותו המערכת מהאחריות לתחום ואפשרה לו להתמקד רק בתחקירים. "בעבר הייתה מחשבה מופרכת שהחיבור בין סיקור של תחום לתחקירנות חשוב על-מנת להיות מחובר למקורות. אבל בשלב מסוים אתה מבין שזה לא חייב להיות כך", הוא אומר. "כשאתה כתב תחום אין לך באמת זמן להתעסק עם כל מה שמגיע אליך. ברגע שהורידו ממני את העול הזה, פרץ מעיין שופע והגיעו המון תחקירים".

- היום קשה למערכות עיתונאיות שצריכות לספק חדשות יום-יום לאפשר לכתבים לשבת על משבצת של כתב חוקר. זה לכאורה יקר ולא כלכלי לתת למישהו לעבוד שלושה שבועות על סיפור. עד כמה היה קשה למנהלים בחדשות 2 לאפשר לך את זה?

"אני לא חושב שהיה להם קשה. הם הבינו מהר מאוד שהתרומה הסגולית שלי תהיה גבוהה במשבצת הזו יותר משל כתב תחום. עובדה שהם נותנים לי מרחב פעולה מלא, ואין דד-ליין לשום דבר".

- אתה לא טוב עם דד-ליינים?

"גרוע. אני מטבעי מאוד אטי, לוקח לי זמן לעבד את הנושא - וכמה שפחות דד-ליינים, ככה יותר טוב לי. למזלי לפעמים אומרים לי: 'כבר עבדת על סיפור שלושה חודשים. לא יקרה כלום אם תחכה עוד יומיים".

ריבלין מעיד שדווקא סביב החשיפה שלו על דני נוימן - שדר הספורט שהתברר כמאכער שפועל בעבור שכר כדי לקדם מטרות אצל גורמי ממשל - היה דיון אם הסיפור בשל לשידור. "לקחה שנה עד שהקמנו קונסטרוקציה שתגבה את הפנייה לנוימן", הוא מספר. "הקמנו חברה פיקטיבית והיינו צריכים ללמוד את תחום התחבורה, למפות את מערכות הקשרים שלו ולמצוא אנשים מתאימים שייכנסו לתפקיד ויפנו אליו. הקמנו ממש תא קטן לעניין, וזה דרש עבודה מאוד מאומצת. אבל מרגע שהקמנו את הפלטפורמה הזו, היה אפשר לרוץ עם זה. בפעם הראשונה הקמנו חברת אוטובוסים גדולה והגענו לפגישה איתו, ובפעם השנייה ביקשנו שיקדם במשרד התחבורה רעיון שבתוך כל רכב תהיה גם צ'קלקה".

...

- ומה עושים כשבשלב מסוים צריך גם לשלם כסף מזומן?

"במקרה יצא שלא שילמנו שקל אחד. גם בבתי הקפה הוא שילם כי הבהרנו שאחר-כך הוא יראה כסף גדול. ברחבת משרד התחבורה, בדרך לפגישה עם מנכ"ל המשרד, הוא ביקש את הכסף, ואז התחקירן אמר שהוא נתקע בלי צ'קים והוא ישלם לו למחרת. למחרת כבר התפיידנו, הפסקנו לענות וקיפלנו את כל העסק".

אין מתנות חינם

ריבלין, 43, נולד בירושלים. הוא בעיתונות מאז גיל 16, ואת ראשית דרכו עשה במקומונים בבירה, בתור הזהב שלהם. "מגיל צעיר מאוד היה לי חוש צדק מפותח, והבנה שאשכרה התפקיד שלי עלי אדמות זה לתקן את העולם".

- מאיפה זה בא?

"מבית שבו הייתה התקוממות אמיתית על כל עוולה שנעשית ורצון לתקן. סיבה נוספת שבגללה אני מצליח לעשות משהו שלאחרים קשה יותר, היא שלכל אורך שנות עבודתי לא קשרתי קשרי חברות עם אף פוליטיקאי ואף איש יח"צ. אין לי חברים, וזה מאפשר לי להתנהל בחופשיות, בלי להיות חייב לאף אחד. כשהייתי כתב במקומון 'ירושלים', העורך שלח אותי לסוף שבוע במלון וחשבתי, 'וואלה, המערכת מצ'פרת אותי'. אבל אז התברר שזה אירוע יחצ"ני, ומנהלת יחסי הציבור כרכרה סביבי כל סוף השבוע.

