מסר מביהמ"ש לרשות המסים: נישום הוא לא חשוד מיידי

שופטת המחוזי, אורית וינשטיין, קבעה כי הרשות שללה מנישום, שלא בצדק, הטבת מס, לאחר שלא האמינה לראיות שהציג כי התגורר בנפרד מאישתו בעכו והיה זכאי להטובת מס

בית משפט / צילום:  Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
בית משפט / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

"גישה חקרנית הננקטת על-ידי רשות המס, כזו הבודקת ובוחנת טענות וראיות המובאות בפניה - היא גישה רצויה ונכונה, כזו שמיועדת לאפשר בחינה ראויה של טענות הנישום, תוך עמידה על המשמר על האינטרס הציבורי של הגנה על הקופה הציבורית. עם זאת, גישה חקרנית אין פירושה גישה חשדנית". את האמירה "המחנכת" הזאת, הקוראת את רשות המסים לסדר, טבעה שופטת המחוזי, אורית וינשטיין, בפסק-דין שנתנה אתמול (ד'), במסגרתו קבעה כי הרשות שללה מנישום, שלא בצדק, הטבת מס המוענקת לתושבי עכו, לאחר שלא האמינה לו כי היה תושב העיר בתקופה הרלבנטית.

קיראו עוד ב"גלובס"


הסיפור נוגע למחלוקת שנתגלעה בין דוד יעקב לפקיד שומה-עכו, לאחר שהאחרון דחה את טענתו של יעקב, כי הוא זכאי להטבת מס כתושב העיר עכו (לפי סעיף 11 לפקודת מס הכנסה, שעניינו "הטבות מס ביישובים"), מאחר שהתגורר בעיר עם אביו המנוח בתקופה במהלכה היה פרוד מאשתו.

פקיד השומה טען כי יעקב אינו זכאי להטבת המס, כיוון שהוא לא היה תושב עכו בתקופה הרלבנטית, אלא התגורר ברחובות עם אשתו ושתי בנותיו. לחילופין, טען פקיד השומה, כי, לכל הפחות היה ליעקב "מרכז חיים כפול" , שכן הייתה לו אפשרות להתגורר ברחובות בבית בו התגוררו אשתו ובנותיו, או בעיר שדרות בבית אמו - וכי אפשרות זו נוצלה על-ידי יעקב - ולכן אין בסיס למתן הטבת המס.

יעקב, שנולד וגדל בעיר עכו, החזיק בבעלות משותפת עם רעייתו דירת מגורים בעיר, בה התגוררו השניים עד תחילת שנת 2011. החל מיוני 2011 הושכרה הדירהם של בני-הזוג לשוכרים. הוריו של יעקב היו פרודים, כאשר אמו מתגוררת בעיר שדרות, ואילו אביו המנוח התגורר - עד פטירתו בינואר 2015 - בעיר בעכו.

בין רחובות לעכו

לטענת יעקב, בסוף שנת 2010 עלו נישואיו על שרטון וסכסוך חריף פרץ בינו לבין אשתו, במהלכו אף הוצא נגדו צו הרחקה מהעיר עכו, והוא עבר להתגורר בביתה של אמו בעיר שדרות. בתקופה בה התגורר אצל אמו בשדרות, החל לעבוד במארס 2011 כמנהל ייצור במפעלי מתכת בקרית גת. עם זאת, לדברי יעקב, זמן קצר לאחר שעבר להתגורר בביתה של אמו, נתגלעו מחלוקות בין השניים, שלא אפשרו לו להמשיך להתגורר עמה, והוא נאלץ לעבור להתגורר עם אביו המנוח בעכו - שם, לטענתו, התגורר עד לדצמבר 2012.

עוד טען יעקב, כי במהלך התקופה ששהה בהרחקה מהעיר עכו והתגורר אצל אמו בשדרות - החל בהליך גירושין מאשתו. לדבריו, הוא ורעייתו הגישו בקשה משותפת לגירושין לבית הדין הרבני האזורי בחיפה, ואך ערכו הסכם הגירושין, אך לבסוף החליטו להשהות את החלטתם להתגרש. במקום הסכם גירושין חתמו השניים על "הסכם פשרה", לפיו הוסכם כי יחיו בנפרד לתקופה בלתי מוגבלת, שתסתיים בהחלטה והסכמה של שני הצדדים, או אז יפעלו למען שלום בית. בהסכם הפשרה נרשמה כתובתו של יעקב בעכו, וכתובתה של האישה ברחובות.

רווחה כלכלית לא הייתה מנת חלקם של יעקב ואשתו במהלך נישואיהם. בני-הזוג היו שקועים בחובות, ונפתחו נגדם מספר תיקים בהוצאה לפועל. בשלב מסוים הוכרזו יעקב ואשתו כחייבים מוגבלים באמצעים, ובמצב דברים זה לא הייתה בידם אפשרות להחזיק חשבון בנק.

יעקב טען כי התגורר עם אביו בעכו ממאי 2011 ועד דצמבר 2012, מועד בו יושרו ההדורים בינו לבין אשתו, ואז הוא חזר להתגורר עמה ברחובות. בהתאם, הוא קיבל את הטבת המס לפי סעיף 11 לפקודה כתושב העיר עכו בשנת 2011, וזאת באמצעות המעסיק שלו. ביחס לשנת 2012 - הגיש יעקב בקשה להחזר מס בהיותו תושב עכו - ואז החלו צרותיו עם מס הכנסה.

