דילמת נפגעות הטרדה מינית בעבודה: פיצוי או הליך משפטי

בסקר שערך משרד התמ"ת ב-2010 נמצא שכ-40% מהנשים בישראל דיווחו שהוטרדו מינית בעבודה, כלומר מתוך כמיליון וחצי נשים עובדות, כ-600 אלף דיווחו שהוטרדו. אבל רק 9.5% בחרו להתלונן באחד משלושת המסלולים שמציע החוק - בירור במקום העבודה, הגשת תלונה במשטרה והגשת תביעה אזרחית. לדברי עו"ד קרן בר יהודה, המתמחה בדיני עבודה, הבעיה היא לא רק מיעוט התלונות, אלא גם העובדה שרובן לא מתבררות בסופו של דבר בבתי הדין אלא נגמרות בפשרה עם פיצוי גבוה, וכך "לא מתקבלים פסקי דין, והמחיר הוא שאין קביעה פומבית של בית דין שמי שהטריד ביצע הטרדה מינית".

לדברי בר יהודה, מערכת בתי הדין לעבודה מאפשרת לנפגעים ולנפגעות של הטרדה מינית בעבודה לתבוע פיצוי כספי של עד 120 אלף שקל בגין כל מקרה, אך אליה וקוץ בה: מאחר שהפיצוי הכספי אינו גבוה מאוד, במקרים רבים התביעות מסתיימות בבתי הדין לעבודה בפשרות. "המעסיק או המטריד במקום העבודה מציע לנפגעת פיצוי כספי גבוה בהרבה מזה שצפוי להיפסק לה בבית הדין בתמורה לוויתור על התביעה", היא אומרת ומספרת שכבר נתקלה במקרים שבהם אחרי שהוגשה תביעה התקשר אליה עורך הדין של פלוני, שאל באיזה סכום אפשר לסגור את הסיפור ואמר שהמנכ"ל הספציפי הזה סוגר תביעות כאלה נגדו מדי כמה חודשים באמצעות תשלומים למתלוננות.

במקביל להליך בבית הדין, נפגעות ונפגעים של הטרדה מינית יכולים להגיש תלונה למשטרה נגד המטריד, אבל זה כמעט שלא קורה, וגם מתוך התביעות שמוגשות כמעט אף פעם לא מוגשים כתבי אישום לבסוף. "כבר אמרה לי יותר מפעם אחת פרקליטה בשימוע לפני סגירת תיק הטרדה מינית, 'מה את רוצה? שהלקוחה שלך תלך לבית הדין לעבודה להליך אזרחי'", אומרת בר יהודה. "למרות הרושם שהציבור אולי מקבל מפרסומים על מקרים של עבירות מין, לרוב המערכת הפלילית אינה מטפלת בהטרדות מיניות במקום העבודה. היא מטפלת בעבירות חמורות יותר של תקיפה מינית או במקרים שבהם מדובר באנשים שמעמדם הצריך בירור מיוחד. אין לנו כמעט בכלל הליכים פליליים שמתעסקים בזה שבוס אמר לעובדת שלו שהוא רוצה לקיים איתה יחסי מין, אף שלפי החוק זו עבירה פלילית שצריך לטפל בה".

- גם בבית הדין לעבודה הדרך פתוחה לבירור התיק עד תומו כדי לברר את אחריות המטריד, ואין חובה להסכים לפשרה.

"יש פער בין האידיאולוגיה האישית שלי לבין המחויבות ללקוחה ספציפית. ברוב המקרים, נשים יעדיפו שלא לעבור הליך משפטי שכולל חקירה נגדית ומחיר נפשי כבד כדי לקבל פסק דין שגם במסגרתו כלל לא בטוח שיפורסם שמו של המנכ"ל שהטריד. הפשרות הכספיות הרבה יותר טובות למוטרדת הספציפית אבל הן באמת לא מהוות הרתעה למקרים עתידיים וגם לא יכולות למנוע מקרים נוספים בתוך החברה שבה הייתה ההטרדה. כעורכת דין וכמי שרוצה למגר את התופעה של הטרדות מיניות בעבודה הייתי מעדיפה שכל התיקים הללו יגיעו לפסק דין, אבל זה מתנגש עם חובת הנאמנות שלי ללקוחה הספציפית, שאני צריכה להגיד לה שאת הסכום שמציעים לך בהסדר פשרה לא תקבלי בבית הדין לעבודה ויהיו לך עוד סיכונים בדרך ותצטרכי גם לעבור הליך לא נעים. הפשרות היום הרבה יותר נדיבות מאשר פסקי הדין של בתי הדין לעבודה. הן מגיעות למאות אלפי שקלים".

- אז מה הפתרון למלכוד הזה?

"הפתרון הוא הגדלת סכומי הפיצוי שפוסק בית הדין לעבודה בגין הטרדה מינית. בתי הדין צריכים לעשות שימוש בסמכותם ולהגדיל את הפיצויים שיפסקו לעובדות שנפגעו מהטרדה מינית. זה עשוי לעודד נפגעות לנהל את התביעה עד תום. כיום, רק אישה חזקה, בעלת אמצעים ועם אידיאולוגיה יכולה לומר 'לא' להצעת פשרה של מאות אלפי שקלים בתמורה לוויתור על התביעה, וללכת למיצוי התביעה, על כל מה שכרוך בכך".

תלונות-השווא - רק 1%-3%

"ותלונות-השווא? מה לגבי כל אותן תלונות-שווא?" - לדברי עו"ד קרן בר יהודה, בכל פאנל שבו השתתפה ועסק במניעת הטרדה מינית תמיד הגיעה לבסוף השאלה הזאת, ורוח הדברים גם ניכרת בטוקבקים לפרסומים על הנושא. תמיד יהיו מי שיאשימו את הקורבן בניצול נשיותה כדי לתקוף את הגבר החלש. אבל לדברי בר יהודה, לפי הנתונים המצויים בידי משטרת ישראל, אחוז תלונות-השווא בעבירות מין זהה או אף נמוך מאחוז תלונות-השווא בכל עבירה אחרת, והוא עומד על 1%-3% בלבד מהתלונות המגיעות למשטרת ישראל בעבירות מין. "כשבוחנים את אחוז התלונות המוגשות בכלל על הטרדה מינית, מתברר שהאחוזים הזעומים האלה מצביעים אף הם על מספר מצומצם מאוד של מקרים, זאת בגלל שרוב הנשים הנפגעות מהטרדה מינית בוחרות כלל שלא להתלונן על כך.