"כעבור כמה שבועות הגיע אליי סיפור שפואד הגיע למלון וניהל שיחת טלפון באוטו שבכל אותו זמן חסם את הכניסה למלון. כשהבל בוי התלונן, מנהל המלון הצמיד אותו לקיר ונתן לו סטירה. כשהתקשרתי למלון לבקש תגובה, אותה מנהלת יח"צ אמרה לי, 'ככה אתה עושה לנו, אחרי שאירחנו אותך כל-כך יפה?'. באותו רגע הבנתי שאין מתנות חינם ושאסור לי אף פעם לקבל טובת הנאה ולא להיות חבר של אף אחד".

- ומה לגבי הפחד? אומרים שחוסר הפחד הזה הוא נחלתם של הצעירים והמטומטמים.

"אז אני כנראה עדיין צעיר ומטומטם. כשאני ניגש לפרויקט שיש בו סכנות, אני משתדל לא לראות אותן, אחרת זה ישתק אותי. אף אחד, אף פעם, לא דפק לי על הדלת ולא ניפץ לי את השמשה - ואתה יודע מה? זה גם לא יקרה. יש לי תחושה שהרבה פעמים אנחנו מפריזים בעוצמה שיש לנו, העיתונאים, ביד. אנחנו מחזיקים מעצמנו וחושבים שאנחנו משפיעים. לדברים יש דינמיקה אחרת, ובסופו של דבר לאף אחד אין עניין אמיתי לפגוע בעיתונאי".

- ובכל זאת מגיעים איומים. אני מבין שקיבלת טלפון מהירש אחרי הפרסום של התחקיר עליו.

"כל המגע איתו היה מגע משונה. לפני הפרסום, בכל הפעמים שהתקשרנו, הוא בכלל לא דיבר אתנו ותמיד הפנו אותנו למשרד עורכי דין, שביקש שנשלח מייל. אחר-כך התקשרו ואמרו שבדברים שאנחנו עומדים לפרסם יש משום דיבה, אבל לא הסכימו לענות על אף שאלה או לנהל דיאלוג, ובזה הסתיים העניין. ואז, אחרי פרסום התחקיר, הירש התקשר ובשיחה שנמשכה לא יותר משלוש דקות הוא ירה לעברי דברים כאילו אני אחרון החיילים והוא האוגדונר. שיחת איום שבה הוא אמר שלא כדאי לי להמשיך לעסוק בזה כי 'תביעת הדיבה בדרך' וטרק את הטלפון בסוף. שיחה מאוד מוזרה".

- זו שיחה חריגה מבחינתך?

"כן. אתה יכול להגיע לטונים צורמים ולאיומים בתביעות דיבה, ולפעמים אני בהחלט יכול להבין אנשים שנלחמים על שמם הטוב. אבל זה מוזר שאתה לא מנסה בכלל לשכנע או להעלות טיעונים".

- היו גם איומים בוטים יותר?

"כן. אני זוכר שני תחקירים שבהם הופעלו לחצים לא לגיטימיים. אחד מהם היה תחקיר בן שלושה פרקים שעשינו על מפעל הפיס. הכנסנו תחקירנית שתיכנס לקורס של מפעל הפיס כדי ללמוד את שיטות העבודה ולראות איך הוא משכנע אנשים להמר עד השקל האחרון. אחד התחקירים היותר חשובים שעשיתי. לפני השידור הגיעו שני מכתבי איום - אחד מעורכי דין חיצוניים ואחד מהיועצת המשפטית הפנימית. הדבר החמור יותר היה שאחרי השידור התחילו להגיע רמיזות שאם נמשיך עם זה, מפעל הפיס יפגע בתקציב הפרסום בערוץ 2. הימים היו ימי פוסט המחאה החברתית, כשמפרסמים הורידו קמפיינים. תקופה איומה מבחינה כלכלית, ערוץ 2 היה על ארבע גם ככה, ואז מגיע אחד המפרסמים הגדולים וחושב שהוא יכול להכניע".