בעקבות בקשתו להחזר מס לשנת 2012, התבקש יעקב להגיש דוח לגבי שנת המס 2011, ולאחר הגשתו, קיבל יעקב תשובה מפקיד השומה, לפיה אינו זכאי להחזר מס כתושב עכו לשנים 2011-2012. בהמשך, נדחתה השגה שהגיש יעקב בעניין לרשות המסים, תוך שנקבע כי הוא אינו זכאי להטבת המס, כיוון שהוא לא הוכיח כי התגורר בעכו בתקופה הרלבנטית. על החלטה זו ערער יעקב לביהמ"ש המחוזי בחיפה.

בערעורו לביהמ"ש, הציג יעקב ראיות אודות נסיעותיו היומיות מעכו למקום עבודתו בקרית גת ובחזרה, המעידות על המרחקים שנסע והקילומטראז' שגמע הרכב שהועמד לרשותו על-ידי המעסיק. מקומות התדלוק העידו, לטענתו, על כך שעבד בקרית גת, ותדירות התדלוקים מעידה על כך שנסע מרחקים ארוכים. יעקב ציין כי כשעבר להתגורר ברחובות עם אשתו ובנותיו בדצמבר 2012, לאחר שיישר את ההדורים עם רעייתו - תדירות התדלוקים פחתה.

מנגד טען פקיד השומה, כי יעקב עזב את עכו במאי 2011, ומאותה עת - גם אם שהה באופן חלקי בעיר - הוא לא התגורר בה באופן בלעדי, ולכל הפחות ניהל מרכז חיים "כפול". פקיד השומה פקפק באותנטיות של הסכמי הגירושין והפרידה של יעקב מאשתו, וטען כי הם נועדו לצורכי מס והתחמקות מחובות. עוד טענה רשות המסים, כי בביקורת שערכו נציגי פקיד השומה במאי 2013 בכתובת דירתו בעכו של אביו המנוח, לא נמצא יעקב ואף לא אביו, ותחקור של שכנים העלה, כי למיטב ידיעתם, איש אינו מתגורר בדירה יחד עם האב. פקיד השומה ציין עוד כי בדיקת הקילומטראז' של הרכב שהועמד לרשות יעקב על-ידי המעסיק, מעלה כי הוא נמוך מכדי לספק תמיכה לטענותיו לגבי הנסיעות מקרית כת לעכו ובחזרה.

ספקנות ללא ביסוס

השופטת וינשטיין דחתה את עמדת פקיד השומה, כי יש מקום לפקפק באותנטיות של הסכם הגירושין והסכם הפשרה בין יעקב לאשתו. זאת, לדבריה, משום שלא הוצג בסיס ראייתי לכך שהם פיקטיביים ונוצרו לצורכי מס בלבד, או כאלה שבאו אל העולם כדי להטעות נושים כלשהם או כדי להבריח נכסים.

"אכן, מצבים בהם אדם שרוי בחובות, נפתחו נגדו תיקי הוצל"פ, מתנהלים נגדו הליכי גבייה, והוא מנסה 'להבריח' נכסים שלו מידי נושיו, בדרך של העברתם ורישומם על-שם אשתו, תוך טענה כי הינם פרודים או גרושים, וכי הנכסים שייכים אך ורק לה - אמנם אינם נדירים במחוזותינו. עם זאת, התרשמותי מן המסמכים, כמו גם מעדותו של יעקב, היא כי לא זה מצב הדברים במקרה הנדון", קבעה.

השופטת ציינה עוד כי בדיקת העובדות בתיק מעלה כי ליעקב ואשתו היו חובות משותפים בהוצאה לפועל, ואין כאן מצב דברים בו רק אחד מבני-הזוג נושא באחריות לחובות, ו"על כן, הספקנות והחשדנות מצד פקיד השומה-עכו כלפי הסכם הגירושין והסכם הפשרה, בנסיבות הקונקרטיות של יעקב ואשתו - אין להם ביסוס, שעה שכל תועלת ממשית לא הייתה צומחת ליעקב או לאשתו מיצירת מצג 'פיקטיבי' בדבר הליכי גירושין ביניהם".

עוד קבע ביהמ"ש, כי המסמכים שהציג יעקב ביחס לשימוש ברכב המעסיק, מבחינת היקף ההוצאה על תדלוקו, בקילומטראז' של רכב המעביד ובמקומות ותדירות התדלוק של הרכב בשנת 2012 לעומת שנת 2013 - תומכים בטענה כי התגורר בעכו. ביהמ"ש קבע כי ממסמכים אלו עלה שהיקף ההוצאה על תדלוק הרכב בשנת 2012 עמד על-סך של כ-31 אלף שקל, כאשר היקף ההוצאה החודשי נע בין 2,400 שקל ל-3,100 שקל; ויעקב תידלק את רכבו מדי יומיים או לכל היותר מדי שלושה ימים; ולעומת זאת, מתחילת 2013 - אז עבר להתגורר עם אשתו ברחובות - תדלק את הרכב בתדירות רק אחת לארבעה או חמישה ימים.

השופטת קבעה כי לא היה מקום לגישה החשדנית של רשות המסים כלפי יעקב בנסיבות המקרה, והעבירה לרשות המסים מסר ברור שלא להפוך את כל הנישומים "לחשודים המיידיים". פקיד השומה חויב בהוצאותיו ובשכר-הטרחה של עורך-דינו של יעקב בסכום כולל של 25 אלף שקל.