מילים מכובסות ובדיחה צינית

בשנת 2015 הסתכמו הכנסות מפעל הפיס מהגרלות בלבד ב-6.9 מיליארד שקלים. מספר תושבי ישראל הבגירים עמד באותה שנה על 5.5 מיליון איש. על פי אתר הפיס כמעט מחצית האוכלוסייה הבוגרת בישראל משתתפת בתדירות כלשהי לפחות בהגרלה אחת. כלומר, מחצית מתושבי ישראל הוציאו בממוצע 2,500 שקל בשנה החולפת על הימורי מפעל הפיס. על כל אחד מאיתנו שמילא אי פעם טופס לוטו פעמיים בשנה החולפת, ישנם אנשים שהוציאו הרבה יותר מכך. לכאורה קל להתייחס לנתונים הללו בסלחנות, הרי הכסף חוזר לציבור בדמות מרכזים קהילתיים, בתי ספר, מגרשי ספורט ועוד. אך העובדה הזו נכונה בחלקה. רק חלק קטן מהכסף חוזר לציבור בדרכים אלו. מתוך 6.9 מיליארד שקל חזרו לציבור רק 1.8 מיליארד, כ-26%.

מה צריך לקרות כדי שיקום מרכז קהילתי "בחסות מפעל הפיס"? ראשית, הפיס צריך לגייס בערך פי ארבעה מהסכום שאותו הוא מבקש לתרום; שנית, הרשות המקומית צריכה להשתתף בבניית המתקן ביחס של 1:1, לתת שקל מהרשות על כל שקל מהפיס. כלומר, רשויות עשירות יכולות לקבל תמיכה גבוהה יותר מאשר רשויות עניות.

עובדה זו יחד עם הטענה שהוכחה בתחקירים כי חלק הארי של המהמרים בפיס באים משכבות האוכלוסייה החלשות, מביאות למסקנה עגומה - נראה כי מפעל הפיס הוא גם כלי להעברת כספים משכבות אוכלוסייה חלשות אל רשויות מקומיות חזקות ולמשכורות מנופחות של מנהלי הפיס. את אותם בתי ספר ומרכזים קהילתיים שבהם מתהדר הפיס, יכולה המדינה להקים בהינף החלטה. להוציא מהתקציב 1.8 מיליארד ולחסוך לכלל הציבור פי ארבעה מכך.

הוראת קבע כמשחק, גירוד כרטיס כתרבות פנאי

הפיס נמנע בעקביות מלקרוא לפעילותו בשמה האמיתי - הימורים. במקום זה, הפיס מתכסה במילים מכובסות כמו "משחקים" ו"תרבות פנאי". גירוד כרטיסים, הוראת קבע על מינוי, בחירת מספרים אקראיים אינם משחקים ואין בינם לתרבות כל קשר. אמנת "משחקים באחריות" שמפעיל הפיס, לכאורה לשם ריסון ההימורים לרמה מבוקרת ואחראית, היא בדיחה צינית, שכוללת מילים כמו אתיקה, שקיפות, אחריות לצד הימורים עם סיכויי זכייה אפסיים ופרסום אגרסיבי. וכך גם ההתפארות בהתנהלות ראויה, הסברה על נזקי ההימורים וטיפול במכורים להימורים, לצד התעקשות להמשיך ולהפעיל מכונות מזל באצטלת "תרבות פנאי".

בהנחה שיש ביקוש קשיח להימורים, קרי שסגירת ההימורים בחסות הממשלה לא תעלים את התופעה, אלא תכוון אותה לאפיק הלא-חוקי של ההימורים, יש הצדקה לקיומו של מפעל הפיס. הדבר שאין לו זכות קיום תחת כל נימוק אפשרי הוא החתירה הבלתי פוסקת של מפעל הפיס להגדיל את מעגל המהמרים, בדגש על שני קהלי יעד. אל הצעירים פונים באמצעות אימוץ דמויות מצוירות המציגות את ההימור כמשחק; ושידור פרסומות המציגות את הפיס כפתרון למצוקות החיים בשעות הצהריים ואחר הצהריים.

העובדה כי בדימונה פזורות תריסר תחנות פיס, בעוד שאת תושבי כפר שמריהו והרצליה פיתוח ביחד משרתת תחנת בודדת, מבהירה לאילו שכבות סוציו-אקונומיות פונה הפיס.שר האוצר משה כחלון החל לפעול לצמצום תופעת מכונות ההימורים של מפעל הפיס, אותם "חדרי בושה" המוסתרים באחורי הפיצוציות, ובהם יושבים אנשים עם מעט כסף ולרובם מבט כבוי. השר יעשה בחוכמה אם ימשיך לפעול בנחרצות גם לצמצום פריסת התחנות באזורי מצוקה; תוך איסור עידוד, שידול ופרסום הימורים.

הכותב הוא כלכלן, מרצה במרכז ללימודים אקדמיים (מל"א) ומדריך מטעם משרד הכלכלה