- מפרסם שהציבור הוא הבעלים שלו.

"בדיוק. הדברים נעצרו בקומת ההנהלה ולא ירדו לחדר העריכה. בסוף שודרו שלושת הפרקים, והטון היה אותו טון שאיתו נכנסתי לחדר העריכה. מפעל הפיס שינה מאז את אופן ההתייחסות שלו לטיפול בהתמכרות בהימורים, ועכשיו רואים את קמפיין 'משחקים באחריות'".

- אתה מוכן להגיד מה דעתך על מפעל הפיס? הוא עדיין מפרסם גדול בערוץ 2.

"זה גוף נוראי שעוסק בעידוד הימורים עד כדי התמכרות, בצורה פראית לחלוטין. זה אבסורד שמגיל צעיר ילדים חשופים למסרים של הגוף הזה ורואים את הלוגו שלו מתנוסס בבית הספר ובאולם הספורט שבו הם מתאמנים. אתה מנחיל מגיל אפס שזה גוף שנמצא בצד הטוב של היקום, ושזה לגיטימי להמר - וזה לא".

התגובה "יוצאת הדופן" השנייה שריבלין נתקל בה, היה כשיחד עם עמיתו לחברה עמית סגל פרסם תחקיר על דליה איציק, יו"ר הכנסת לשעבר, שלפיו השתמשה בכספי הכנסת לשיפוץ בביתה. "אם תשאל את עמית, את מנכ"ל חדשות 2, אבי וייס ואותי איזה תחקיר היה הכי קשה לפרסום, כולם יגידו שהגברת הזו".

- למה?

"באותן שנים היא הייתה אחת הדמויות החזקות בציבוריות הישראלית, והיא עשתה כל מה שיכלה כדי למנוע את הפרסום. היא התקשרה ואמרה לי, 'חביבי, אתה לא תפרסם עליי את התחקיר'. לא הבנתי מאיפה היא שואבת את העוז להגיד את זה, עד שהבנתי את כוחה. זה התחיל בפגישה שאליה הגיעה מלווה באלדד יניב, לפני שחזר בתשובה, והמשיך בטלפונים מבעלי המניות של הזכייניות".

- אילו בעלי מניות?

"לא רוצה להגיד מי, אבל זה מראה איזו עוצמה הגברת הזו החזיקה ביד באותן שנים. ממלאת מקום הנשיא ויו"ר הכנסת. לזכותו של אבי וייס נגיד ששני התחקירים עליה שודרו, והיא החזירה סכום נכבד לקופת הכנסת. לא התקפלנו בשום צורה". יצוין כי מבקר המדינה לא מצא דופי בהתנהלותה של איציק.

"הלקח הוא שמשהו במבנה הבעלויות של חדשות ערוץ 2 (הגוף הוא חברה-בת בהחזקה משותפת של זכייניות ערוץ 2, רשת וקשת - ל"א), שלכאורה נשמע כמו דבר שמזמין צנזורה וניגודי עניינים - הוא בריא. יש חלוקה נכונה בין שתי זכייניות שלא תמיד האינטרסים שלהן זהים, וכמובן נציגי הציבור שמאזנים את הכול. מעולם לא נאמר לי להשמיט ולו שורה מתחקיר בגלל לחצים מבעלי המניות".

- הנתונים שפרסמת בינואר באשר לתחלואה במפרץ חיפה קשורים מאוד בבתי הזיקוק שהבעלים שלהם הם משפחת עופר, בעלי המניות של רשת ולכן גם של חדשות 2.

"אנשים מרימים גבה ומופתעים מכך שזה שודר, אבל כבר לפני כמה שנים שידרנו יוסי מזרחי ואני תחקיר גדול בנושא ב'אולפן שישי'. הבאנו בפעם הראשונה בצורה ממוסמכת את ממדי הזיהום בחיפה וסימנו את האחראים לו. הפנינו אצבע מאשימה לעבר בעלי המפעלים, ותמונתם של האחים עופר הופיעה על המסך בבירור. איש לא אמר להוריד את התמונה".

- לקראת הפרסום האחרון התקבלו טלפונים מבעלי המניות של רשת?

"לא יודע. אני לא קיבלתי טלפונים ואף אחד לא רמז לי אפילו שיש בעיה לעסוק בבתי הזיקוק, שהם המפעל המזהם ביותר בארץ. אני אומר את זה בביטחון מלא".

- במידה כזו או אחרת אתה מתפרנס מהמזהמים האלה. לא מפריע לך?

"אני לא מסתכל על זה ככה. אני משתדל להדחיק את החלק של חברת האחים עופר בעניין ולא לתת לזה להשפיע על תהליך החשיבה שלי ולמנוע ממני לעשות תחקירים. זה לא מעניין אותי ולא מטריד אותי. אני יודע שבסוף יינתן לי החופש המוחלט לעסוק בכל אחד. הנזק שחדשות 2 גרמה לאחים עופר גדול לאין שיעור מהנזק שעשה להם כל גוף תקשורת אחר. סיפור המחקר האפידמיולוגי הוא קו פרשת המים שגרם לכולם להבין את הצורך הדחוף ביצירת שינוי אמיתי. משהו דרמטי יהיה חייב להתרחש במפרץ חיפה".

"כשאתה עוסק בקבוצות מיעוט, אתה חוטף"

- אחד הפרסומים המהדהדים שלך עסק בתופעה הקשה של "מחסני הילדים" בגני הפליטים מאפריקה בדרום תל-אביב. התופעה הזו נמשכת, אבל משום מה התקשורת הרפתה מזה.

"לא ברורות לי הסיבות שבגללן התקשורת לא עושה פולו-אפים. אני מרגיש הרבה פעמים שהשקעתי בסיפור הרבה מאמצים נפשיים, שאחריהם פשוט אין לי כוח לעסוק בו עוד ואני ממשיך לסיפור הבא. כשאתה עובד על סיפור, אתה נדרש לתעצומות נפש אדירות שקשה לך לגייס שוב. אין לי ספק שזה ממשיך ושצריך לשוב ולדוש בסוגיה הזו.

"הרבה פעמים אני לא מצליח להבין את החוקים שלפיהם התקשורת הישראלית מתנהלת. אנחנו חיים בתופעה מאניה-דפרסיבית - מתלבשים על משהו במלוא האנרגיה, וכולם עוסקים בזה, ואז פתאום מניחים לזה לחלוטין. זו ההתנהגות שמאפיינת את החיים שלנו".

- הפרסום הזה גרר גם הרבה תגובות של גזענות ורוע.

"בכל פעם שאתה עוסק בקבוצות מיעוט, אתה חוטף. הייתה תקופה שעסקתי המון בהיעדר מסגרות של חינוך או רווחה במזרח ירושלים. שם אני זוכר כמה וכמה טורים ארסיים נגדי באתר לאטמה וכמובן טוקבקים מרושעים. עצוב שזה בכלל הפך להיות שיקול אצלנו. מה אכפת לי מה אותם אבירי מקלדת חושבים על העיסוק שלי בקהילות מיעוט? הדבר העיקרי שמנחה אותי זה חוש צדק. לא מעניין אותי אם הילדים שדחוסים עכשיו במבנה בלי אוורור הגיעו ממדינה כזו או אחרת".

- מי מהווה את הסכנה הגדולה ביותר לעבודה התחקירית - הפוליטיקאים, בעלי ההון או הטוקבקיסטים המאיימים?

"אין עלינו שום מגבלה. אם קיימות מגבלות אז הן אלה שהעיתונאים מחילים על עצמם, מתוך רצון להתנחמד או לא לעצבן. האווירה היא המסוכנת. כשצועקים לאמנון אברמוביץ' בהפגנה ומנסים לסתום את פיו, צריך למצוא תעצומות נפש ולהתעלם מרעשי הרקע ולא לספור את סך ההקלקות והאמירות שנאמרות בתגובות, אלא לפעול על-פי אמות-המידה העיתונאיות שמנחות את כולנו. יש אווירה, אבל החירות היא חירות מוחלטת. אם מישהו לא כתב - הוא עשה זאת מתוך פחדנות".

לדברי ריבלין, "החדשות בטלוויזיה עוברות שינוי - ברור לגמרי שבעידן הסלולרי המידע טס בעשרות צינורות מהירים ממך ואתה חייב לתת בשעה שמונה בערב משהו שהצופה לא ראה או קרא עד כה. והמשהו הזה הוא תחקירים כמו שאני ואחרים עושים או פינות כמו 'ערך מוסף' של יונה לייבזון ועמליה דואק, שמביאות יופי של תחקירים".

- הפינות וסדרות הכתבות במהדורה הן משהו שהתחיל בחדשות 10.

"בצורה יותר מובנית עם פינות, כן. אבל ההבנה שצריך לתת ערך מוסף לצופה חלחלה לשני הערוצים באותה מידה. אנחנו עשינו סדרות עוד לפני עידן הסדרות של ערוץ 10. בכל אופן, קשה להתחייב בכל שבוע לסדרת כתבות ברמת עניין גבוהה - צריך להביא נושא באמת מעניין, ולא תמיד זה מצדיק סדרה. טוב שלא זרמנו לקיבעון הזה ואנחנו מייצרים את זה באופן ענייני".

- אתה חושב שיש זילות למילה תחקיר? היום נוטים להצמיד את התואר הזה לכל הקלטה של נציג שירות לקוחות.

"נראה לי שההגדרה הכי פשוטה לתחקיר היא עבודה עיתונאית שבאה לחשוף את מה שאחרים מתאמצים להסתיר. מבחן ה'זכאות' לתואר הזה הוא בחשיבות המידע שנחשף, פחות במאמץ שהושקע. מה שיקבע בסוף זו איכות החשיפה, ותכל'ס, יש לי הרגשה שלצופה זה ממש לא חשוב. הוא יידע להעריך סיפור עיתונאי טוב גם אם לא תצמיד לו שום סופרלטיב".

"אז אמר 'יאכנע', נו"

- יש טענות רבות על חד-גוניותה של התקשורת. אתה חש בזה?

"אם אתה מסתכל סביבך, ברור לך לגמרי שהכול התערבב והיום משחקים במשחק הוגן הרבה יותר. כשאני יושב באולפן, אני רואה מצד אחד שלי את יאיר שרקי, מהצד האחר את עופר חדד ומולי את דפנה ליאל. יש גיוון מרשים, והמערכת מורכבת מלא מעט שחקנים, לא רק מי שאתה רואה על המסך. יש תחקירנים ומפיקים מכל מיני קבוצות באוכלוסייה. להגיד שאנחנו נמצאים בכל פינה בארץ שדורשת הטלת אלומה של אור? לא".

- איפה אתם לא נמצאים?

"אין שום ספק שאין לנו כמעט מושג מה קורה בפריפריה החברתית או הגיאוגרפית. אנחנו מגיעים לשם בעיקר כשיש טרגדיה או אירוע גדול, אבל לא בשגרה כדי להבין את הצרכים האמיתיים. יש לנו בחברת החדשות רק שני כתבים אזוריים - אחד בחלק הצפוני של המדינה ואחד בדרומי - וברור שגם אם הם יהיו הכי חרוצים בעולם הם לא יצליחו להביא את כל מה שמתרחש שם. ודאי לא כשמדובר בדברים שדורשים העמקה. שם קיימת בעיה רצינית".

- למה לא רואים אף פעם את העבודה שלך ב"אולפן שישי"?

"קודם כול לא בא לי לעבוד בשישי בערב. מעבר לזה, 'אולפן שישי' מתאים לז'אנר אחר ואת ההארד-קור שאני עוסק בו עדיף לשדר באמצע השבוע".

- אתה אדם דעתן בעל תפיסת עולם מוצקה, למה אתה לא יושב בפאנל?

"הוצע לי כמה פעמים. הבעיה היא איתי ולא איתם. יש לי באג אישיותי. החשיפה הזו לא עושה לי כיף. גם הראיון הזה לא עושה לי כיף. אני לא אוהב את זה. זה אנטיתזה לעבודה בטלוויזיה. ביום הראשון שבו באתי לחברת החדשות שאלתי אם יש מצב לעבוד בלי להיות בטלוויזיה, כי זה הסטייט אוף מיינד שלי. בכל אופן, את מה שיש לי להגיד אני אומר בכתבות עצמן. יש לבן אדם אנרגיה נתונה והוא צריך לחשוב איפה להביע אותה. לעשות את הכתבות עולה לי בהרבה אנרגיה וחשוב לי להביא אותה שם ולא להיות על המסך".

- מה דעתך על מיני סערת הפאנל, כשאהוד יערי קרא לדנה ויס "יאכנע"?

"שאלת על זילות המילה 'תחקיר', אז לזה מתלווה זילות המושג 'סערה'. אז אמר 'יאכנע', נו. אנחנו ממהרים להזדעזע מכל ציוץ. נכון יותר לומר נהנים להזדעזע, כי זה מספק עניין מיידי, אבל זה הדבר האחרון שצריך להעסיק אותנו".

- הפאנל של שישי בערב שוביניסטי?

"אין בעיה של ייצוג נשים על המסך. אם כבר אז יש ייצוג חסר לקבוצות אחרות באוכלוסייה, בעיקר ערבים. אני רוצה לראות פרשן ערבי, מין אמנון אברמוביץ' עם מבטא, שיתבטא בכל הסוגיות שעולות על השולחן, לא רק ליחסי ערבים-יהודים ולסכסוך. להגיד לך שזה יקרה בקרוב? אני מסופק".

- היום נדמה שבכל פעם שכבר מביאים ערבי לאולפן זה כמרואיין שנדרש "לגנות" משהו.

"אני לא אוהב את שיח הגינויים הזה. זה פועל מימין ומשמאל. הוא קיים כי זה הפך לריטואל - כולנו שבויים בתבניות שקשה לנו להשתחרר מהן. אין לי בעיה שישאלו מישהו אם הוא מגנה, אבל שיאפשרו לו גם לפרוש את תפיסת עולמו. לפעמים אנחנו עובדים בתבניות משעשעות. מקווה שיאווררו אותן מדי פעם".

- ובעידן של התלהמות והידרדרות השיח, האם בחדשות 2 ערים לכפתור הווליום, או שכגוף שפועל בפריים-טיים אתם לא יכול להרשות לעצמך להנמיך?

"אנחנו מודעים אליו, אבל לא תמיד אני חושב שהיד שמונחת על הווליום מסובבת אותו לכיוון הנכון. ברוב המקרים אנחנו מודעים לאחריות ולהשפעה שיש לדברים שאנחנו אומרים על הציבור. באחת המלחמות האחרונות שידרנו כתבות על המחאה המועטה שהושמעה נגד המבצע ובעיקר על הניסיונות להשתיק אותה על-ידי המשטרה. לדעתי אין כמו עתות מלחמה כדי להתבטא. זה התפקיד שלנו".

- לצד זה מגיעות גם ביקורות משמאל כלפי חדשות 2 וחדשות 10, בטענה שהם הופכים למגויסים בעתות חירום - ובמקום להתמקד בדיווח מאוזן עוסקים בהעלאת המורל.

"יש משהו בטענה הזו. הם אולי לא עוסקים במורל, אבל כן מנהלים שיח חד-ממדי ולא תמיד נותנים ביטוי לדעות אחרות. אם כן, אז הם מדגישים את הקיצוניות שבדעה המנוגדת כדי להגחיך אותה. דווקא במקרים כאלה צריך לפעול כדי להוריד את הווליום. הווליום היה גבוה בכל אותם אירועים ובסופו של דבר זה לא שירת אותנו. בסוף הגלים הפתוחים לא ייצרו את ההיררכיה המתבקשת וכמעט לא הייתה פעולת עריכה. הכול עלה לשידור ולא היה הרבה הבדל בין המידע אצלנו למידע שרץ בוואטסאפ".

- אנחנו עדים יותר ויותר לתופעה של סיפורים שמגיעים מארגונים מימין ומשמאל שנמצאים בשטח ומעבירים צילומים. כך היה עם בצלם ופרשת אלאור אזריה. אתה חושב שהם ממלאים חלל שהעיתונאים הותירו?

"הם לא ממלאים חלל עיתונאי כמו שהם מנצלים את היכולת הטכנולוגית שקיימת היום לכל אחד. פעם, בשביל מצלמה נסתרת הייתי צריך אישור של המפיק הראשי כי זה היה כרוך בהוצאה כספית ניכרת. היום בכל רגע נתון אתה יכול לצלם בסלולרי מכל כיס. התפקיד שלך כעיתונאי זה לשמש צינור. אם מישהו מביא לך את החומרים אתה צריך להפעיל שיקול-דעת ולבדוק את אמינותם ואם יש בהם עניין לציבור. בכל אופן צריך להחיל אותם כללים על חומרים שהגיעו מ'שוברים שתיקה', 'אם תרצו' או 'בצלם'".

- מה חשבת על פרסום הכתבה ששודרה אצלכם על "שוברים שתיקה", ובו נראית לכאורה פעילותו של הארגון כמי שמחלץ מידע מסווג מחיילים קרביים? אלה חומרים שהגיעו מארגון הימין "עד כאן".

"היה מקום לשדר את החומרים הללו, יש להם חשיבות עיתונאית. אבל יש לי ביקורת על הווליום ועל העובדה שהתעלמנו מההקשר הרחב יותר של הסוגיה. היה צריך לתת את הקונטקסט שהפרסום הזה בא כחלק ממסע מתוזמן להצר את צעדיהם של ארגוני זכויות אדם מהשמאל ולפגוע בהם. זה הוביל לדיון מתלהם ונוראי. הווליום היה צריך להיות יותר נמוך".

תגובות

דליה איציק מסרה בתגובה לדברי ריבלין: "תשובה מוחצת, לכאילו תחקיר, שנעשה מתוך מניעים אישיים, נתן מבקר המדינה, מיכה לינדשטראוס, בדוח מיוחד שכותרתו הייתה: 'לא נמצא דופי בהתנהלותה'. חבל שריבלין לא מצא את הכוחות לומר: 'חטאתי'. אני מכל מקום סלחתי לו. מקווה בשבילו שגם משמים יסלחו לו".

מטעמו של גל הירש נמסר: "ברשותנו תיעוד מלא למענה שקיבל חיים ריבלין לפניותיו אלינו. כל ההתייחסויות ענייניות, ממצות ומלוות בבקשה להיצמד לאמת ולהימנע מדיבה. לאלה לצערנו לא שעה הכתב. גם ציוציו של ריבלין על 'איומים' שקיבל כביכול מגל הירש ייבחנו בבוא העת בראיית לשון הרע".

מבזן נמסר: "בזן, שהינה תעשייה חיונית למשק הישראלי, עברה מאז שהפסיקה להיות בבעלות ממשלתית מהפכה של ממש בכל הקשור לטיפול בנושאי סביבה, לרבות בטיפול בנושאי פליטות לאוויר, קרקע ומים וטיפול במפגעי עבר, תוך השקעת סכום עתק של מעל 1.2 מיליארד שקל בנושאי איכות הסביבה. מומחי ה-EPA (סוכנות הסביבה האמריקאית) שביקרו באזור לאחרונה ציינו כי התקינה החלה על קבוצת בזן ומערכות הניטור במפרץ חיפה הן מהמתקדמות בעולם. הפרסומים בנושא האפידמיולוגי התבססו על נתונים חלקיים של מחקר רחב היקף, שהודלפו עוד בטרם הסתיים המחקר המלא - לא נותר אלא להצר על כך".

מוטי שרף, דובר מטעמה של משפחת עופר, מסר בתגובה: "התייחסותו של ריבלין לסוגיה זו ברורה היטב ומדברת בעד עצמה".

במפעל הפיס בחרו שלא להגיב.